שליחת הציבור

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> שליחת הציבור

 

5.63

לגניה

שליחת הציבור

יש משהו משגע בתצוגת אופנה. אתם כלל אינכם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה לנו שם בפנים למראה הרבה שמלות צועדות על השולחנות לצלילי תזמורת, לזרקורי אורות ולמראה מבטם הדביק של הגברים (גם כן גברים!) הבאים להזין עיניהם ברגלי הדוגמניות וכל השאר. אתם פשוט אינכם מסוגלים לתאר לעצמכם...

גם חיה לא ידעה אל נכון מה יקרה לה שם בפנים, לאחר שהופיעה אצלה הגברת מאגודת נשים זו וזו, ואמרה לה בנחת, שהיא, חיה הקטנה תגהץ את השמלות החלומות של אחד מגדולי האופנה, שהגיעו מעבר לים ביחד עם דוגמניות-נימפות.

למה דווקא היא, התופרת הקטנה והצמוקה? הלא כל אחת תגיל ותשמח להחזיק במו ידיה את החלומות ההם העולים חמש מאות, אלף דולר ואף יותר לשמלה. אפילו פולה בלה היתה נרעדת לגהץ כל קפל ולראות כיצד הוא תפור – ללטף כל בטנה וכל תפר ובכלל – תארו לעצמכם את הכבוד הגדול, את ההערכה העצומה שרוחשים לה אם מפקידים בידי חיה, שהיא לא יותר מתופרת קטנה, התופרת שמלות ב-10-15 לירות – אוצר כזה?

אוי, אוי, אוי – היתה נאנחת לפתע באמצע מדידת שמלה, מנגבת את מצחה הלח מזיעת פתע – איזו אחריות... אוי, אוי.

לאחר שבוע ידעה כבר השכונה כולה, וכל הלקוחות דיברו אליה בקול רך יותר, והיו אומרות או רק חושבות: "מי יתן והייתי במקומה..."

אשת המכולת הביאה חלה גדולה ומתוקה, סתם ככה, במתנה - ואמרה לה ביראת כבוד: "חיה, שתביטי שמה טוב אם יש שמה משהו טוב בשביל אסתר שלי לשמלת בגרות", אחרת רצתה שמלת נשף, ועוד אחרת חליפה פריסאית קטנה, כלומר רק את הדוגמה: וחיה חייכה והודיעה שהיא רואה את עצמה כשליחת ציבור ולא תאכזב. עיניים אלה שלה, הן מעתה עיני הכלל.

וגם הציבור לא איכזב. סטלה מחנות החזיות הביאה לה חגורת גרביים משובחת, הספרית ממול עשתה לה תסרוקת אלכסנדר, מזל הביאה קצת בושם של הגברת, ובערב שבת – אל תשאלו מה נעשה בביתה של חיה בערב שבת. השכנות כולן נקבצו וסיפרו בפלאי התצוגה ובדקו בדיקה אחרונה את הטואליטה של חיה אם שלמה היא, ורצו והחליפו את ארנקה – ומצאו לה מסרקות נהדרים לשערה האפור – ואיפרו את עיניה ותלשו את מעט השערות שעל רגליה והתנפחו כאווזות גאות: אחת מן השכונה שלהן, אחת שכמותן, שמעולם לא זכתה לראות לא את בתי האופנה של פריס ולא את פריס וכבר לא נדבר על כך, שלא נגעה מעודה "ביצירה צרפתית", דווקא היא נבחרה מכולן.

למחרת היום ליוו אותה למונית כל נשי השכונה. תקעו בידיה זר פרחים, וכשבעלה, שהביט בעין מלוכסנת על כל הנעשה, משך בכתפיו וניסה להעיר שאחר ככלות הכל היא אינה דוגמנית – הביטו בו הנשים בעיניים מלאות רצח. גברים, גברים! ראו מי מדבר? לא יוצלח כמו זה של חיה, שאינו יודע לקשור זנב אל זנב. לכל מקום דוחפים הללו את אפם הארוך... והמונית החליקה ונעלמה.

– נו – איך היה?

חיה מגלגלת את אישוני עיניה מעלה, מחליטה "נהדר, נהדר", ואיזה רעד מלא כאב עובר על פניה העדינים, כבשוט מצליף. כזה רושם השאיר עליה האירוע – הבינה השכונה והיתה נאנחת בציפיה לרגע בו תירגע שליחתם. ובינתיים פורסמו כתבות ברוחב ובאורך, הופיעו רישומים ותצלומים ומה לא. וכולם היו אצים לחיה ושואלים לפרטים – והיא עוד מגלגלת אישוני עיניה "נהדר נהדר" ואיזה רעד כאוב עובר על פניה העדינים כשוט של עלבון.

והנשים, שלפי כל הכללים צריכות היו להיות מאוכזבות ואף לכעוס עליה, על זו שיודעת לספר על כל נושא – ורק על גאוות השכונה אינה חפצה לדבר – אינן כועסות משום מה. היו כאלה שהחליטו שכנראה סוד מקצועי הוא. וכי מי יספור את החלומות שרקמה זו על שינוי בחייה. היא תהפך לפתע לתופרת גדולה המעתיקה את דגמי "פוצי מוצי" ואפילו יוצרת דגמים משלה. מה יש? האחרים נולדו עם פרסום?! היו כאלה שהחליטו שהתצוגה העבירה אותה על דעתה ורק תתגבר – תדבר. אך איש לא ניחש מה היה...

"גברת, מה את נדחפת?"

"אני לא נדחפת. באתי לגהץ. הזמינו אותי."

"מי הזמין. מה הזמין. ...לא צריך – כבר יש לנו... והדלת נסגרת בטפיחה על פניה.

היא התביישה לשוב לשכונה, אל הבעל הספקן אל הבנות הקטנות ובעיקר אל השכנות הטובות. היא טיילה על חוף הים בבגדי החג שלה, נסתתרה מאחורי צריף של כסאות נוח, והאישה שעברה את הגיהנום הנאצי כשעיניה יבשות, ישבה בין הכסאות השבורים ובכתה. ומשירד הערב הלכה ברגל מהרצליה – לביתה שבתל אביב. 

מה יודעת אחת עסקנית מארגון נשים זה וזה על רחשי לב האישה. וכי מניין לה לדעת שלתופרת קטנה יש נשמה ונשמה זו פגיעה? ובכלל – מה יודעים הפועלים למען הציבור על הפרט הקטן?

 
לייבסיטי - בניית אתרים