שני בחורים ובחורה אחת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> שני בחורים ובחורה אחת

 

74

שני בחורים ובחורה אחת

התכשיטאי

ישב בבית המלאכה שלו, פניו בין כפות ידיו, כמו איזה פסל שהעלה אבק.

בבית המלאכה שלטה חשיכה שהלכה והעמיקה. והיה קר. שולחנות העבודה היו מכוסים בסדינים ישנים. פה ושם בלטו הכלים שמתחת, כמו עצמות מתים. קם וניסה להעלות אור, שכח שהחשמל הופסק בשל אי תשלום.

על הרצפה, קרוב אל החריץ שבין הדלת לרצפה, מצא "קורספונדנציה" עשירה. כולה מעטפות מוארכות עם כרטיסים מנוקבים. המחשב הארור הזה. שהביא עלינו את המפלה... בכל אשם המחשב הזה, הגולם הנורא הזה שהוכנס למדינה, שבילבל את צה"ל והוליד את המחדל. הוא ולא אחר – דיבר אל עצמו.

זו התיאוריה שלו. "חדלנו להיות אנשים עם ראש. השתעבדנו למכונה שאיננו יודעים לעבוד בה." היה הנושא החביב עליו לשוחח עליו.

ככה זה. כל השנים שהכניס פה הלכו לטמיון. צריך להתחיל מהתחלה. ואין חשק. בשביל מה, בשביל מי. יתחיל עוד הפעם, ותתחיל שוב מלחמה, ושוב יקחו אותו להציל את המולדת. ושוב יכסה את המכונות בסדינים ישנים, יפסיקו את החשמל, את המים. הלקוחות יכתבו לו מכתבים מעורכי-דין על אי קיום הזמנות במועדן, וביטול עיסקות, וידרשו פיצויים. למה לא. והוא, תביטו עליו, הוא – החייל האמיץ שווייק נוסח ישראל, ייקרא אל הדגל.

אף פעם לא היה כשר לשירות צבאי. סיווגו אותו, בגיל העשרה, ליחידה של חק"שים. שלושה חודשים ישב במדבר ו"שמר" – אם אפשר לקרוא לזה שמירה, על שבויים. לו קם אחד לא היה יודע אפילו להשתמש ברובה שבידו. כבר בטירונות לא ידע...

מה הוא נחוץ להם, מה. איזו תועלת הביא למדינה. איזו תועלת הביאה הסגירה של בית המלאכה שלו. כל עוד היה בית המלאכה פתוח עבדו אצלו עשרה פועלים זריזי כפיים. כולם – לא גברא רבא. זה נכה ברגליו, זה חירש, זה סתם חלוש. זה יש לו בעיות עם לב. אבל תכשיטים ידעו לעשות. והרדיו ניגן, והפקידה היתה מכינה תה, והתיירים היו נכנסים וקונים, והזמנות היו נשלחות לחו"ל. וגם פרסים היו מגיעים משם, וגם הזמנות נוספות. ואמרו להם שהתכשיטים שלהם מביאים כבוד למדינה...

ולא רק אמרו – גם כתבו כך בעיתונים. הוא שווה הרבה בבית המלאכה שלו, הוא שווה הרבה כמעצב, כמפסל בכסף ובזהב. הוא לא שווה כלום - כחייל. בכל אופן – בהשוואה לתועלת שהוא מביא בחיים האזרחיים, לעומת המעט שהוא מסוגל לעשות במדים – מוטב להשאירו ליד האובניים, ליד שולחן השרטוט, ליד המחרטה הזעירה או המלחם...

גייסו אותו, את העצמאי המנהל את בית המלאכה שלו – לא היה טעם להמשיך בלעדיו. חשבו – מלחמה קצרה – נתנו חופשה לעובדים. אחרי כן נסתיימה המלחמה אבל בעל הבית לא שוחרר. אחרי שבועות אחדים של ישיבה במחנה, בציפיה לתפקיד – הופקד על גדר תיל של מחנה שבויים. ישב שם וחלם.

בינתיים הגיעו חשבונות שלא שולמו. כמובן. בית המלאכה כוסה בסדינים ישנים, וכשהלך האיש לדבר בפני הוועדה, באחת החופשות – ציפה במידה מסוימת שלא ישחררוהו. מין רצון מזוכיסטי, ואפטיה מדברית – מצאו עונג באפס מעשה, בחורבן כלכלי.

אבל מישהו במוסדות הממונים על המסחר והתעשיה, על שיווק וייצוא – נזעק ונצטער שלא ידע. ישחררוהו ויהי מה. זה שיגעון לא לשחררו. ואכן – הוא שוחרר. ביחד עם כל היחידה...

גידל בלורית ארוכה וזקן שלא יבייש את הבלורית. כל יישותו תפסה את שלוות המדבר. שתי רגליים מתחת לטורסו – ואתה בעולמות עליונים – אדם יקר. אין חומר ואין רוח ואין כישלון ואין הצלחה ואין התחייבויות, ואין מלחמות – וישנו רק אתה ואלוה – ושלוות אין-קץ וכל היתר הבל הלבים. בריאות הגוף והנשמה, וחיוך קטן על כל שטויות העולם הזה, כולל אפילו "מיהו יהודי" מיהו דיין, ומה שלום גולדה.

ישב בבתי קפה ביחד עם כל הבטלנים והנשים. הלך לסינמטק שכרטיסיו זולים, וסרטיו מיוחדים, וכשהאישה החלה לזעוק "ראה, מה נעשה ממך. ככה אי-אפשר להמשיך... עוד אנשים היו במלחמה וסגרו את עסקיהם וחזרו ונשתקמו ואתה מתהלך כצל, ואי-אפשר לישון עד שעה חמש אחרי הצהריים. ואי-אפשר לשוב הביתה עם האשמורת הראשונה. מה יגידו השכנים. איך זה ישפיע על הילדים. ובכלל – צריך מצלצלים. שום דבר לא מקבלים חינם בחנות המכולת..."

עד שלא הלך לחנות המכולת לא תפס את העסק. ומשהלך – כבדו עליו רגליו ולא היה יכול לעמוד עליהן. ככה, כשהוא ישב במדבר ורגליו מקופלות תחתיו ליד גדר התיל, ואכל לוף על חשבון המדינה, טוב לא טוב, אבל אכל... קרו פה דברים מאחורי הגב. פה צריך עכשיו להרוויח שתי משכורות וחצי, כל אדם, כדי פרנסה ממוצעת וענווה...

אם היו אלה הילדים, או האישה, או חנות המכולת, או הנושים בצורת פועלים. ספקי חומר שהשתחררו מן הצבא ובאו לדרוש תשלום חוב, ואם הבנקים, ואם העירייה, ואם מס ההכנסה, ואם סתם דרך אדם במדינה – דרך אמן ביצירתו – הסדינים הוסרו. הבנק נתן הלוואה בריבית קצוצה, ונקנה קצת חומר - שולם חלק מחשבון החשמל – ולא ייאמן כי יסופר – הם אמרו שבבקשה, את היתרה בחודש הבא – הפועלים חזרו לדרוש את שכרם ונשארו לעבוד בתשלומים (מוגדלים!), ושוב חלטה הפקידה תה, ושנים שלושה תיירים שילמו אפילו בדולרים... והחלו לשלוח הזמנות, ואף צץ רעיון חדש של שילוב גדר התיל, בענק לצוואר אישה נאה... והרחוב שבו נמצא בית המלאכה שמח בתוספת אור – וזוגות היו נעצרים עם ערב, והבעל שחזר זה אך מן הצבא הבטיח לרעייתו, שאך ירווח מעט יקנה לה טבעת עם אבן ברקת – כעיניה... והכל טוב ויפה.

אלא שבבית – חיכה כבר צו גיוס חדש. כאן התערבה הרשות האזרחית, ושוב ישבה הוועדה, ושוב הוחלט להמליץ, לבקש, לדרוש – שמר פלוני נדרש למשק, וישוחרר – ובייחוד כך שנתחייב בינתיים באספקה גדולה לייצוא, ועל הזמנה זו קיבל גם מלווה בנקאי.

"אין מה לדאוג. ביטול הגיוס שלך כמו בכיס." אמרו. 

העניין לא מצא חן בעיני המפקד הישיר. הם שיחררו. מי הם! מה הם יודעים על צרכי הצבא?!

והתחילה התרוצצות סמכויות והשתדלויות בין מוסדות הצבא למוסדות האזרחיים כאילו היו אלה שתי מדינות עוינות, ולא שתי רשויות המשרתות עם אחד. פעם מנצחת הרשות האזרחית, והמפקד נושך שפתיים ופעם מנצחת הרשות הצבאית – והעצמאי שלנו נושך שפתיים. ואילו הרשות האזרחית מרימה ידיים.

וכך נראית השיבה של מיודענו אל השלום. הכוחות נתפרדו אצלו כליל. קיפל רגליו תחתיו – ותפס נירוואנה. פעם בבית המלאכה שלו, מכוסה הסדינים, פעם במחסן צבאי – בו הוא מצחצח נעליים. בשבועיים האחרונים מצוי הוא בעיקר במחסנים. וכבר ציחצח שני זוגות...

כתונת הפסים – או רינה

הנהג שלה הביא אותה הביתה. שני קיטבגים לקחה היא – שלושה הביא הוא. אחרי כן הלך והביא גם את שק השינה ואת המזוודה, אף כי מיחתה וקבעה שתעשה זאת בעצמה.

"את שבי פה. תנוחי." פקד עליה בסמכות חדשה. לא עוד קצינה ונהג-מגויס-עם-רכבו. אלא איש מבוגר ונערה...

עד שחזר הספיקה להחביא את הקיטבגים. דחפה אותם ברגל אל מתחת למיטה. עוד מעט בוודאי ישובו ההורים. שלא יראו.

"להכין לך תה?" לא המתין לתשובה. וכבר זימזם הקומקום את שירת חייו.

*

הבית היה נקי ומסודר בלי מהפכת צעירים. בחדר שלה היו כל הצנצנות מלאות כלניות. עוגה חמה עדיין עמדה בתבנית. זה עתה יצאו כנראה ועוד מעט קט ישובו. כנראה לא תיארו לעצמם שתקדים כל כך. ואולי שכחו... שכחו שהבת שלהם. קצינת הנפגעים בצה"ל. משתחררת היום.

ישבו במטבח ושתו תה שהכין "הנהג". והקצינה הקטנה פרסה מן העוגה.

"ובכן..."

"זהו זה."

"כנראה."

"מתי שתצטרכי אותי, צלצלי ואבוא."

"תודה."

"אפשר עוד לעזור במשהו?"

"לא. תודה."

"את רוצה שאחכה עד שיבואו?"

"לא. תודה."

"אם כן, אם כן – שלום." חשב להושיט יד, אך היד עלתה מאליה אל המצח, והנעליים הקישו זו בזו. עמד במטבח והצדיע לה.

"אוי, באמת..." צחקה קצרות וניגבה עיניה.

*

קצינת נפגעים בת עשרים ואחת. נכנסה לצבא לפני שנתיים וחצי, יצאה אחרי אלף שנים.

"רינה'לה," מצאה פתק ליד הטלפון. "ברוך שובך הביתה וסליחה שלא חיכינו לך. נסענו ללוד להקביל פני אורחים מאמריקה שיבואו בעשר. במקרר יש קציצות כמו שאת אוהבת, ושקשוקה וכל מיני דברים טובים – אם יבואו לך אורחים. צילצל יורם ומסר שלומות. כנראה לא יוכל לבוא. חם בצפון על באמת. נשיקות ולילה טוב."

ובכן, כל הערב לפניה. ערב ראשון בלי מדים על באמת, והיא לבד. אולי זה טוב.

ישבה בחדר האורחים והסתכלה בדירה במבט של פעם ראשונה. הלכה לחדר השינה של הוריה, לחדרו של אחיה, קצין אי-שם עדיין, הלכה לחדרה...

"מה עושים עם החיים. מה עושים בהם. איך לאחוז בהם, לנער אותם. לעשות דברים של אמת. של טעם. איך לחיות את החיים ולא לבלות אותם. אין פנאי. צריך להחליט מיד. להתחיל מיד. היא תתכנן אותם היטב. תציב מטרה ותקבע תכנית בשלבים. שלב ראשון:

בחדר שלה מצאה בלוק נייר ועט – מוכנים לפניה. רק לשבת ולרשום.

מוחה היה ריק. הכי טוב להירדם. להתכסות בהרבה שמיכות ולישון את השיבה הביתה. אבל השינה לא באה לה.

קמה והוציאה את הקיטבגים שהטמינה מתחת למיטה. הוציאה אותם אחד אחד.

ידיה היססו. כל חייו של נער צרורים בכל אחד מהם. זה כמו להציץ אל חדרי-חדרים. לעבור את גבולו של הפרט.

שוב חזרה והחזיקה כל קיטבג, חתום וקשור בחוט. הצמידה בין זרועותיה, כפי שחובקים תינוק. בזהירות, באהבה ובחמלה. להיטיב, לא להכאיב חלילה.

"שה שה!" רצתה להרגיע וללטף את הצרור הבוכה ללא קול.

הקיטבג הראשון היה של ה"ייקה". בדיוק כפי שתיאר אותו אביו. "בני הוא בחור מסודר. אני מכיר אותו. אני בטוח שאיש לא היה מעז לפרק את הקיטבג שלו. זו אינה חבילה שניתן להכניס בה ידיים זרות ולפשפש. בחבילה הזו הכל מאורגן ומסודר ונקי ומקופל כהלכה, דייקני כמוהו. זה או שלוקחים את הכל או לא כלום. ואת הכל הרי אפילו חיה רעה לא תיקח. כי זה כמו לקחת אדם. מבינה?"

ועוד דבר טען האב. שבנו המסודר והקפדן לא הפקיר דבר מימיו. וכאשר יצא לקרב ודאי הסתיר את רכושו במקום מבטחים. שימצאנו כאשר ישוב. ויש לחפש.

ואכלן, הקיטבג הזה היה הראשון שמצאה. ואך היה בידה ידעה של מי הוא. כל חבילה כזו היא תמונת בעליה...

הרבה חיפשה רינה הקצינה את חפצי חבריה שלא חזרו. עזרו לה, אמת, אבל גם בעצמה חפרה, בחולות, חזרה וחיפשה במחנות, במחסנים שרוקנו, בכל מיני חורים שהיה יכול לעלות בדעתו של אדם להחביא שם חפצים, ובכל מיני מקומות שלא היה עולה בדעתו של איש. בבונקר אחד, מאחורי תא מגורים. עמד ארון פרוץ. מאחורי אותו ארון, ערמות של ארגזי תחמושת וערמות בקבוקי קולה, מאחוריהם מפולת. ואחריה נגלה מחבוא. מישהו הסתיר שם חפצים וכל מיני "שלל" ומציאות וביניהם הקיטבג של ה"ייקה".

כל כך שמחה כאשר מצאה אותו – עד שיצאה בריקודים...

בזכות אותו קיטבג התחילה להאמין שתמצא גם את האחרים. ומלאכת החפירה והנבירה התחילה מחדש, ובמלוא המרץ.

וכך, ארבעה חודשים אחרי שנסתיימה המלחמה, התחילה למצוא את הצרורות. פה ספר, שם אלבום תמונות, פה יומן, ניסיונות של שירים, מכתבים מוכתמים, חולצה שחזרה מן המכבסה...

וביום האחרון של שירותה הגיעו אליה עוד שניים. בסך הכל חמישה קיטבגים.

בפקודת מטכ"ל מצאה שצריך להחזיר את החבילות, נקיות ומכובסות. יכלה לשלוח אותם למכבסה הצבאית – ומישהו שיבוא אחריה, אם ימונה עוד מישהו לתפקיד שכולם פוחדים מפניו – כבר יביא אותם לתעודתם. פחדה שהחבילות יאבדו, שמשהו יתערבב. שבמקרה הטוב – יתעכבו בצנרת הצבאית ומי יודע מתי יגיעו להורים להתיר את פקעת אי-הוודאות, הספק הנורא מכל. התקווה מעבר להיגיון המטריפה את הדעת.

וגם אמת, רצתה להיות זו שתביא למשפחות שלה את מתת ימיהם האחרונים של בניהם – חבריה...

הפעילה את מכונת הכביסה. בזהירות הוציאה כל פריט, הפרידה בין הלבנים, ובין הצבעונים ובין חפצים שצריכים לנקותם במטלית. למרות החדשים הרבים שנתגלגלו בכל שר נתגלגלו, עדיין היה טבוע בהם זכר של ריח אישי, כתמים של אוכל, של עבודה, של כתיבה... נזהרת לא למחוק חלילה פירור מן "הירושה" של חיי נער בן שמונה-עשרה, תשע-עשרה.

מחר תיסע בטרמפים להחזיר אותם יפים וריחניים. איזו הקלה תהיה בכל בית... לפחות משהו... לפחות פיסת כתונת. כי עד שלא מביאים אותה אל מול האב:

"מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא..." עד שלא יכירנה, עד ששפתי האב לא ימללו "טרוף טורף יוסף..." הבן מוטל בשדה וקורא...

לו הבינו זאת אלה שבלי מחשבה לקחו. ואולי הם מבינים וכבר אינם יודעים איך להחזיר. זהו – היא תפרסם מודעה בעיתון. דבר ראשון שתעשה בחייה האזרחיים - תפרסם מודעה בזו הלשון:

"כל מי שעבר בגזרת חמוטל. כל מי שלחם בקו של הארמיה השנייה ולקח בטעות חפץ השייך לאיזה חייל סדיר, שיש בידו חפץ שאינו שלו ובייחוד תצלומים, שעונים, פריטים אישיים, שאין להם ערך, אנא, למען כבוד חברים לנשק – ישלח אותם ליחידה שלו בהערה, לתשומת לב קצינת הנפגעים. יניח אותם במקום כלשהו ויצלצל. ישלח אותם ל'מעריב'. אין צורך למסור שם וכתובת..."

וכך, כל הערב ועד השעות הקטנות של הלילה, של היום הראשון לשחרורה מצה"ל, עמדה הנערה בתוך חייהם הקצרים. כיבסה, ייבשה, גיהצה...

העיתונאי

מניין לוקחים כוחות נפש לכתוב – היה שואל את עצמו. היה שואל את חבריו כשנזדמנו ובאו אליהם, אל הקו שעם איסמעליה. הוא ניסה כוחו פעמיים אחדות לכתוב. כתב שורה אחת ולא יסף.

עיתונאי אינו מסוגל לכתוב על נושא שהוא יודע עליו יותר מדי. איך אפשר לתלוש חלק מבשר חי של חיים. איך אפשר להיות אורח מן הצד, סוקר אובייקטיבי של חיים ומוות שלך ושל חבריך.

הוא ידע יותר מדי ומוחו חדל להיות סלקטיבי. הכל נראה לו עיקר, והכל נראה לו טפל. והעיתונאי ביקש שישלחו עיתונאי מן המערכת, שיכתוב...

"כשתשוב העירה, אמור להם שיפסיקו לכתוב על המחדלים. שיפסיקו לחבל במוראל. זה פשע, מה שאתם עושים בעיר. לא מגיע לבחורים שמשליכים את חייהם ממש, שכך יחתרו תחת המורל שלהם. אם אינכם יכולים לרומם את מצב הרוח – שיתקו. אחר ככלות הכל מה אתם יודעים על המלחמה?"

"תכתוב אתה."

"הרי את יודעת. איני יכול."

"ועוד – אין לכם רשות לבקר. שמעו. אני רואה פה אנשים, מכל מיני מקומות עבודה, והם מקבלים מכתבים מחברים לעבודה, מקבלים חבילות... לא חשוב תוכן החבילה. חשובה תשומת הלב. ואני, שעובד אני בעיתון שמבקר את כל העולם – העיתון הזה לא שלח לי מכתב אחד, מזכרת קטנה אחת של תשומת לב. המחדל מתחיל אצל כל אחד מאיתנו. אצל כל אחד בביתו. בייחוד כך אצל הצועקים ברמה.

אחרי שישה חודשים הוא חזר. היה בין הצולחים את התעלה – ראשונים. היה בין הצולחים את התעלה, בחזרה לישראל – האחרונים. הוא נסוג עם יחידתו בשלבים. חזר הביתה בבת אחת, ביקר במערכת של עיתונו. הוא רואה בה שולחנות ונייר ומכונות כתיבה. ותא קטן בו שמרו למענו "דואר". תמיד היתה התיבה הזו מלאה. גם אחרי שגויס והיה מגיע לחופשה קצרצרה. עכשיו התא ריק. אתמול היה בתא מכתב. הלב עשה קונץ וקיפץ בשימחה. המכתב היה בשביל השותף לתא, עיתונאי חדש. "לא אכפת לך. מה? חסרים תאים, והתא שלך תמיד ריק..."

גם בחדר שלו יש שותף נוסף. והוא יושב אל השולחן שלו. והדברים שלו. הניירת, צילומים, התחלות של מאמרים – כונסו כולם למגירה אחת, ואילו במגירה המרכזית ובצדדית – הניירת של העיתונאי החדש והזריז. כל יום הוא מוציא מתחת לידיו, חדשה לתפארת.

מטאטא חדש...

כשנכנס למערכת, איש לא נפל על צוואריו. מתרוצצים הכותבים הללו, כמו סהרוריים. איש איש שלוב זרוע עם חשיבותו העצמית ועם הסקופ הבינלאומי שהנה-הנה יראה אור. הפנים לובשות חיים רק במקרה יוצא דופן, כשאחד פוגש את השני, והשני אומר – קראתי את המאמר שלך...

מיד נעצר הראשון ומתחיל להוסיף פרטים שלא ראו אור בגלל הצנזור, בגלל העורך, בגלל שלא היו עדיין ידועים כל הפרטים... וגם סיפור נוסף בעל-פה, שעוד מעט יופיע בכתובים, וגם בחינה קטנה של החומר שהודפס, לראות איך נקלט. והעיתונאי שחזר מן החזית, שקודם כלל לא הרגיש בכל הדברים הללו, עומד ותוהה, מה הוא בעצם עשה כל השנים במקום המחורבן הזה. מה כוחה של האות הכתובה שכך הטריפה דעתו, שכך הכתה אותו בסנוורים עד שלא ראה מאום פרט למה שישב וכתב.

על המדרגות מתרוצץ כתב בכיר וזועק: "השלבקת חזרה. השלבקת הדביקה את כל המדינה. צריך לעשות מהפכה. צריך לעלות על באריקדות. בשביל זה ישבנו חצי שנה במדבר, בשביל זה קפאנו בחרמון, בשביל זה איבדנו בחורים – אלפיים חמש מאות שבעים ושלושה וחברים" לבד מן הנעדרים. היום נזוז מן הגולן, נזוז מסיני – ומחר ניקרא להילחם ברחוב הירקון..."

והעיתונאי שחזר מן החזית – שותק. אלה שטעמו מן המלחמה הזו ממש – אינם צועקים. הם גם אינם יודעים מה לצעוק. הם יודעים שלא טוב להם, אבל לא יודעים מה. שהיו רוצים שיקרה משהו, שחייב לקרות משהו. הם רוצים להיות אחרים, מנסים להיות אחרים ולא לחזור אל מה שהיו לפני המלחמה – אבל אינם יודעים איך.

הם יודעים שמשהו שרשי ולא טוב קורה לנו והיו רוצים לצאת ולמחות – אבל הם יודעים את הנושא יותר מדי טוב – והמוח שלהם חדל לעשות סלקציה – אז אין להם מילים. ורבים, כמו העיתונאי שלנו, יצאו אל הרחובות, בטרם יבלע אותם הבית – ישבו ליד הכותל, מול בניין ראש הממשלה – וגמגמו. והגמגום הזה זעק: "געוואלד!"

"מתי אתה חוזר לעבודה?" – שאלנו אותו. 

"אני לא חוזר. קיבלתי כבר צו התייצבות חדש."

בתשובה היתה נימה של שמחה. לא שמחה ליציאה למדבר ובחזרה לחיי הצבא. שמחה לדחיית פתרונות, לאי-צורך לשוב לכתיבה – להמשיך להיות סר לפקודות. מישהו חושב בשבילך, מישהו מחליט בשבילך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים