"שער מנשה"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> "שער מנשה"

 

22.7.73

"שער מנשה"

היינו עוברים שם ליד "שער מנשה" ומעבר לגדר היינו רואים אנשים צללים שכוחי אל. בין קוץ ודרדר שהגיעו מעל לגובה אדם בין ניירות שהצהיבו משמש ומגשם, ערימות אשפה ותוהו ובוהו של סוף העולם היו מסתובבים יצורים מיובשים בוהי עיניים. תמיד היה לנו רצון לנסוע בדרך אחרת או לעצום את העיניים ולא לראות – עד שהזדמנתי למקום.

במסיבה של חברי החוג החברתי אשר עליו נכתב לפני שבוע סיפר איש צעיר אדום פנים, ששמו סרוסי, שהוא מנהל מוסד זקנים בשער מנשה, שבין הזקנים היושבים בכפר, שכולם יוצאי תימן, נמצא גם זקן שהגיע מאתיופיה. האיש נמצא אצלם כבר חצי שנה. מאז הגיע למוסד לא פתח את פיו אפילו פעם אחת ולא אמר אם קר לו ואם חם לו. אם רעב הוא, או שבע. דבר לא אמר. יושב כמאובן. בגילו העובר כבר את שנות השמונים, קורה שאדם נתלש מן העולם ואינו יודע את הנעשה עמו, אולם ניתן לצפות לתגובה כלשהי גם מחולה.

אשתו שכנראה צעירה ממנו – היא חבשית. גם מפיה לא ניתן להציל דבר. אינה דוברת שום שפה שאנשי המוסד יודעים אותה ודומה שגם אמאהרית אינה דוברת כי כל מה שהיא אומרת, אותה אישה, הן שבע מילים. אומרת היא. יוסף, מנשה יונתן, עוזיאל אפריים, רחל, מרתה. אל השניים הובאו טובי הרופאים – איש לא הצליח לדובב אותם. איש לא הצליח לעורר תגובה בפניו הבוהות של הזקן. עד שבא לכפר הזקנים - החוג.

סרוסי שמע את סיפור חוג מיוצאי-תימן וביקש מהם שיבוא לשמח את תושבי כפר הזקנים. והם באו ערב שבת, ערב חג העצמאות עם נשיהם וטפם – חנו בחורשה שהוכשרה במיוחד לקבל את הבאים, הביאו עמהם מטעמים מיוחדים של העדה, המטבח נערך לתבשילי חג, ו"שער מנשה" ידע שמחת חג שכמוהו לא ידעו לא.

ראה עובדיה, שהוא נשיא החוג החברתי, את הזקן התמוה וביקש לדעת מיהו. אמר לו סרוסי שאין מה לעשות במקרה זה. אולם אצל עובדיה לא קיים מושג, אין מה לעשות. ניגש אל הזקן ודיבר איתו. דיבר איתו עברית, דיבר איתו תימנית-ערבית, צחק עמו – לשווא. ואז פתח ספר תנ"ך והתחיל לקרוא ולשיר לפניו. לא היתה תגובה. הלך למזמורי חג, לתפילות נוסח תימן, לתפילות ופרקים אותם לומדים דרדקים בחדר... ניצוץ נדלק בעיני הזקן ושפתיו התחילו למלל וזכר דברים מעבר לכוח מוחו.

יצחק יצחקי התעורר

אנו נמצאים עכשיו ב"שער מנשה" לראות את הפלא. לראות מה יכול לחולל חינוך לתורה. הזקן שלנו נם את שנתו ואי-אפשר לראותו. בינתיים הולכים אנו לבקר אצל 'התושבים'. יושבות בחדר תימניות ישישות הנראות כמו ילדות קטנות, מין בובות נקיות וחייכניות מקומטות פנים. זעירות ומתומצתות אולי בנות מאה כל אחת, כמו אותה אורסולה מ"מאה שנים של בדידות".

שואלים בשפתן, "בת כמה את?" והיא משיבה: "כשהאימאם נכנס לצנעה הייתי כבר נשואה ואם לילד." (האימאם נכנס לצנעה בשנת 1905).

נקי בביתן של הזקנות ואני מתחילה לחשוב שמה שרואים מעבר לגדר בעוברך בדרך, אין לו דבר עם מה שרואים כשנעצרים. יש סדר בבקתות הישנות והמסוידות נקי נקי, באותם מיבנים ששרדו ממחסני הצבא הבריטי, והעומדים עדיין על תילם.

הזקנות שמחות לאורחים. רק למעטות מהן יש משפחה ובני משפחה הבאים לבקר אצלן. עתה הגיעו להם "ילדים מאומצים" חברי החוג החברתי. והן מצפות ומתגעגעות כבר לבואם, כמו שילדים מצפים לביקור הורים.

באים חברי החוג בזמר ובמחול ובמתנות קטנות. וכל ה"אורסולות" ממאה שנות בדידות יוצאות במחול. וזה חיזיון... רוקדות נשים גבוהות בנעלי גברים, רוקדות נשים קטנות בסנדלי בובות, ומנתרת באותו ניתור חינני שיש בו מן הצניעות וההפנמה והן מצלצלות בלשונן ומוחאות כפיים לפי הקצב וקורצות בעין חיננית, והמסתכל בהן אינו יודע אם לצחוק ואם לבכות.

מישהו מביא פח. פה ריק משמן ויש מי שיודעת לתופף עליו בידיים זקנות ומגוידות. ישנה שם אחות שבאה לטפל בזקנים וגם היא מיוצאי תימן והאחות עומדת בתווך וכל הנשים הזקנות מוחות כפיים.

רק מעטות מבין הנשים הללו יש להן בעלים. ואלה שוקדות מאוד להוכיח לאיש שעדיין עקרות-בית הן, והן ילכו לחדר האוכל ויביאו משם את המזון האחיד ועל פתילה קטנה יחממו אותו, יוסיפו תבלין יוסיפו קמצוץ מלח ויגישו את הארוחה על מפה בתוך חדר המשפחה.

מובן שכל תושבי המקום מדלת העם הם. בכל אופן אם גם היו בעלי נכסים בתימן ובעדן, אלינו הגיעו בחוסר כל, מקרי סעד החיים במוסד של מלבן. ואולי ניתן יהיה לעמוד על גודל ההערכה והאהבה שרוחשים תושבי שער מנשה לחברי החוג אם יסופר שהם אספו 400 לירות מדמי הכיס שלהם והגישו אותו שי לחברי החוג לאות תודה, למען בית הכנסת של החוג.

*

בחוץ, סמוך לגדר הגובלת עם הכביש שם היו הקוצים מגיעים מעבר לגובהו של אדם, מצויה עכשיו חלקת שדה מעובדת לתפארת ואישה זקנה מקבלת את פניו על חלקתה שלה, היא מקבלת אותנו בזר פרחים שקטפה למעננו. היא מגדלת טומבק ותירס, ופלפל חריף ושעועית-ירוקה. כוסברה ונענע, קני סוכר, שום, פול, ציפורן-חתול, פטרוזיליה, שמיר ומה לא?! וכל החלקה אולי 200-300 מטר. קוראים לה נעמה חדד. ילדיה מתו עליה בתימן. בעלה נפטר לפני 16 שנים. "היה זקן, היא אומרת, היה זקן כשבא מתימן וזה היה לפני 25 שנה." היא פוגשת את המנהל בזרועות פתוחות ומחבקת אותו אל לבה. היה לה קשה להילחם בעישבייה הפראית. הקוצים אכלו את כל החלקה. מאז שסרוסי הוא מנהל, עשה איזה כישוף, ריססו, ומאז היא רואה ברכה בעמלה והרי היא בעלת משק שאין להתבייש בו. יש דברים שהיא מחלקת לידידיה, יש שמתחלפת ויש שמוכרת. וברוך השם יש לה בתוך מושב הזקנים פרנסה בשפע. ברוך השם.

*

בין הגברים הבודדים שמגיעים לכ-10 אחוז ישנו גם רב. והרב יש לו בית קפה קטן בחדרו. ואחרי התפילה באים אל הרב הגברים ועושים קידוש על כוסית ומשלמים לו בפרוטות וגם מהסביבה באים כי בבית המרזח של הרב נעים ומכובד. ובזול מאוד. ספק אם הוא משתכר כדי לשאת בהוצאות רכישת המשקאות.

סרוסי הוא אדם צעיר, יליד לוב אך את חינוכו קיבל בארץ, למעשה גדל בארץ. הודות לו, למרצו, לאהבתו את האזרחים שלו, הפך מקום שעורר בושה בלב, לגן-חיים שניתן לבלות בו את שארית הימים בכבוד וגם בחיוך. בעל ניסיון הוא בעבודה עם קשישים ואם כי מקום זה לא בורך בלוקסוס מבחינת המיבנים הרי בורך בלוקסוס מבחינת היושבים בתוכו. עדה נהדרת, הוא אומר. אנשים נפלאים הם, יוצאי תימן. ידוע שבבתי זקנים יש מריבות בין שכנים, יש קנאה, יש תחרות. שלום ואחווה שוררים בין היושבים בספינה הגדולה הזאת. השטה לעולם מעבר לזה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים