שכני, איל-הנפט מטקסס...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> שכני, איל-הנפט מטקסס...

 

16.8.68

שכני, איל-הנפט מטקסס...

למטה, אומרים, הקוטב הצפוני. לא רואים קרחונים. לא רואים דבר. אם ירצה השם נגיע לניו יורק בשעה שש. בשעה שש בערב נגיע לאמריקה הגדולה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

נהלך ברחובות של או-הנרי ודמון רניון ודורותי פרקר וגם אלבי. נסובב בברודוויי שם מהלכים על המדרכות אלילי העולם החדש. נהיה בארץ שלכל אדם יש טלוויזיה, קדילק 68, פרוות מינק וסטיק של קילו לפחות על הצלחת. לוהט, הסבתות הן נערות צעירות בוורוד, שושנה ויפה ועליזה וגילה משמיעות קולן ברדיו ובטלוויזיה ובכלל, סוף סוף נגיע לגלות ב"ה שישנם בעיר אחת יותר יהודים מאשר בכל מדינת היהודים. איזה יהודים טובים יש באמריקה. איזה דודים נדבנים תבוא עליהם הברכה מה היינו עושים בלעדיהם בשעה מצוקה. ברצינות.

לכן תבינו מה רגשו הנוסעים, וביניהם כאלה שעמלו הרבה והתחננו הרבה לפני קרוביהם שיערבו להם, וחיכו בציפיה שנים עד שהגיע תורם ב"קווטה" והנה עוד מעט קט יגיעו תלאות חייהם לקיצם; וכף רגלם תדרוך על סף ארץ התקוות הטובות.

המשפחה היהודית הרוסית ישבה כקפואה. "ורוצ'קה" לחש הבעל. "סאשינקה" ניגבה האישה את עיניה והבן, מין יוצמח בן 17 שנראה כתערובת בין קוזאק רוסי לסטודנט ותיק ופניו פני אברך ממאה שערים הפליט אנחה יהודית מאוד.

"אוי!"

"רואים כבר?"

"רואים."

"מה רואים?"

"את ניו יורק. איזה אורות. אלוהים אדירים. ענן גדול של אור."

הגברות התחילו לתקן את הטואלטה ולאפר את העיניים. הגברים החליקו את הבלורית לשעבר ואך מעטים מאוד המשיכו לשבת בנחת ולהמתיק איזה סוד עם עצמם תוך חצי תרדמה.

"עוד יהיה לכם פנאי. עוד יהיה..." אמרו לנדחקים בתור.

ולאחר דקות אחדות אישר הדייל את ההודעה, "הקפטן מצטער" אמר הדייל, "יש עיכוב קטן, נצטרך לחכות קצת באוויר, השדה עמוס."

"עמוס, סתם דיבורים, עובדי נמל התעופה עושים שביתה איטלקית דורשים תוספת ואין מאשרים להם אז הם עושים חבלה קטנה. ככה זה תמיד בעונה הבוערת."

וכך התחיל אחד המחולות המוזרים ביותר של חיי. משך שש שעות רצופות לאחר טיסה של שבע שעות, היינו תלויים בין שמים וארץ מעל שדה התעופה של קנדי. וכמו שהירח מסתובב סביב צירו וסביב השמש. כך חג וסובב המטוס שלנו סביב עצמו וסביב שדה התעופה. 

בינתיים אזל המזון שחברת התעופה ציידה בו את המטוס, ובצפייה הגדולה לנחיתה מתפתח והולך התיאבון - ואין מושיע. גם "המזון" של המטוס "נגמר" - עייפים טסנו למונטריאל שבקנדה לתדלוק.

ועד שהגענו סוף סוף לשדה הגואל והורשינו לנחות היתה השעה 1 לאחר חצות. הגברות כבר לא היו יפות, האדונים כבר ויתרו על החלקת שערם והספיקו לגדל זקן חדש. "מקבלי הפנים" התייאשו ונסתלקו וכולנו נראינו כיתומים שכוחים ועזובים.

*

אך עד אותו רגע, בו נתפרדה החבילה, ואבד הסטטוס של יחידה בעלת מכנה משותף, והיינו לפרודות עצמאיות לא חסרו גם מאורעות מבדחים. למשל, אחד שתרם הרבה להרמת המוראל היה שכני בספסל שמימיני, אחד כזה שבקומי, בקושי הגעתי לגובה קומתו הישובה.

"ספרדיה?" שאל.

"צרפתיה" החליט.

וכאשר גילה ש"הקונטיננטל ליידי" היא ישראלית שמח מאוד.

הוא מכיר את ישראל אמר כמו את כף ידו. הנה, כאן למעלה ראש פינה. נכון? ושם למטה אילת. וביניהן ישנו ים המלח ותמנע. וכאן בצד חלץ. ויותר נמוך ליד האצבעות. שדות נפט של אבו רודז שמעניינים אותו במיוחד. שדות רציניים, אם כי אי אפשר להשוותם לאלה אשר יש לו בוונצואלה ובכלל באמריקה המרכזית. יש לו גם שדות נפט באמריקה. ומכרות זהב בגאנה. הנה כאן על מצחו האם אני רואה צלקת ארוכה, בזו קישטו את פניו כאשר היה בן שמונה-עשרה. בנוואדה. כן הוא עשיר מאוד. מה שנקרא מיליונר. אז מה? ברים אינו אוהב. כי אינו שותה. והם בכלל משעממים אותו. לרקוד אינו אוהב ואשתו היקרה מנוחתה עדן אמרה לא פעם שהדוביות שלו מרעילה את חייה. איזו אישה נפלאה היתה. נהדרת. אהב אותה אלוהים כמה שהוא אהב אותה. גם היא היתה בביזנס היו לה שדות משלה. והיה לה מטוס משלה. גם לבתו יש מטוס וגם שדות. בת נהדרת, יפהפיה, חכמה, הכל, רק היא נשארה לו. שני בנים היו לו והלכו, אחד נרצח על ידי מתחרה, השני על ידי אינדיאנים. השלישי כלומר בן אחיו, נתלה על ידי מורדים, בן אחותו גם הוא הלך כמו גפרור. אז מה! הכל היו בעסקי נפט ומתו כמו גברים. ואשתו. הנה היא יושבת ומתלוצצת עמו ו"טק" והיא איננה. איש במשפחתו לא העז למות מיתה טבעית, ביתית.

מאז מתה עליו אשתו באותה מיתה טבעית מטופשת אין יותר טעם לחייו. אבל ככה זה. נוסעים בעולם, לא לטייל. לפקח על השדות, לרכוש חדשים, לערוך סקרים, להנהיג חידושים לסלק שותפים, לריב מריבות, לדהור עם כנופיות, כמו פעם... "המערב הפרוע" הוא העולם כולו. כמה הוא מכיר את העולם הזה, את פני כדור הארץ הזה ומה שנמצא בקרביו כמו את כף היד שלו. הנה כאן נמצאת טנגניקה. יש לו בטנגניקה...

בעצם הפסיק את עצמו באמצע שיחו - בעצם למה הוא מספר לי כל אלה. כי עוד מעט יירד ויהיה לו הרבה פנאי לשתוק. וזה עכשיו ההובי שלו, לדבר עם נוסעים. אחרת היה טס במטוסו. לא. אין הוא רוצה לעשות רושם ולא לעורר רחמים חלילה. הוא כבר גוי זקן, כפי שאני רואה בן שישים. ומאז היותו נער בן 14 הוא מוצץ את לשד האדמה. את דמה הוא שותה. בכסף ובזהב הוא קודח. ידיים ענקיות אלה שלו כבר נברו בכל. החזיקו כל דבר-תועבה, כי זהב זה תועבה. וכדאי לי לזכור (נקיפה קלה באצבעות כמו של רקדן פלמנקו להדגמה) זאת ולהתרחק ממנו. שלא אקנה איזה מכרה או שדה. למה לי.

הבטחתי לו חגיגית לא לקנות מכרות.

הוא נרגע.

תגיד אמרתי לו מעשה חבר כדבר מיליונר אל מיליונר תגיד, איזה מעשים טובים אתה עושה במיליונים שלך. איזה קרנות אתה מקים על שמך ושם אשתך, נשמתה עדן אתה יודע שזה יורד ממס הכנסה.

ואם לא יורד ואם כן יורד השיב. אני לעולם איני מסוגל לאכול את מה שיש לי. פעם הפסדתי את הכל בברזיל, בהלאמה עכשיו ארגנתי את הכל כך, שיש לי שותפים מכל הלאומים ואם פורצת איזו מהפכה באיזו ארץ ואיזו הלאמה קטנה של רכוש קפיטליסט זר אז יש לי 10, 12, 20 שגרירים שמתחילים להטריד מבינה. טוב אבל לא זה רציתי לספר. אני לא הקמתי קרנות ולא עשיתי את כל ה"בולשיט" הזה שעושים האמריקנים הטובים, מנציחים את שמם וזה לא עולה להם בפרוטה ואפילו מקבלים כספים בחזרה. אני עשיתי דבר אחר. מעניין. אני לקחתי במשך חיי 25 נערים אפריקניים, מעבר להרי חושך, חסרי השכלה כלשהי, אנאלפאביתים אבל כאלה שהראו רצון וכישרון והבאתי אותם לאמריקה והכנסתי אותם לאוניברסיטאות ודאגתי למזונם וכדומה. דרך מצוינת להוציא קצת כסף לא כך?

ומה הם עושים עכשיו שאלתי האפריקנים הללו? נשארים באמריקה?

חלילה אך סיימו את חוק לימודם ציידתי אותם בציוד מלא, אם אלקטרוני, או הנדסי שלחי אותם בחזרה לארצותיהם ואז הקמתי להם עסקים, מהם גדולים ומהם קטנים ועכשיו נמצאים 24 בחורים שלי, בכל מיני ענפי כלכלה, תעשייה, מדע, בכל רחבי אפריקה שעסוקיהם פורחים וגם עסקי, כי נשארתי שותף שלהם.

ומה קרה לנער העשרים וחמישה?

"תארי לעצמך. עשיתי אותו לארכיטקט נודע והוא אף זכה בפרס בניו יורק ועבודתו פורסמה ב"לייף". יום אחד קראתי לו ואמרתי לו "מה בנוגע לשיבה לניגריה?" הוא הביט אלי ועיקם את פיו, וירק יריקה של טבק לצדדין. "שמע ביל" אמר לי "למה לקחת אותי מניגריה?"

"כדי לתת לך אפשרות להתקדם בחיים, להיות בן אדם."

"ולא כדי לחנך לעצמך קבוצה של עבדים מודרניים שיעבדו בשבילך, ינצלו את ארצם ואת עמם ואת עצמם, שאתה תוריד את השמנת, תוך כדי שאתה צולה את בשרך השמן בחופי מיאמי ביץ. אני אגיד לך אני אסע לניגריה מתי שאני ארצה ואין זה העסק שלך. אני נשאתי לי אישה עשירה, ויפה מבתך והיא בתם של מיליונרים. אני מצפצף עליך ועל ההשקעה שהשקעת בי ואיני אומר לך אפילו תודה, כי לא עשית את זה בשבילי כי אם בשביל עצמך. אני לא חייב לך דבר."

מה את אומרת לזה. כנראה פגעתי בו במשהו. פגעתי באגו שלו. זה בחור שהשקעתי בו לפחות 40 אלף דולר, אולי יותר. אני לא רוצה שיחזיר לי את הכסף פעם זה עובד פעם אינו עובד אני לא רוצה שיגיד לי תודה אני בן אדם וחייב לראות שהנחשלים יתקדמו אחרת איזה עולם זה יהיה. אבל איני רוצה שישנא אותי. ואם הוא בכל זאת שונא, כנראה משהו לא טוב בי. 

עזוב ביל" נכנס לשיחה שכנו לספסל של הענק "זוהי מחלה אמריקנית טיפוסית. לחפש. לחטט בעצמך בנשמתך לא להעניש את האשם אלא לפצות אותו. תראה לאן שהגענו. לטרור, מפחדים לצאת לרחובות. דיר ליידי איני יודע אם אמרו לך אבל הזהרי מאוד כאשר תגיעי לניו יורק. אל תצאי לרחוב לבד ובערב שבי בבית. ואם ייצא לך פעם לשוב אחרי שמונה בערב הביתה עליך לקחת טקסי. אם תפגשי באיזה שחור והוא ישאל משהו אל תעני. אם יושיט יד וירצה לקחת את ארנקך תני, תני מהר. מוטב לתת את הארנק מאשר את החיים. תאמיני לי שבשביל 20 דולר יהרוג אותך כמו שמועכים יתוש אולי חצי שעה יישמעו צפירות אזעקה לכבוד גופתך השוטרים יתרוצצו וכנראה לא ימצאו את הפושע. ואם ימצאו יקבל אמנם עונש אך הציבור האמריקני יכה על חטא על חזהו. היתה לנער ילדות עשוקה. ואם לא לו אזי לאבא שלו לסבתא שלו. טפוי איזה חברה של פחדנים."

"מי פחדנים" ניפח חזהו הר-האדם הישוב על ידי "אני לא פחדתי כאשר תלו אותי פעמיים אז אני אפחד מהם. אבל אני לא מחזיק בארנק יותר מ-10-5 דולר. ובערב אם איני חייב, איני יוצא. למה לי, יש הכל בטלוויזיה.

"את חושבת שהבחור מניגריה שונא אותי? שאל שלא לעניין. והמשיך: "כן הוא שונא אותי. אבל מה אעשה. באמת לא נתכוונתי לעשות עסקים עליהם, על הבחורים השחורים שלי. אבל לאחר שאתה מקנה השכלה ומקצוע לאדם ואינך נותן לו מכשיר בידיים עשית חצי עבודה. כשאני שותף איתם אני מפקח, עוזר מייעץ השיטות המודרניות שלהם, והניסיון שלי איזה צירוף מוצלח. למרות רצוני הולכים ומתרחבים גם עסקי. אין דרך להיפטר מן הכסף אפילו לא במעשי צדקה.

"תשקיע קצת בישראל" יעצתי.

"חה חה לא בישראל. ההשקעות אינן בטוחות שם."

אך לאחר הרהור ארוך לחש על אוזני שבכל זאת השקיע בה מיליונים אחדים. קנה קרקעות בירושלים, קרקע בירושלים היא זהב טהור. הנה זוהי עצה שהוא יכול לייעץ לי בלב שלם. לקנות במיליונים אחדים אדמה סביב הכותל המערבי. לא אצטער על כך...

*

בינתיים הרשה לנו מגדל הפיקוח "לרדת קומה". עכשיו נמצאנו בסנדוויץ'. מעלינו חגים מטוסים, מתחתנו חגים מטוסים, קרוסלה בשמים. לקשור חגורות, להתיר חגורות. המטוס אחוז צמרמורת וכל מה שנמצא על המגש המחובר לכיסא הקדמי "רוקד" ונופל ומתפזר, איל שדות הנפט, מתכופף לאסוף את ה"פזורות" ותוך כך מחביא בכיסו שתי חפיסות סוכר עלובות.... המולטימיליונר...

הוא עזר לי לגרור חלק ממטען היד שלי, שהלך והתנפח משך המסע עד לבודק המכס העייף. כאן ציפו לו שני ענקים שנטלו מידיו תיק א-לה ג'יימס בונד והחבורה נעלמה כהרף עין.

מישהו מן הנוסעים לחש את שמו ביראת כבוד.

מכאן והלאה התרחש הכל כמו בסרט נע. כל אחד סוחב בעצמו את המזוודות המגיעות על מגש עגול ונע כל אחד חוטף את שלו וכורע תחתיהן. אין כבר סבלים. והפקידים מזרזים ב"יאללה יאללה" אמריקני. קדימה, אין פנאי.

לא להשאיר כלום, לסחוב הכל ביחד אחרת תשארי בלי מטען מייעצים טובי-הלב. אלוהים יודע כיצד מצליחים לבסוף להגיע לאוטובוס, לשלם שני דולר בעד הסעה העירה. מכאן מן הטרמינל, רוץ טוס במדרגות הנעות הגולשות אל הפתח, ולך ודע באיזה מדרגות תבחר. מובן שבוחרים במדרגות הלא נכונות. המזוודות מקפצות ומתהפכות, המשקאות והפרפומים שקנינו ברוב דאגה בחנות משוחררת ממכס מתנפצים וריח חריף של קוקטייל חדש, וויסקי-אנד-פרפיום, ממלא את חלל האוויר ותורם את חלקו למשטח הדביק והמלוכלך.

טקסי נוסח שירות אוסף אותנו לבסוף. ביחד עם עוד נוסעים מטושטשים שאינם יודעים לאן ומוריד אותנו ליד בניין שראשו בשמים.

המלון שלכם.

דוחפים את כל המזוודות ביחד לתוך המלון. איש אינו עוזר. הדלת סובבת על צירה ואינה מצליחה לקלוט את הכל ביחד. השעה שלוש לאחר חצות. אנשים בודדים מסתובבים ברחוב. להחביא את הארנק קורא משהו בתוך המוח. עמודי אדים עולים בשריקה מתוך כבש האספלט הלוהט. משהו בוער בפנים. מכוניות מטורפות של מכבי אש מיללות ומצלצלות. מכוניות משטרה מבזיקות בפנסים כחולים אדומים ומיללות עוד יותר, משהו בוער למעלה. הכל בוער.

ערב שבת בעיר זרה ורותחת, מטורפת, מפחידה. נותנים לי חדר ששכחו לנקותו, מחליפים את החדר באחר. ובחדר השני הזה אין ארון, אין אור, אין אוויר. הולכים דרך פרוזדורים ארוכים ומזיעים כמו מרחץ תורכי, חם עד אימה.

עוזר לנו כושי שחור משחור שעיניו עגולות ומפחידות. כאן הבריח הוא מסביר. צריך לסגור היטב, חשוב מאוד. מיזוג האוויר מתחיל לפעול תוך רעש ומרקיד את הווילון הכבד, מבעדו ניבטת ניו יורק היפהפיה, במיליוני אורות. אני עומדת ליד החלון ומביטה לתוך הלילה, עייפה עד מוות. עד כלות הנשמה. ראשי הולם, קיבתי מצטמקת מרעב, צעדים נשמעים בפרוזדור, איפה הבריח. לעזאזל איך נועלים דלת ארורה זו. אני נשענת עליה בכל כובד גופי, מישהו מדבר מתוך חדרי. אני סותמת את פי במו ידי כדי לבלום זעקה, זו רק הטלוויזיה שאיש המלון הפעיל בהיכנסו ושהחלה לעבוד לאחר זמן. יורים, נערה רצה דרך רחובות ריקים, דרך חולות מדבר, הליקופטר רודף אחריה. מנמיך טוס ויורה. מכונית ממתינה חוטפת אותה מפצפצים את מוחה, חונקים תינוק שהופיע מאי שם. מוח אלקטרוני מחשב איזה פסקי דין מוות, דם, יד שחורה מתקרבת, גדלה, כובשת את כל המסך, יוצאת ממנו מתקרבת אלי.

אמא'לה, איך מפסיקים את "שיר הארס" הזה מבלי לזוז מן הדלת שאיני מצליחה לנעול. אולי לקרוע את החוט המחבר? הנה הבריח, והנה השרשרת. תודה לאל, יהיה טוב. צריך רק להרגע. הנה המיטה והנה אפילו חפיסת שוקולד קטנה מתנת המלון וכרטיס ברכה צבעוני.

"אורח יקר. ברוך בואך לאמריקה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים