תות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> תות

 

22.7.60

תות

שמעון הירקן שירך דרכו הביתה כשהוא עייף ומר-נפש. הפעם לא רווח לו גם מסיפורי אשתו על תעלולי בנם הקטן. נהפוך הוא – לשמע אחת מחכמותיו האחרונות הציף אותו גל מרירות וצער, מחדש.

"שרה," אמר לאשתו. "הציעי את המיטות, אני עייף."

האשה התחילה להציע את המיטות עוד בטרם הסירה את כלי האוכל מעל השולחן. "מה קרה?" שאלה. "עניינים עם העירייה, נתפשת במשהו, מס הכנסה?... אוי ואבוי לי!"

האיש לא מיהר להשיב. הוא עמד לפני הספה-המיטה וחיכה שאשתו תגמור את מלאכתה. אחר ישב על המיטה והחל חולץ נעליו.

"כמה פעמים אמרתי לך שזה יהיה הסוף. לבי ניבא לי!"

"מה את מתרגשת. מה את יודעת? נביאה שלי... לא נתפשתי בשום דבר, אין לי במה להיתפש. עכשיו טוב לך, את כבר שקטה? אני לא. יש לי צרות – אתי. עם המצפון שלי. ואני אומר לך שאין אידיוט גדול ממני. אני רך כאשה. העניין הוא עם התות. אה, את לא תביני!..."

האשה יצאה להדיח את הכלים. שמעון כיבה את האור ושכב בחשכה פקוח-עינים. האשה סיימה בינתיים את הדחת הכלים, הציצה לחדר פנימה, ומכיוון שחשבה כי בעלה נרדם, הלכה לפטפט עם אחת השכנות.

תות. לחנותו נכנסים שלושה ילדים. בכוחות משותפים מרימים הם פח מלא תות שחור ומעמידים על דוכן המכירה.

"אדון, אולי אתה רוצה לקנות תות?"

שמעון מציץ לתוך הפח. התות טרי ויפה. שמעון שילם להם חצי לירה. הילדים יצאו את החנות בריצה – ישר לקיוסק הגלידה והגזוז. שמעון חילק את התות למנות של מאה גרם לערך, וערך אותן בקופסאות קרטון קטנות. כל קופסה מכר ב-20 גרוש. לא עברו שעתיים וכל שלושים ושתים הקופסאות – נמכרו, ולא נותרה גם אחת. עסק לא רע!

שמעון נחרד. הוא מבחין לפתע בשלושת הילדים העומדים לפני חנותו ומסתכלים בתות שלהם הערוך קומות קומות בחלון הראווה. הגדול שבחבורה, ודאי אינו גדול מבנו בן השמונה, סופר את הקופסאות. הוא אינו יודע פעולת כפל כזו. כמה הם 32 כפול 20, אך הוא יודע שהחנווני שילם להם בעד פחות משלוש קופסאות וכל היתר לקח חינם. הילדים כבר גמרו ללקק את הגלידה ולשתות הגזוז, הם פוחדים לשוב הביתה – חולצותיהם מוכתמות בתות. שמעון רוצה לבקש את סליחת הילדים המרומים. הוא רוצה לומר להם: "נכון ילדים, ניצלתי אתכם כי ילדים אתם. חייב הייתי להתחלק אתכם באופן הוגן יותר ברווח. תסלחו לי, אני מבקש זאת מכם!..." אך אין הוא מסוגל לומר דבר. הוא רואה את התוכחה הנשקפת מעיניהם. "חזיר!", אומרות העיניים, "אדם רע!" לפתע מרים אחד הילדים אבן ומיידה אותה בחלונו. מה משונה. שמעון אינו מנסה לעצור בעדו. הוא אפילו נהנה מן המעשה. הוא ממהר להסתיר פניו מפני הרסיסים – ומתעורר.

"זה רק חלום," לוחש שמעון לעצמו. "ילדים אינם עושים חשבונות. הם מאושרים שיכלו לקנות בכספם גלידה וגזוז. ומה בכך שהרוויח על העסק? מה האסון?! הנה נרקבו אצלו תפוחי אדמה – מי שילם בעד הנזק, הא?!"

אך למחרתו, כאשר חזר שמעון מן השוק הסיטוני והלך אל חנותו, החליט החלטה שאין למוש ממנה. הוא לא יקנה עוד תות אצל ילדים. הוא רוצה להביט בשקט בעיני ילדו. הוא רוצה לישון בשקט.

"שלום, אדון," שוב נכנסו הילדים מאמש. במאמץ משותף מעלים הם פח מלא תות שחור ומעמידים אותו על הדוכן. "הבאנו תות!"

שניה, פיקפק הירקן. אחר אמר: "חכו ילדים."

וכאשר יצאה אחרונת הקונות מן החנות, נתן להם – – – מחצית הלירה, והילדים רצו מאושרים בכיוון קיוסק הגלידה והגזוז.

 
לייבסיטי - בניית אתרים