תחנה המרכזית החדשה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> תחנה המרכזית החדשה

 

1.4.77

תחנה המרכזית החדשה

לעלת בטחונית, סכנה בטיחותית, שגעון כלכלי

הייתי בתחנה המרכזית. ולא במקרה. מישהו חשוב מאוד, מישהו שיודע וקובע, "מקור מוסמך" פלט בשיחה: "התחנה המרכזית החדשה לעולם לא תיפתח; לעולם לא יגמרו את בנייתה. ואם יגמרו אותה אי-פעם, נעשה שם שוק."

תפסתי שוק. אם גם לא מדברים בה, ולא מרגישים במבנה הגדול ביותר בארץ (רבע מיליון מטרים מרובעים!), איך ייתכן לייעד מקום לתחנה מרכזית, לתכנן אותו בהתאם, לאשר בכל האינסטנציות ובכל החלונות הגבוהים ובכל מדורי הגיהינום, לקבל ישור והסכמה של כל המתכננים את חיינו, לבנות שמונה שנים, להשקיע 400 מיליון לירות – ואחרי כל אלה לחפש יעוד... שוק.

תחנת אוטובוסים אולטר-מודרנית, לפי כל כללי וצווי מהנדסי תנועה, תעבורה, בטיחות, אקולוגיה, סוציולוגיה ומה עוד... – תהיה לשוק תרנגולות ודגים ושאר ירקות?!

"המקור המוסמך" נאנח אל לבו, וניכר היה שאינו רווה נחת. "אני התנגדתי כל הזמן. אבל לא שמעו לי. עכשיו אני מיצר שצדקתי. אבל אין בררה. פשוט מסוכן לעשות שם תחנה מרכזית. זו טעות ביטחונית, טעות בטיחותית, זהו מפגע אקולוגי ושיגעון כלכלי. יש רק כניסה אחת לאוטובוסים עירוניים, של שמונה מטרים רוחב, ויציאה אחת. הסביבה כולה סימטאות ורחובות צרים וצריך יהיה להרוס אותה כדי להגיע לתחנה. היא מצויה במקום שאינו מהווה צומת, ואין שום סיבה להגיע לשם בכלל. היא בנויה תחת גג אחד, במיזוג אוויר מרכזי, תעלה הון עתק בהפעלה. ובכלל – מי צריך את כל המבנה הזה, מי צריך לסחוב את כל הנוסעים למקום אחד, בזמן שצריך דווקא לפזרם. מדריך מעודכן של תחנות עם מפה טובה, עדיפים על כל התחנה..."

"זהו ענק שאין אדם מסוגל לתפוס אותו. מאתיים וחמישים אלף מטר בנייה הוא משהו פנטאסטי שבינת אדם אינה מסוגלת לתאר לעצמה. ולא מרגישים בה כי היא דחוקה במקום שלא רואים אותה ולא שומעים אותה ולא עוברים לידה ולא צריכים אותה. אבל אם תפעל, לא יוכלו לחיות בסביבה כולה... אבל למה דיבורים, האם כבר ביקרת שם?"

*

הריני שם. באחד הפרוייקטים הגדולים המוקמים בעירי, עשר דקות מביתי, שעומד בבנינו כבר עשר שנים ואני מבקרת בו בפעם הראשונה. (מי מכם ביקר כבר שם?) דובר עליה הרבה, על התחנה, נכתב עליה הרבה והיו דיבורים וויכוחים לשלילה אבל גם לחיוב.

רבי המדינה שיבחו את היזמה: "כל הכבוד למשפחת פילץ שבבנייתם הגדולה והמרשימה רואים לנגד עינם את הדור הצעיר... תרומה לעיר העברית הראשונה, הצריכה להיות הראשונה גם בארכיטקטורה וגם באמנות. (דברי פרס, שר הביטחון ומספר שתיים לראשות הממשלה בעבודה). וראש הממשלה מר רבין לאחר ביקור ראשון בתחנה באוקטובר 75': "למשפחת פילץ, בהוקרה והערכה על השרות הציבורי החשוב בבניית התחנה המרכזית בתל אביב." והאלוף (מיל.) מאיר עמית – מנכ"ל (מיל.) של "כור" ואחד מראשי "האלטרנטיבה לממשלה" של תנועת ד"ש – אמר: "כל שאתה שומע ויודע הוא כאפס לעומת המציאות המרשימה. כל הכבוד למעשה החלוציות המודרנית, ליוזמים ולנושאים בעול." ובכן, האנשים האלה ביקרו במקום, ולא ראו, ולא הבינו שזה "לא טוב..."

ומה ביחס למתכננים שלו. הרי עבדו שם טובי המהנדסים והאדירכים. הרי שותפים היו ביחד עם פילץ, סולל בונה ואגד. אנשים מנוסים לכל הדעות. הולכת סולל בונה ומשקיעה מיליונים בכסף, בתבונת כפיים בחומר יקר – ושמה הכל על קרן הצבי?

היה יום שישי בשבוע בשעה תשע בבוקר. חיפשתי הרבה בסימטאות שמאחורי התחנה הישנה והעייפה שלנו. דרך סימטאות ובתים הבנויים ברחוב כמעט בלי מדרכה, נכנסתי למנהרה ועמדתי באחד המבנים היפים ביותר שראיתי מימי. כל שאמרו וכתבו האנשים החשובים שלנו, אמת לאמיתה היתה ועוד יותר מזה. אם לא לחשוב על היעוד של "העיר המופלאה" הזאת – שהיא שלוש קומות מתחת לאדמה ושלוש קומות מעליה, ובכל מקום יש אור ומרחב ויופי – הרי שטרם ראיתי בארץ בנייה מושלמת כזו. עמידה על כל פרט. עשרות אלפי מטרים של קירות מצופים מוזאיקה זעירה, קומות של חנויות גמורות, קח מפתח והיכנס. זכוכית צחורה ללא פגם. דלתות מגולפות, דלתות יצוקות במתכת אפורה מפוסלת, שיפועים להליכה ברגל, נוחים לכל רגל; מדרגות נעות המחכות רק ללחיצת כפתור ותיסענה, רחבות לישיבה ולמנוחה. כמו באיזה ארמון רומאי, ספסלי שיש, בריכות קטנות, נועם ורוחב יד ולב. רק אדם אוהב בריות יכול היה לחשוב כך על כל פרט, לבצע כך עבודה בארץ שאין בה מוסר עבודה.

תקרות מכוסות בציפוי אקוסטי, ותקרות שטרם צופו, ואתה רואה בהן צנרת לחשמל, צנרת למיזוג אוויר, צנרת לטלפונים ותקשורת. זהו שיר הלל לבונה היהודי, שיר הלל לטוב טעם. אינך יכול שלא להתפעל מאריה פילץ, שיכול היה להשקיע את המיליונים שלו בצמודים, לשבת בריביירה ולהזמין למשתה את כל הארץ אפילו, לו התחשק לו. דאגה אחת בעולם יכלה להיות לו – איך לעשות חיים, וזהו. אבל הוא לקח את כספו, חלם והקים תחנה מרכזית שלעולם לא תפעל, ונתן הזדמנות חד פעמית לבונה היהודי לבנות יד ליכולתו...

*

אחר כך עלינו לרמפות, למלכות של אגד. לרציפים המוכנים עם גגות, ועם "מארגני תורים", ועם שלטים, עם בקרה... והיה לנו קר, קר מאוד בטיול הערירי הזה.

זולתנו לא היה איש במאתים וחמישים אלף המטרים המרובעים של דם ויזע, של תכניות העתיד לפרנסה של המשקיעים הקטנים והגדולים, בחנויות, במשרדים.

על אחד הגגות הנמוכים יותר מצאנו בריכה גדולה, וצפרדעים קרקרו בה. לדעתנו לא התאים מקום זה לבריכה דווקא. מאוחר יותר הסתבר לנו שהמים נצטברו מן הגשם...

מעבר "לבריכה" נקטע המבנה לפתע, מעל לגג של בית צריף מט ליפול. איש קטן שביתו עמד בדרך לבניה הגדולה - פסקו לו לפני 8 שנים שמונים אלף ל"י, לא הלך. קיימו בוררות ופסקו לו חצי מיליון ביקש 750 אלף. עכשיו הבית סגור, התריסים מוגפים, האיש הזדקן, חולה. המשכו של המבנה מעבר לאותו בית. בעבר השני עמדו פועלים ופרקו פיגומי ברזל.

"מי הם המפרקים?" – שאלתי איש שהציג עצמו כעובד משרד התקשרות. "אינני יודע. אולי פועלי סולל בונה."

"אתה בטוח?"

"אני לא בטוח. אפשר שאלה פועלים שנשלחו מסולל בונה, אפשר סתם מישהו שצריך לפיגומים. אומרים שגונבים פה הרבה..."

אמרתי ללכת לאותם פועלים ולשאול אותם. איך שהוא הרגשתי שאני חייבת, אם גם איני שומרת התחנה המרכזית, הרי כל ישראל ערבים זה בזה, אך לא ידעתי איך מגיעים לשם.

בצאתי מן המנהרה פגשתי איש מוביל דלת יפה. החוצה...

הלכתי מן התחנה המרכזית בכאב לב שכמותו לא ידעתי מזמן. מצד אחד בניה יפה, מושלמת, מעוררת כבוד, ולעומתה ברזלים כמו מרימים זרועותיהם אל על ומחכים לתבנית ובטון יצוק להצדיקם. כאן תקרות פעורות "מעיים", המבקשות כסות וכאן חנויות מושלמות המצפות למוכר, לקונה, לאדם שיבוא ויתפרנס ויפרנס. אלפי משפחות יכלו לעשות פה חיים, לעבוד, להשתכר, לנסוע, להתלבש, ללכת לקולנוע, לפגוש ידידים, להכיר ידידים חדשים.

חייבים לגמור את בניית התחנה המרכזית, אפילו רק כדי לא לבייש עמלו של אדם, לא להלבין פניה של ארץ ישראל.

קודם כול יש לגמור את המבנה הזה, אחרת הוא יירד לטמיון. כשיהיה בנוי, מה שלא יעשה השכל – יעשה הזמן. ואסור, אסור בתכלית, לעשות מן היופי הזה שוק – הלכתי ואמרתי לאותו מקור מוסמך יודע וקובע.

*

"את יודעת כמה כסף צריך עוד להשקיע בפיל הלבן הזה... ולאיזה צורך – הרי מדריך טוב עם מפה מעודכנת של תחנות יכול להחליף יפה מאוד את התחנה המרכזית הזו."

"צריכים הייתם לחשוב על כך קודם" – אמרתי לו. "המשגה הוא לא רק של פילץ ושות'. הוא של כולנו. ומה זה אצלך כסף רב. כמה עולה למדינה שביתה של פועלי נמל, של אנשי המכס, של אנשי תעופה, של שאר 'הרעבים לפת לחם'. בדמי שביתה אחת קטנה כזו גומרים את הבנייה."

"מי יתן את הכסף?"

"כל מי שילך לבקר בתחנה המרכזית החדשה." אלה שכבר השקיעו בה, ועניין להם שתפתח, שתפעל. 

 
לייבסיטי - בניית אתרים