תיבות נגינה של זיוף

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> תיבות נגינה של זיוף

 

8.63

תיבות נגינה של זיוף

השכנים שלי, ממול, נפשו בקפריסין, ומאז שובם איני יכולה לסלוח להם עובדה זו. לא שאני מקנאה בהם. מגהצים ניתן למצוא כאן, במחיר זול יותר, בסופו של דבר, ולאחר בחירה קפדנית ואפילו בתשלומים. ואם המגהץ שאקנה בזיל הזול יתקלקל, לא יהיה עלי לנסוע לניקוסיה ולהתדיין עם חנווני שישלח אותי ליצרן באנגליה.

למעשה, אם דווקא אמות לנסוע לקפריסין, אני יכולה לעשות זאת יותר בזול אם אצטייד בכרטיס של דן, כרטיס של 25 אגורות דומני, ואגש לפתח תקווה. ואם אהיה קפדנית במיוחד ולא אסתפק אלא בדמיון תאומי, אפשר גם לקפוץ לרמלה. גם פה וגם שם אהיה בחברה ישראלית טהורה.

רוצים לבלות חופשה על טהרת הישראליים: שפה אחת, אומה אחת וכו' – סעו – כמו שאמרתי לכם, לרמלה, פתח תקווה או קפריסין. היינו הך.

רוצים לבלות חופשה אירופית ולפגוש פרצופים חדשים? – נערות אמריקניות, שווייציות מסבירות פנים ועוד משהו, אנגלים, סקוטים, פריזאיים, ואפילו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, איזה גרמניות – גשו לנהריה, הרצליה, אשקלון, ירושלים – כל חו"ל שם.

אתם כועסים עלי על שהזכרתי גרמניות... בצדק! אבל מה לעשות ובכל מקום אתה פוגש חוזרים בתשובה מכים-על-חטא-אבות ומקהים שיניהם על הבוסר שאכלו אבות (אוי לאותו בוסר...), ובלבד שנסלח להם. ואנחנו כנראה סולחים להם בסיטונות. אפילו משלחת שלמה של נשים כבודות וכבדות יצאה לשם לזרוע שלום. כשישובו יזרו מלח על פצעי זיכרונות העבר המר הלא-כל-כך רחוק, בסיפורים על העבר הקרוב-הקרוב של גרמניה המתפלשת בעפר – – – זהב.

כאן כועסים על משלחת הנשים מטעם, השד יודע מטעם מי. כולם מודיעים שלא מטעמם ולא לטעמם וכולם רותחים על הנשים הללו, נחפזים להושיב את גופם הפרטי במכונית הפולקסוואגן הבהירה שלהם: "לא מכונה, סוס, אני אומר לך..." (הנוסע בה...); פותחים את הטלפונקן "זה רדיו, זה!", ונזהרים מאוד לא לתפוס תחנה גרמנית חו"ח או להקשיב למוזיקה גרמנית; שולחים מוצרים לשם; קונים מוצרים משם; מזכירים את ה"גוד טיים" שהיה להם באחת מערי הנופש הגרמניות, דואגים שטיילינו היקרים לא יזקקו לקריאת עיתון גרמני חו"ח ומזה כמה זמן אנו מתבשרים שבני ציון יוכלו להשיג את עיתונם האהוב בכל עיר גרמנית מסריחה. יופי. נהדר! איזה זיוף מצפוני מעורר סלידה.

אבל נשוב אל השכנים שלי שנפשו בקפריסין. רוצים לדעת מפני מה איני יכולה לסלוח להם עובדה זו.

למעשה, יצא לי כבר כל הכעס. די לי להיזכר באהבהבים עם גרמניה, כדי לשכוח הכל. לא, איני כועסת עליהם. שיהיו בריאים ושלמים ושיסעו לקפריסין כל שנה, עשר פעמים בשנה – אבל – למען השם, שלא יביאו אתם כשי את כל הצעצועים המנגנים הללו, תיבות הסיגריות, והבלרינות המרקדות בבקבוקים לצלילי מוזיקה מזייפת ואיומה. אך, אך, איך השכונה שלי כולה יוצאת בקונצרט לילה ויום של צעצועים אלה. על כן אמרתי – סעו לפתח תקוה – או מטולה, אותו נוף, אותה אוכלוסיה, אותו חום, רק שאין שם צעצועים מנגנים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים