שמחה על ביקור תנחומים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> שמחה על ביקור תנחומים

77

שמחה על ביקור תנחומים

 

ירד גשם סוחף ביום רביעי השבוע. כשבאו והפצירו בנו להצטרף ל"סעודת שחיתות" בגליל, אמרנו – נפלתם על הראש! איכשהו לא מצטיירת לנו חאפלה בכפר ערבי, בגשם. כפר ערבי זה קיץ, שמש, נשים ערביות בשדה הפתוח, צבע, הרבה צבע והרבה שמש, והרבה ריחות של תבלינים והרבה בניינים בבנייתם. 

אבל היה גשם, ובשל אותו הגשם, כיוון שיצאה המכונית מן הסמינר למורים, כבר המשיכה צפונה, מהלך של סיגריה ואנו בדיר אל-אסד, מול כרמיאל, בבקעת בית הכרם.

לסעודה מה זאת עושה? סאלח אל עומר אסאפי, חקלאי קטן בגליל, חזר מביקור תנחומים בירדן.

אז מה השמחה?

המארח מתפלא לשאלה. גם הקרואים, בני משפחה, ראש המועצה, היועץ, שוקרי ידידנו, גם סגן שר החקלאות – השייח ג'עבר מועדי, גם המשורר, שבא להנעים זמירות. מתפלאים לעצם השאלה. וכי לא מובן גודל השעה? וכי לא מריחים את השלום העומד בפתח? ערבי ישראל, שלא היו בירדן זה שלושים שנה, שלא ביקרו בארץ שכנה, שחיים בה אחיהם, מאז מלחמת השחרור – פתאום יכולים ללכת לעמאן. פתאום נפתחים השערים והם יכולים ללכת לשם ולא לגנוב גבולות, לא בתירוץ של ביקור בן משפחה הנוטה למות, אלא באופן רשמי. במשלחת!

ושנית, מה יש להגיד, יש געגועים. לא רק היהודים בישראל מרגישים מבודדים. מזה ים ומזה ארצות אויב, ואין גבולות ידידותיים לעבור אותם. אולי הגעגועים של ערבי ישראל ל"שכנים" אף רבים מגעגועיהם של יהודי ישראל ל"שכנים" למדינה. לא חשוב מהי הסיבה - אין הידברות, אין ביקורים, אין יחסי שכנות בין ערבי ישראל לערבי הארצות השכנות. קיים ניכור, הפער הולך וגדל, אפילו הם בני אותה דת, בני אותו שבט ובני אותה משפחה.

והנה, עוברים את גשר אלנבי, הולכים בחוצות עמאן. יושבים בבית מלון ערבי אלגנטי, רואים חנויות יפהפיות, שומעים רק ערבית, רואים כלכלה פורחת ושפע כזה וארמונות וטוב בארץ פלסטין בעבר הירדן הכל-ערבית. זה עושה משהו לאגו של מי שמוצא את עצמו כמיעוט; הוא בא לארץ תאומה, מעברו השני של הירדן – ושם הוא רוב...

ומה על ניחום אבלים? מה על המלך?

"הגיעה העת לשלום"

אהה... בטח אמרו דברי נוחם למלך. והמלך קיבל את דבריהם בהרבה חיבה ותודה. אמת לאמיתה, וזאת לא ישכחו חברי המשלחת, וזאת לא תשכח ההיסטוריה – את הדרך לירדן פתח לפני ערבי ישראל שוקרי סוהיל ידידנו, ראש הווקף איסתיקלאל וראש המסגד היפה ששוקם בחיפה, והאיש שנתן את המלגות לתלמידי הסמינר. סוהיל שוקרי הוא בנו של חסן שוקרי ז"ל, שהיה ראש עירית חיפה בימי המנדט, והרחוב הנושא את שמו הוא אחד הרחובות הראשיים והיפים בחיפה. לסוהיל שוקרי שתי בנות יהודיות מאשתו הראשונה, היהודיה – שהיום היא רעייתו של דוד הכהן.

סוהיל שוקרי נשוי עתה למרי, שהיתה קונסול ארצות הברית בחיפה ואשר ילדה לו בת יפהפיה, זיין, הלומדת בבית ספר עברי, ומקבלת את השבת... סוהיל שוקרי, הערבי הגאה, נטוע עמוק בתוך העם היהודי ותחייתו. חמש אחיות לו, וכולן חיות בירדן וכולן אימהות למשפחות גדולות ומיוחסות, שבעליהן ובניהן תופסים עמדות מפתח בירדן. ביניהם זייד ריפאעי, מי שהיה ראש ממשלת ירדן. המלך כיבד את רצונו של שוקרי לבוא לנחמו, ומכאן את בני לווייתו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים