שמונת החודשים של עזר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> שמונת החודשים של עזר

 

14.8.70

שמונת החודשים של עזר

אויס מיניסטר

אשראי רב ניתן לו, לעזר וייצמן, כאשר במטה קסמים פוליטי נהיה האלוף לשר בממשלת ישראל. היתה שמחה בארץ – ולא רק בגח"ל ובחוגים המקורבים לו. היתה שמחה בכל המפלגות (אפילו לא הודו בכך בפה מלא...) ובכל השכבות ובעיקר בין הצעירים ובין אלה שיש להם צעירים בביתם. ובישראל, מי אינו נמנה עמם?...

כי עזר סימל לגבי האדם בישראל את הנעורים (אף כי לא היה הצעיר בשרים). בני הנעורים הנושאים בעול הביטחון הפיזי, ראו בו נציג ושליח משל רוחם, גישתם לחיים, תביעותיהם מן החברה. ראו בו ערובה, מבחינה מסוימת, לביטחונם. עוד אחד מ"שלנו" יושב שם למעלה. אחד המבין את העניינים מבפנים יהיה בין המחליטים.

אגדת עזר, ההערצה של הפיקוד ושל הפקודים, חרגה מתחומי הצבא והיתה לנחלת הכלל. כולם ידעו שזהו צבר שיש לו העוז לומר את דברו ולהלחם על שלו. זהו "גבר עם עצמות" אם לא להשתמש בלשונו המפולפלת של עזר. הוא יראה להם – אמרו בביטחה. ב"להם" התכוונו לכולם ולכל. לממשלה שיושבים בה לאו דווקא הצעירים. הבגרות ברכה היא, כי צועד עמה הניסיון. אבל הניסיון ביחד עם הברכה מביאים גם לקהות מסוימת, לוותרנות, פשרנות, פייסנות, להשלמה עם הקיים. הניסיון אומר תמיד "ידענו" ואינו מתלהב לרעיונות חדשים.

ב"להם" התכוונו לשערורית נמל אשדוד; לועדי הפועלים המוכנים להשבית בימי מצור את הנמל, את השער אל העולם הגדול.

ב"להם" התכוונו לנהגי "דן" ו"אגד". לתחבורה הציבורית בכללה. כשהוא יגיד לא, יגיד בא' רבתי. הוא לא יפחד ממספר הקולות שיש להללו. ב"להם" התכוונו לנוהג הצביעות הזה שלנו בענייני תחבורה ציבורית בשבתות ובימים טובים. והיו כאלה שעוד בעיצומו של חורף, ראו את עצמם שרועים על חופי הזהב שלנו, נמלטים מן הערים הלוהטות ונושמים קמעה, אפילו אין להם מכוניות פרטיות משלהם.

ורבים שמחו שבין נציגי "שתי גדות" מזה ל"יפי נפש" מזה, יישב איש החאקי הטרי, אפילו חולצתו לבנה, יישב איש שיבין את הבעיות הביטחוניות השוטפות טוב יותר מכולם, ומשום כך יכריע בעת הצורך בצורה הנבונה והטובה ביותר, כי יידע מה עיקר ומה טפל. לא ימכרו לו "לוקשים". 

ממי שאין מאמינים בו וביכולתו, אין תובעים מאומה. אבל מאלה בהם אנו מאמינים, שאותם אנו מעריכים, בייחוד מאלה שאותם אנו אוהבים – מאלה אין סוף לתביעותינו.

והנה עזב עזר את הממשלה. קם והלך אחרי המנהיג. כילד טוב, עזר לא פרע את שטר הקרדיט הרב שניתן לו – טוענים הצעירים.

בשם כל אלה, הלכתי לשאול את האיש עצמו.

"כבר אמרתי יותר מדי"

"לא נותן יותר ראיונות," אמר. "רדו ממני. מה עוד אני יכול להגיד ולא אמרתי. כבר אמרתי יותר מדי. ומה שעשיתי או לא עשיתי, מה שפרעתי או לא פרעתי, קחו את הדו"ח שלי בכנסת על משרד התחבורה וראו. ראו גם מה נעשה בשטח הזה שנקרא 'מניעת תאונות דרכים'. חיקרו מה נעשה בוועדת שרים לענייני ביטחון ומה עשיתי שם וכיתבו. מותר לכם גם קצת לעבוד. לא מוכרחים לקבל הכל ישר אל הפה ולרשום כמו 'טייפ ריקורדר'."

את הנאום הקצר הזה השמיע יום או יומיים לאחר שגח"ל הודיע באופן רשמי שהוא פורש מן הממשלה. היה זה בביתו. בערב שבנו שאול חזר מבית החולים. אני יודעת שאין זה יפה לנגן על נימים סנטימנטליים. אבל איזה אב יחשוב על הקריירה שלו, על כן פרישה, לא פרישה, על סרט המתח הזה שהיתה כהונתו הקצרה כשר בממשלת הליכוד, ביום בו מקבלים בחזרה בן שהיה בין חיים ומוות. כשבן חוזר הביתה לא רק מן החזית, אלא מחזית החיים עצמם, הכל משני – אפילו אם אותו אב הוא אלוף צה"ל בעל עבר צבאי מפואר ושר.

הבית הקטן אשר בנווה-מגן היה צר מהכיל את כל הזרים והזרים והקרובים והידידים שבאו לברך. איך אומרים? מי לא היה שם... במפגש הספונטני הזה. קרובי משפחה כמובן, כי משפחת וייצמן היא חמולה. וביניהם משפחת דיין. וכשהלכנו משם ראינו את מכוניתו של שר הביטחון פונה לרחוב הצדדי של עזר. האלוף הוד ורעייתו, מנהל משרד התחבורה רמון הראל, שעזר העדיף להשאירו במשרד ולא ביקש להחליפו... ומנהלי "דן" ו"אגד" ומרידור, שהצביע נגד פרישה מהממשלה ופתח את שערי מפעליו הכלכליים, ואף יצר חברה מיוחדת שעזר יתמנה כיו"ר מועצת המנהלים שלה... ועוד עשרות אנשים.

"ככה זה בחיים"...

על מה דיברו? כמובן – על "כן צריך היה לפרוש, לא צריך היה לפרוש." ועמדה בבית חגיגה כפולה. שמחת שיבתו של הבן, ו"שמחת" פרישתו של האב. עדיין הוא כבוד השר אלוף (מיל.) ועוד טרי כל הטררם הזה של בחירתו. אותם פרצופים שבאו אז לברך את עזר – כאשר נהיה לשר. אותן סדירות הפרחים, אותו הלהט וההתלהבות. כאילו בינתיים לא קרה מאומה.

כמו אז עמדו שם בין האורחים, שני בחורים רזים שמדברים רק אנגלית, אשר הגיעו במיוחד מארצות הברית. "חברים שלי," אומר עזר בגאווה. "צילצלתי להם ואמרתי: אני כנראה פורש מן הממשלה." אמר האחד, "אני בא מחר. ובא. למה באת?" שאלתי אותו. השיב: "אם חברי מצלצל לי מעבר לים בשעה ארבע לפנות בוק – סימן שאני צריך לבוא ולהיות לידו. אולי הוא צריך להתייעץ..."

"בוודאי לא נעים לך עכשיו גם בגלל כל הרעש שהיה עם התמנותך. הלא 'כל העולם בירך', ופתאום – 'אויס מיניסטר'?"

"ככה זה בחיים," פורש עזר את זרועותיו לצדדין. "אנשים גדולים ממני היו במצב כזה. פעם למעלה, פעם למטה..."

"כן. את יכולה לכתוב שעזר וייצמן השיב תשובה חיובית למרידור. החלטה זו לא נולדה אתמול. זה כבר ידוע שנים, שכאשר אעזוב את הצבא אלך אליהם. ראשית משום שמילה ברנר, השותף של מרידור, הוא כמו שאומרים – קוזין שלי – בעלה של בת דודי מיכל. לא סתם בת דוד. היא כמו אחות לי. גדלנו באותו בית, שיחקנו ביחד, רבנו ביחד, גדלנו ביחד... כמובן – אני מבוגר יותר. גבר תמיד מבוגר יותר מאישה.... אז ללכת לעבוד במשפחה מצד אחד ועם אדם, כמו מרידור, שהוא ידיד וידיד לדרך ואחד האנשים המוכשרים ביותר בעולם, מדוע לא?!"

"מכונית גדולה וחדשה"

מוזר לו לעזר להיות לפתע סמוך על שולחן עצמאי. תמיד עבדתי בשרות המדינה. פעם היה המעביד שלו המלך ג'ורג', אחר כך "המלך דוד" ועכשיו, בפעם הראשונה בחייו יהיה בתוך קלחת זו ששמה חיים כלכליים פרטיים. לוא אמרו, עזר, קח את התעשייה הצבאית, למשל... אבל לא אמרו... אין לו מה להתאונן. יש אתגר להתנסות בתחום חדש. זה קוסם לו. הוא גם רוצה לדאוג לביתו. לא שחסר לו משהו. לא שהדשא שלו פחות ירוק מדשאים של אחרים. "יש לי ברוך השם בית טוב ויפה וגינה מטופחת ואישה נאה, וילדים טובים ובריאים. מה חסר לי? ועכשיו עבדוה שיהיה בה אתגר מסוג חדש ומכונית ענקית שאפשר יהיה למתוח בה את הרגליים הארוכות שלי..."

"ולהרביץ מהירות?..."

"חס וחלילה!" הזהירות בדרכים היא ה"ג'וק" החדש של עזר. הנהגים הם משוגעים בארץ הזאת – יאמר לכם. אין דרך ארץ, אין התחשבות. לא יודעים לנהוג. שלא יספרו לי שהכבישים אשמים. יש לנו הכבישים הכי טובים בעולם ("אפילו שזה לא המשרד שלי אחראי על זה, אני קובע שאלה הכבישים הכי טובים בעולם..."). דברו איתו, ואין דבר חשוב יותר במדינה מאשר המלחמה בתאונות, אפילו "בשעה חמורה זו."

"להישאר? זה לא היה נקי!"

הזמנתי אותו לשתות משהו. מאוד לא נשיי לעשות זאת. אבל בימינו – התהפכו היוצרות. בימינו הנשים הן המתחילות, כידוע. "מה תשתה?" שאלתי. הוא לא רצה לשתות שום דבר. הוא התלבט נורא. באיזו מכונית לבחור, מה? מרידור אומר לו שהוא יכול לקנות איזו מכונית שהוא רוצה.

"הלא אתה בין מתנגדי המכוניות הגדולות, מכוניות הפאר הללו..."

"אני בהחלט מתנגד להן, כשהן נרכשות על חשבון הציבור. אבל אני מאוד אוהד אותן כשהן על חשבון הכיס הפרטי שלך, אם אתה יכול להרשות לעצמך. את יודעת מה אמרה לי בתי כשנודע לה שאני 'אויס שר'? מיכל אמרה – יופי אבא, נוכל לקנות מכונה חדשה וגדולה..."

"אתה יודע אני קצת מאוכזבת ממך. לא הייתם צריכים לפרוש. עכשיו, דווקא עכשיו היה הזמן להישאר וכמו שאומרים לעמוד על המשמר. בדיונים, בהתמקחות יכלה נוכחותכם לתרום הרבה. נוכחותך היתה חשובה..."

"ברור שאנחנו יכולים לתרום. אבל לוא נשארנו בממשלה, לאחר שהצבענו נגד זה לא היה נקי. לא אסתטי. באופן מצפוני עקום."

"אבל תחילה הרי היית בעד השארות?"

"אז מה? אסור לחשוב. אסור לשנות את הדעה אם משתכנעים. תחילה חשבתי שזה אפשרי שנשאר, שזה חשוב שנשאר. אבל לא בלב שלם חשבתי כך. אני חוזר ואומר שלוא הייתי משוכנע שזו הדרך, הייתי יותר חזק בדעתי. הייתי לוחץ. הייתי הופך עולמות. אני לא מתבייש. אבל ישבתי עם עצמי וחשבתי שזה יביא ויכוח חריף ושבירת מסגרות. הערכתי שהנזק שנגרם בציבור הוא עצום. לכן החלטתי שהעקרון חייב להדריך את מה שנראה לי בתחילת הדרך כטקטיקה יותר מעשית. הודעתי בטלוויזיה וברדיו. בכלל – כבר דיברתי יותר מדי... בסופו של דבר הצבעתי בעד יציאה."

"ולא עשית כן מתוך משמעת, מתוך כן המפקד? אחר ככלות הכל אתה בא מן החוץ."

"כל מפלגה שהייתי מצטרף אליה הייתי מרגיש 'מבחוץ'. אם כי לחירות היתה לי יותר קרבה, בגלל דרכם. היה ברור וידוע שאני בוחר גח"ל. היו לי קשרים עם אנשי מפלגה זו. ואני לא בדיוק מן החוץ. אני מה שנקרא, זן מורכב', לא מצמיחה שורשים. אמת, עובדה זו הקשתה עלי את הלבטים גם בשעה זו של החלטה אם ללכת 'עם הממשלה' או לפרוש. הצבעתי בעד פרישה מן הממשלה לא מתוך לויאליות לשורש, לגזע אליו אני מורכב. מן ההרכבות האלה יוצאים דברים מעניינים. כל העצים המורכבים הללו מניבים פרי משובח. ברבות הימים... חה, חה..."

"עזר, הייתי בביתך ביום שבו חזר שאולי מבית החולים. אני יודעת, אסור לדבר על זה... כבר דיברו על זה יותר מדי... אבל אני הייתי שם וראיתי את פניך ואת פני ראומה... ושוב לא יספרו לי. לאבד חיילים, לגבי מפקד, זה נורא. לאבד בן – נורא שבעתיים. מה נכחד, לקבלו בחזרה – מה לא היינו נותנים כדי לקבל את בנינו בחזרה?! 

משום כך אני צפיתי שאתה תשים את מלוא משקלך לקבלת תכנית שיכולה לקרב את השלום. לעזוב סיסמאות ופרינציפים ולא להשיב לאו ליזמות של ידידים, משום שאתה נץ ולא יונה."

רודפי שלום ורודפי מלחמה

"לא. לא. לא! כבר אמרתי ואני חוזר ואומר. זוהי סנוביות ושחצנות לחשוב ולומר שהציבור מחולק לרודפי שלום ורודפי מלחמה. כולנו רוצים בשלום. השאלה היא רק באיזה מחיר. איזה מחיר נשלם בעד השלום ואיזה שלום זה יהיה. באופן פרדוקסלי ככל שנשלם יותר בעד השלום, ככל שנוותר יותר, נאבד אותו יותר מהר וביתר קלות. קחי את השלום ההוא בין צרפת לגרמניה. חתמו ושילמו ועוד איך שילמו. קחי את השלום הבלתי רגיל הזה בין רוסיה לפולניה, לטביה, צ'כיה. איך עשתה רוסיה שלום? 'הבה נתפשר ושיהיה כבר איך שאני רוצה', וסיפחה שטחים, ארצות, מדינות שלמות. ועשתה זאת עוד ביחד עם גרמניה הנאצית. איני רוצה לקחת דוגמאות מרשעים. אבל שהרשעים האלה לא יבואו להטיף לי מוסר וללמד אותי דרך ארץ."

"מקובל לחשוב שאנשים המקדישים עצמם לאמנות המלחמה, ממילא אינם מסוגלים להבין את השלום. ואולי זה להיפך... אולי הם, המכירים את הגועל נפש הזה שבמלחמה, מוכנים לשלם הרבה בשביל השלום, אבל הם יודעים מהו שלום. שלום שלא מאבדים אותו."

"הנה. מסיבה זו אסור היה לך ולשכמותך לעזוב את הממשלה. צריך היה לדחוק לצד 'לא נאה', 'לא נקי', 'לא אֶתי'. בחרו בכם כדי שתעמדו על המשמר בעת כזאת דווקא."

"מה את דואגת כל כך. יגאל אלון נשאר בממשלה. משה דיין, שמעון פרס – אנשי ביטחון ממדרגה ראשונה".

"זה נתן הרגשה טובה לאנשים כשידעו שליד שולחן הדיונים בדרג הכי גבוה, יושב אלוף שהמיל. שלו עוד טרי מאוד. שיושב שם אדם שזה אך בא ממרכז העצבים של המטה. אחד שיש לו גם בן בחזית..."

"אני לא הייתי השר היחיד שיש לו בן בחזית. לשר לנדאו יש בן במילואים, ובן שני קצין בצנחנים. יגאל אלון – יש לו בן שהוא סגן בצנחנים; לוורהפטיג, לדיין, בנו של שמעון פרס מתגייס בימים אלה, אם איני טועה. למי אין בנים בצבא במדינה הזאת. אין מה לדאוג. יושבים שם אנשים א' א'. ויודעים את הנושא הביטחוני".

"היה עליז..."

"איך היתה ההרגשה לשבת בוועדת שרים לענייני ביטחון מן הצד השני של המתרס. הלא בוודאי היית מופיע לפני ועדות שרים בתור איש צבא – ופתאום מופיעים לפניך..."

"מאוד עליז. מאוד מעניין. בתחילה היו מביאים תכניות שהכרתי אישית. שהייתי בין המתכננים אותן. אחר כך, במשך הזמן, התחילו להגיע תכניות חדשות גם לי. היתה לי נטייה, כמובן, לערבב תחומים לפעמים. פעמים הייתי מקבל את דעת אנשי הצבא, לפעמים הייתי בין המתנגדים לה. לפעמים – בתוקף טריותי מן הצבא הייתי נכנס איתם לויכוח מקצועי – פעמים הייתי עוזר. היה עליז."

"מה ההבדל בין עבודה במטה הראשי של צה"ל למטה הראשי של המדינה?"

"אין הבדל. רק זה שצה"ל זה סבך עם צנזורה - וחיים ציבוריים – סבך בלי צנזורה..."

"רכשת לך ידידים בין השרים. מה דעתך עליהם?"

"אני יודע, למדתי לחבב, למשל, את פנחס ספיר. לחבב ולהעריך אותו מאוד. מן הצד השני של הקשת את ויקטור שם טוב, למשל... בכלל – מה אני נכנס פה לפירוט. אני צריך לעשות לי שונאים. עוד זה חסר לי. בסך הכל אני יכול להגיד לך שלא אלמן ישראל. איך זה נשמע, מה?"

עזר אינו מה שהיה פעם. פעם, בתחילת הקריירה המיניסטרית שלו, היה האדם הכי מרואיין במדינה. לא עבר יום שתמונתו ואמרות כנף בגודל כנפי מטוס, לא עיטרו את הדפים הראשונים. מתוך שהוא אדם אימפולסיבי ואקסטרוברט משובב נפש, אוהב הוא הרבה אנשים סביבו ומאמין שכל מי שנמצא על ידו הוא ידידו – והדעות על שרים, מפקדים, אנשים, מעשים, היו מתעופפות במהירות של "ספיטפייר" שחור. וכיוון שלא תמיד היו האנשים סביבו ידידים, ועזר (שרגיל היה לומר את כל מה שיש עם לבו, אלא שאז היה בא הצנזור הטוב ומוחק) מצא את עצמו חשוף בצריח. אז כשיודעים שאין יותר על מי לסמוך בעניין זה, אין ברירה. ואתה נהיה הצנזור של עצמך. ואיך שהוא אין תפקיד זה מתיישב עם האיש עצמו...

"מה נתנו לך שמונה חודשים אלה?"

"ראשית נהניתי מעצם העובדה שעשיתי 'תרגיל'. הנה אתה אלוף, והופ – אתה מיניסטר. נהייתי לשר אפילו בלי להיות חבר כנסת. מי שעושה דבר בלתי רגיל – נהנה..."

שמונה חודשי סיפוק

"אתה לא בדיוק עשית את זה. עשו זאת בשבילך."

"איזה עשו בשבילי. מה אני, ילד? וגם איני מטומטם. מישהו בא אלי ומכר לי חתול בשק?! מה נתנו לי שמונה חודשים אלה? – ראשית, היה לי סיפוק רב שלא הפסקתי את הנושא שבו עסקתי עשרים שנה, והוא הנושא הביטחוני. והנושא השני – משרד התחבורה. משרד מעניין. הכי מעניין. נקשרתי לאנשים איתם עבדתי. אמרו לי תזהר מזה ותזהר מזה. תפטר את זה ותקבל את זה. שמעתי – ובחנתי. עובד טוב. למה אפטר. הנה למשל, השארתי את המנהל הכללי הקודם. ואיני מצטער על כך. להיפך. עכשיו היה למי למסור את כל העניינים. לוא לקחתי לי מנהל כללי חדש, היה צריך ללכת איתי. ולמי הייתי מוסר את העניינים? הנה. אחת הסיבות שצריך להחזיק באותו מנהל כללי תמיד, שר הולך ושר בא והמנהל הכללי תמיד עומד... כדי שיהיה למי למסור את העניינים."

"נקשרתי למנהלי 'אגד', 'דן', 'אל-על'. הנה יש קו חדש, חיפה ירושלים. אני גאה בו. רציתי להתיידד גם עם הציבור – איך אפשר לחבוק ציבור שלם. ניסיתי להסביר את הבעיות, להגן עליו בדרכים. ונדמה לי שהצלחתי."

"איזה תיק הוא זה תיק התחבורה... אם רוצים להיות משרת ציבור, במובנה הרחב של המילה, אין עוד כמשרד התחבורה. בני אדם צריכים אותך למן הרגע שקמים מהמיטה ועד למיתה. כאוחז בהגה וכמוסע. באוויר בים וביבשה. בחברה מודרנית אין חיים בלי תחבורה. קומוניקציה. מילה גדולה. היא קובעת הכל. כלכלה, בריאות, חינוך, שוויון סוציאלי, צדק. אני יודע..."

"הכנסתי את כל נשמתי לעניין של אגד ודן. הם לא טלית שכולה תכלת. וכי מי הוא טלית שכולה תכלת. אלה חבר'ה נהדרים, שעושים עבודה לא נורמלית. אמנם להיכנס לאוטובוס של 'דן' זה לא כמו להיכנס ל'לובי' של 'הילטון', אבל זה נוסע, ונוסע טוב. ונוסע במחירים הכי זולים בעולם. הם מקבלים 'סובסידיות' – אז מה? הם היחידים שמקבלים סובסידיות? עשרת אלפים איש שנוסעים תמיד בכל מצב מקיימים תחבורה סדירה. זה שלושת אלפים ומאתיים אוטובוסים על הכבישים."

"הייתי חוזר מחר..."

"לוא ידעת שכל העסק הזה יארך רק שמונה חודשים, האם היית הולך ל"תרגיל הזה?"

"היתה לי הרגשה שזה עלול להיות קצר. הנה ראומה, היתה חוזרת ושואלת שמא נחפש דירה בירושלים. נמאס לה להיות 'שוב רווקה' עם בעל בירושלים. אמרתי לה, עוד מוקדם. חכי. נראה מה יהיה."

"ואת הצבא היית עוזב?"

"לא הייתי עוזב אולי בדצמבר 96', אז הייתי עוזב אותו באוגוסט 70'. ואז הייתי הולך למרידור..."

"האם זה נכון שבגלל נטיותיך הפוליטיות לא הגעת לתפקיד רמטכ"ל?"

"אני לא מוכן לומר שזה בגלל נטיותי הפוליטיות. ברור שהיו לי בעיות. כל מי שחושב שבצה"ל הכל חד וחלק – הוא תמים. יש אינטרסים. יש חיכוכים. אבל בסך הכל אלה חיים טובים לגבר. חיים הוגנים."

"נו, אני רואה שבסופו של דבר תפסת אותי ועשית לי ראיון. אני מתאר לעצמי מה ייצא מזה. איך תזכרי הכל..."

"'טייפ ריקורדר'... כמו שאמרת."

"איפה?"

"אל תחשוש. זה 'טייפ ריקורדר' בראש. תמיד תוכל לומר שלא אמרת לי. שלא כך אמרת לי..."

"נחיה ונראה. יש עוד שאלות?"

"החבר'ה רוצים לדעת למה נכנעת לוועדי העובדים של אשדוד?"

"אני נכנעתי?!"

"כאיש צבא, כשהיית קורא מה נעשה בנמל אשדוד, האם לא רתח בך דמך. האם לא חשבת – אך, לוא אני הייתי מטפל בנושא הייתי מראה להם..."

"אלף: לא כל כך מראים בצבא. בית: היית רוצה שהחיים האזרחיים במדינה יתנהלו לפי פקודות, כמו בצבא. משמע – היית רוצה בדיקטטורה?! אמנם יותר קל לנהל עניינים בלי ועדי עובדים – כאלה אין בצבא. אבל אני בוחר בחיים אזרחיים עם ועדי עובדים, צרות וויכוחים ושמירת דמוקרטיה – על משטר של פקודות. נוסף לזה – עם עניין נמל אשדוד לא הגעתי לסוף הדרך ולא רק בגלל העובדים... האם משום שדברים מבחוץ נראים אחרת – אסור לעמוד על בעיות וללמוד אותן ואפילו לשנות את הדעה... משום כך המלצתי על הקמת ועדת שרים לענייני הנמל. וימים יגידו..."

"יש המשווים את המצב שלך היום למצב ערב מלחמת ששת הימים. אז באת לפני אשכול ואם להשתמש בלשון עדינה, החזרת לו את הדרגות; והיום באת לפני גולדה והחזרת לה את התיק. אבל אז היה לך העוז לומר מה שאמרת לרבין ולתבוע ביצוע התכניות, והיום לא היה לך העוז להתנגד לבגין."

"למען האחדות. לא רציתי בפיצול. לא אז ולא עכשיו. בכלל – מה אני מדבר כאן. זה בכלל לא ניתן להשוואה. די. נו – יש עוד שאלות?"

השר אלוף (מיל.) תופף באצבעות והדרך אצה .לו

"לוא הציעו לכם לשוב לממשלה?"

"בתנאים נורמליים?"

"בתנאים נורמליים."

"הייתי חוזר מחר..."

"וחזרה למכונית הקטנה?"

"כמו כלום..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים