שלושה דורות וחצי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> שלושה דורות וחצי

 

25.5.73

שלושה דורות וחצי

בכפר יחזקאל

"מה, מה, לילה מליל / דממה – ביזרעאל..."

דממה שלטה בכל. כפר שלם כמו נרדם. איש לא בא לקבל פנינו אחרי ההזמנה החמה והדחופה "בואי לכפר יחזקאל. את מוכרחה, משהו מיוחד, בבקשה..."

דפקנו על הדלת – איש לא צעק יבוא. סובבנו את הידית – בא לקראתנו ריח נעים של מאפה טרי. מפה לבנה, שולחן ערוך חגיגית ופרחים עם כל דבר. בית שלם שולח זרועות לחבק אותך. אומר לך ברוך הבא.

סובבנו פה וסובבנו שם. סובבנו כפתור רדיו, טלוויזיה, טעמנו מן העוגה שהיתה עוד חמה, הסתכלנו בתצלומים, להכיר את כל בני הבית. הרגשנו מאוד בבית, עד כי שכבנו לנוח בחדרו של הבן – כנראה.

ואז פרצה הביתה המשפחה כולה.

"הגיעו?"

"הגיעו..."

"שקט. הם ישנים."

"צריך להעיר אותם. צריך לאכול מהר. תיכף מתחילה ההצגה."

ההצגה התחילה כבר מזמן – חשבתי ביני לביני והלכתי להוכיח נוכחות.

וכאן מתחיל בעצם סיפור החג היפה ביותר, שראו עיני מזה שנים רבות.

כל הכפר השתתף בחיזיון שחיברו התושבים בעצמם. ראשוני המתיישבים שעלו על הקרקע לפני חמישים שנה והם כיום בני - - - נו טוב – בגיל הזה כבר לא מסתירים, בני שמונים; וביניהם שנולדו כבר בכפר והם בני ארבעים וחמש – חמישים; ובניהם בני העשרים – עשרים וחמש, ונינים. שלושה דורות וחצי שיחקו על במות, פלטפורמות להובלת חציר, עגלות וטרקטורים ועל צמרות העצים. דיקלמו, וריקדו ושרו, לפי נוסח התקופות השונות והמנגינות החדשות הישנות, והמנהגים החדשים ישנים.

הפרימדונה של הערב היתה חסיה דרורי בת השמונים (שהיתה חברת הכנסת הראשונה) עם רובה על שכם וקסקט וסרבל מן הימים הם, והומור טוב במבטא רוסי, שעורר גלי צחוק בלתי פוסקים, וחברים לדורה כמו החבר בסין ואחרים.

המארחים שלי, שהבטחתי לא לנקוב בשמם – חיברו הצגה קטנה נפרדת שבה השתתפה כל המשפחה. אבי המשפחה שהוא גם גזבר הכפר ומפקד נערץ בגיסות השריון. ובנו שהוא קצין בשירות חובה, ואשתו – בת משוררת ופייטנית בצילום בעצמה, ובתם, נערה בת שש-עשרה שהיא אש להבה. הקונפרנסיה והזמר הראשי – עוזי פיינרמן ופרימה-בלרינה קטנה, בת שש, ששכחתי את שמה, הקסימה בריקוד ובשירה והכניסה לכיס הקטן את כל הזמרות המהוללות שלנו שמאבדות את חינן עם המקצועיות.

הובאה תזמורת "מקצועית" של בני העמק, שליוותה את החזיון הכפרי ואת השירה שבה השתתפו כל השחקנים שכללו את כל הכפר. הכפר שיחק והשתעשע כמו ילדים. שיכורים בשמחת חג, שמחים בחלום שהתגשם פשוטו כמשמעו. כי מה יכול להיות יותר יפה לאדם שהלך לשממה, לביצות קדחת, וזכה להפכם לגן פורח ופורה – ובניו ונכדיו ממשיכים בדרכו?

אנשי כפר יחזקאל עובדי אדמה אמיתיים הם. צנועים ונחבאים אל הכלים ממש. בכפר שלהם לא תראה בתים מהודרים ולא מבני ציבור גרנדיוזים, מחלת גדלות, שחלה בה היישוב כולו. עובדי אדמה האוכלים את לחמם בזיעת אפיים ממש, אינם פזרנים בכלל, ובייחוד כך אנשי כפר יחזקאל, הרחוקים ממרכזים עירוניים.

הם מחמירים ם עצמם אפילו יתר על המידה אולי, ויש אומרים עליהם שהם קמצנים. הפעם הסירו את היד מן הלב או מן הכיס, ולא חסכו לא עמל ולא כסף לעשות להם חג. לא חג לראווה ולמכירה. לא הצגה כלפי חוץ. גיבורי ההצגה היו גיבורי החיים, שסיפרו את סיפור המלחמות שידע יישוב זה – וכל אדם אשר בו. המספרים היו המארחים והאורחים. המכובדים והמכבדים. והכל במידה, בטוב טעם, בהומור טוב.

והלכה שם אידיליה בין דור המייסדים לדורות הממשיכים, כיבוד כזה של דורות הראשונים עד שבושה לספר – למראה הסבים והסבתות משני הדורות, והילדים והנכדים המשחקים על במה אחת – קצת בכינו מהתרגשות.

גם מקנאה. בתוך עם ישראל היושב על אדמתו שלושה דורות, שהישגי אבות וסבים הם הישגיהם, הרגשנו - - - טוב, מה אכחד – הרגשנו כעולים חדשים. אנשים שיש להם אולי זכויות של פטור ממכס, אבל אין להם זכות אבות.

גם מגאווה. שמצאו אותי הקטנה, שבחרו בי מכולם – להיות אורחתם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים