שמחת ה"ביחד"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> שמחת ה"ביחד"

 

20.7.73

שמחת ה"ביחד"

"לאן?"

"אחרי!" פקד הנשיא (אל בהלה – נשיא של חוג חברתי. מין מסדר לבבות של יוצאי תימן). שהוא נשיא, גילינו רק לאחר מכן, כאשר הגענו לבית קומות בפרבר של העיר, לאחת מאותן דירות שכבר מבחוץ אפשר לדעת בדיוק איך ומה וכיצד יהיה. וכבר התחרטנו שהתפתנו להפצרות לבוא. עוד מסיבה משעממת.

ארצנו נתברכה במסיבות מתועשות עד צמרמורת וכל כמה שבעל השמחה יותר חשוב ובמעמד יותר גבוה, כך "גבוהה" יותר ומתועשת יותר ומגוחכה – השמחה. העשירים, הבוהמינים, והפקידות הגבוהה – בקיצור, החברה הגבוהה חולת האכסיביציוניזם, יודעת להביא למסיבותיה את אמצעי התקשורת, שהמאורע ייכנס גם להיסטוריה הישראלית. שיקראו עליהם ויראו אותם שחור על גבי לבן ואם אפשר גם צבעוני. שנסתכל בהם, נקרא עליהם, שנתקנא ונצטער שאיננו שייכים לאח"ם.

פוגשים באותן מסיבות יוקרה את יצירות המחט המעולות, את תכנון השיער והקו האחרון באיפור; את כל נשפטי המס ואת כל המתגרשים בפרהסיה. בקיצור – את כל השמנת הסינתטית העולה כקרום על רמת החיים האינפלציונית.

גם נשפי החתונה ונשפי הבר-מצווה של החברה אינם מביאים הרבה שמחה. לא לבעלי המצווה ולא לקרואים. אלה ואלה בוכים. האירוח אחיד וביוקר, קבלני המסיבות עצמם אינם יודעים עוד כמה לדרוש בעבור השיעמום שלהם, והקרואים כבר בעצמם אינם יודעים כמה לרשום בצ'ק כדי לכסות את ההוצאה ושיישאר איזה עודף. אם זהו קוקטייל, לא עלינו, שוב בולעים כריכים בגודל זית, שוב משוחחים אותן שיחות כזית המביאות את האדם החוזר לביתו לעשות חשבון נפש ורפש וכיס וכעס. מחליטים לא ללכת שוב ולא לשמוע שוב את הפגזות התזמורות למיניהן, היפות אולי כטיפול בשוק, אך הנוראות לגבי בני תמותה נורמליים.

*

ובכן, בתוך התמיהות הללו הגענו לאותה דירה בעקבות הנשיא, מצטערים שנתפתינו להפצרותיה של חברתנו, גאולה כהן, שכידוע היא בת העדה התימנית.

מאז גילתה את החוג מתהלכת גאולתנו המתלהבת כשיכורה ומבקשת להתגאות ולהראות את ביתה לכל ידידיה.

למשך ארבע שנות הופקענו מרשותנו לעולם של צחוק בריא, שיר שיוצא מתוך הלב, וסעודה כיד המלך. איפה כל מסעדות כרם התימנים שכל ישראל נוהרת אליהן. איפה כל הזמרים והזמרות המקצוענים. איפה כל ריקודי המרקדים, ואיפה כל המסיבות והנשפים המאורגנים על ידי מומחים.

פה שומעים קולות וזמירות ופלפולי לשון, פה רואים ריקוד, פה מביאה כל אישה את מאפה הבית ואת התבשיל ואת הקינוח. גם המשקה המוגש – עבודת בית הוא הנושא עמו טעם של פעם.

ומעדן אחד טוב ממשנהו, וכל עקרת בית שעמלה על כיבוד מחייכת בנחת, ויותר ממנה רווים נחת הבעל והילדים. הבעל, הילדים, האם, הסבתא והנכד – עשרים וחמש משפחות מרחוק ומקרוב, עטפו את הסיר, לבשו את מיטב הבגד, וקדימה – למסיבת החוג.

עד שהנשיא מברך נוסח המסורת ונוסח מסורת החוג. בחרוז ובחן ובדיחות דעת, אין פותחים בסעודה. וכיון שפתחו בה – היא אינה מסתיימת. כל אישה שרה, ומאז ברכה צפירה ואסתר גמליאלית ושושנה דמארי, כל בת מיוצאי תימן היא זמרת מהוללת, כידוע, והלב קצת מפרפר בהנאה כששומעים את שרה היפה מסלסלת בקולה הדקיק כשל ציפור, ביחד עם בתה וביחד עם נכדה גבה הקומה ועטור הזקן, ואותה גברת שרה היא חתיכה עסיסית, שמעמידה בצל הרבה חתיכות דיזינגופיות.

*

שרה היא מנהלת מרכז קהילתי של ארגון אימהות עובדות בנתניה, לאחר שנתאלמנה נישאה בשנית למדריך חקלאי ששמו צבי קראוס, ובשל זיקתו זו לעדה, ורגליו הזריזות בריקוד וקולו העושה ככל יכולתו לסלסל במבטא אשכנזי ממסחה, הרי הוא נשיא החוג בנתניה (נשיא או סגן נשיא – סליחה, שוב לא זכור לי). שרה היא אם לשמונה וסבתא לשמונה-עשרה.

כיוון שבא תורה של אישה לתת קולה בשיר, מקדים הנשיא לבשר למסובים את שמה, גילה, את מספר הילדים אשר לה, ואת אלה אשר בדרך. זוכר הוא ימי הולדת, ימי נישואם, שנות עליה לארץ, סיום לימודים, וכו' וכו'.

תוך כדי כך אנו למדים לדעת מי מורה ומי פקיד, מי מנהל בית חרושת ומי פועל, מי חייט ומי מפקד בצה"ל; מי מושבאי ומי מלטש יהלומים, מי שוטר ומי סתם פועל, תלמיד. חוג בלי הבדל גיל, מקצוע, מפלגה, מעמד – עמך.

עניין הגיל מביך קצת. אותנו. אבל לא את חברי החוג. אישה אחת אפילו לא מיחתה כאשר הקדים והודיע הנשיא שזמרתנו היא אם לתשעה ובחודשי הריונה האחרונים ללדת את העשירי.

אימהות, פוריות – נושא לגאווה.

כאילו אם לא יזכירו את הצאצאים, יעליבו ההורה.

יש מי שיודע לחלל, ויש מי שידוע לנגן בגיטרה, ויש מי שיודע לרקד. מפנים עשר מרצפות בחדר האורחים הממוצע, שקירותיו הופכים גמישים והמאכלסים עשרים וחמש משפחות לפחות ועוד אורחים מן החוץ – ויוצאים לרקד בכתונות פסים, ורגליים יחפות לנגינה ושירה וצלצולי לשון. הכתפיים זזות אך קמעה, הצעדים זהירים וזעירים, צמודים הם, זה בצד זה קשורים בקשר עין וקשר מקצב. קרוב קרוב לרצפה והופ! וכמעט מגיעים לתקרה. כתונות הפסים מרקדות ריקוד משגע משל עצמן, והפאות, אף הן מרקדות. וגם אם יודעים שהפאות מודבקות לכיפות, שנכריות הן, לא מאבד הריקוד מחינו התמים, ששורשיו במסורת.

*

כמו יעיש בספרו של הזז, שהתחיל לחפש בכל תנועה את הרמז לנסתר, כך מנסה גאולה למכור לנו את הסימבוליקה ואת הרעיון בכל תנועה, בכל ניתור, בכל שיר, בכל משקה ומאכל. בכל לבוש.

בעלי הבית הם "זוג צעיר" הנשוי זה עשרים שנה ולהם בנים ובנות מגודלים. המסיבה נתקיימה בביתם לרגל יום הנישואים שחל באותו ערב. פקד, אפוא, הנשיא ללבוש את בגדי הכלולות. הוציאה "הכלה" את הכתר והעדים ואת השמלות והשביסים, והחתן את בגדי כלולותיו, נאספו השושבינים וביניהם יוצאי חלציהם, ולצלצלי לשון, הדהוד תופים ושירת מזמורים – יצאו בריקוד החתונה.

ועל הכל משוך חוט של חן, ותום, ויופי. משהו המזכיר חתונה יהודית בעיירה, חתונה שבאו אליה כל העיירה. אולי זה המבטא התימני המבדיל בין הקמץ לפתח, אולי זה ניגון הנשמה היהודית המאמינה, אולי זו הפשטות והתום והאמונה והרצון לשמח לבבות באמת, לחיות בצוותא חיים יהודיים ואולי הערבות הזו, של כל ישראל ערבים זה לזה...

לא רק שחורות ונאוות ישבו סביב השולחנות, ולא רק הן זימרו. רבות מבנות הזוג נולדו בהולנד ובגרמניה ובפולין ובאנגליה ובארצות הברית ובהודו ובפרס, וברומניה והונגריה וברוסיה... ולנשים האלה יש אחים ואחיות, קרובים ובני קרובים, וכל ה"שכנזיה" הזו באה באדיקות לכל מסיבה, משתתפת בחגי החוג, אוכלת מן המאכלים המתובלים, מסלסלת בגרונה, מטיילת בשדות – בקיצור – עושה חיים.

להביא שמחה הוא סמל וסיסמה, דגל שאחריו הולכים החברים. הם מתעניינים לדעת מי עצוב ומי שמח. באים לשמח את העצוב ולשמוח בשמחתו של מי ששפר חלקו. עורכים חתונות לאלה שידם אינה משגת (כולל הכיבוד והבידור והנדוניה...) מישהו בונה בית וזקוק לידיים עובדות – החוג ישנו. מישהו זקוק לעזרה במשקו כי עונת הקטיף הגיעה - החוג ישנו. מישהו עצוב לו סתם – החוג ישנו. מישהו שכל בן, מישהו נתאלמן, מישהו זקן ואין לו ילדים – יש לו ילדים – החוג. דואגים להשכין שלום בין בני זוג שנתערערו יחסיהם, דואגים להשיג גט לאישה עגונה, דואגים לסדר מילגה לבן מוכשר, להקנות מקצוע – בקיצור, אוספים בחזרה את הצאן שנתפזר, לשוב למשפחה שהעלייה ואופי החיים בישראל, וגורל היהודים עירער – ולא ניתן לה תחליף.

אחת לחודש, לחודשיים, יוצאים חברי החוג לסופשבוע. מערב שבת ועד מוצאי שבת. בימות הקיץ יוצאים ליערות, לאתרים של טיולים, למחנות; בשאר העונות לבתי הבראה ובתי נופש, בהסדר נוח.

וכבר מכירים אותם במקומות אלו, ושמחים לביקוריהם – כי השמחה תמיד במלונם. יוצאות משפחות שלמות, הורים, ילדים, נכדים – סבים וסבתות וגם בודדים. בתוך המשפחה הגדולה הזו אין אדם בודד. ואולי רק אלה החיים בגפם ידעו להעריך מתת זו.

ואולי לא רק הם. כי הבדידות אינה בעייתם של החיים בגפם בלבד. זאת בעיית הבעיות של האדם המודרני, ולא חשוב אם עשיר הוא ואם עני. הבדידות היא תוצר-לוואי של גידול ושל חברת השפע. המכונית, הטלפון, הטלוויזיה – כל מוצרי המותרות הללו שבאו להקל על הקומוניקציה – הם בסופו של דבר אמצעי מניעה של תקשורת. ובחברה שלנו אם מתראים כבר, הרי זה לצורך מסוים. כדי להתקדם בעבודה, להתקדם בחברה, לקשור קשרים של יוקרה, מעמד, מפלגה, שררה. סתם פגישת רעים כמעט נעלמה מנופו של האדם המודרני ומן הנוף הישראלי בעיקר. גם בתוך המשפחות, כיון שגדלים ונישאים – נישאים לכל רוח; והמפגשים נדירים. על כן אולי כל כך יקר וחשוב מיפגש זה של אהבה וריעות לשמה, שאינה תלויה בדבר.

החוג הצנוע בהליכותיו מונה עכשיו כבר יותר מארבעת אלפים חברים, המוכנים תמיד לארח ולהתארח, לסעוד את הלב ולסעוד את הזולת, להיות משפחה אחת, בלי שום סייגים ובלי שום תנאים פרט לאחד – שמירה על נכסי המסורת; שיבה אל המקורות. אבל לא ביד רמה ולא בהטפה. בחן משכנע הנובע מאמונה שלמה.

*

בין כה וכה, ואני מוצאת את עצמי מוזמנת לחוגים הבאים בזה אחר זה. אני מושכת בכתפי ואומרת – לצרכי כתיבתי ראיתי דיי – והנה מגיעה השעה ואני מתייצבת. בכפר אונו, בנתניה, בפרדס חנה... ונהנית, וגם יוצאת נשכרת כעיתונאית וכבר מונחים בתיקי סיפורי-סיפורים, ואגדות אלף לילה ולילה...

אבל בינתיים אני מגלה ביני לביני תופעה שאולי לא שמו לה לב אפילו ממציאי החוג. זו לא רק פגישה חברתית. הם יוצרים דרך חיים. הם אולי מולידים תנועה שיש בכוחה לתת תשובה חשובה  למשבר החברתי הפוקד אותנו.

אדם מוצא לו מקומו בחברה ומקום להתבטא בו – בין ידידים ולא בזירה הפוליטית בלבד. והעיקר, בשל החוג החברתי הזה מקבלים מעשיו והישגיו של הפרט משמעות יתר. יש לפני מי לתת את הדין, ממי לקבל מחמאה ועידוד וממי לקבל נזיפה ויד מושטת, "גשר מעל למים סוערים", לעבור על פניהם ולתקן את המעוות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים