תמר מעין גדי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> תמר מעין גדי

 

11.5.62

תמר מעין גדי

עייפים הגענו לאכסניית עין גדי. העיניים לא רצו להיפקח כי דבק בהן החול המדברי הדקיק, והשפתיים צרבו והרגליים כאבו וביקשו לישון. לישון.

היה כבר לילה. והלילה עטף במעטה כבד וקנאי את נופו של נוה-המדבר הירוק – הלוחש באלפי כינורות של מעינות מפכים. "רק אני יפה" רצה הלילה השחור כי ידעו הכל. "רק כוכבים מאירים בשמים, וכאן על הארץ, במדבר הוד זה, אין מה לראות אלא אותי. אותי בלבד."

ועיוור היה הליל האפל הזה. כי רק עיוור לא יראה את כוכבי עיניהם של שחר ורון. שני זאטוטים שחרחרים, אחד בן שלוש ואחד בן שנה ומחצית השנה, הנסרכים בינות לרגלי המטיילים ומכריזים בציוץ ציפורים:

"דוד, דוד התדע? – מחר אנו יוצאים לפגרא."

אתה משפשף את עיניך ותולה את נס חמדת הילדות הזו ואת לשונם המסוגננת, במקסם שוא. פאטא מורגנה.

ואז, משאתה מתכופף לנגוע בחיים המתרוננים על שפת ים המוות, לוודא שלא חלמת, גוער קול מלטף של נערה יפה כמו זמר:

"רון ושחר – הביתה ילדים. אל תפריעו לאורחים."

זרועות חשופות וחטובות להפליא, אוספות אל החיק את רון הקטן, ושחר "הגדול" מכריז במשפט הקלאסי של גיל הילדות מאז בריאת עולם ועד עולם:

"אבל אין אנו רוצים לישון – אמא."

וצוחקים הניצבים סביב, וצוחקת בטוב לב ובגאווה האם הצעירה. וכי מי שמע ילדים פעוטונים לומר: "אין אנו רוצים לישון" כשאפשר ואפשר לומר – "לא רוצים לישון?"

אם תצאו לראות ביופיו של הנווה במדבר של עין גדי (ואסור שלא תראו ביופיו!) תראו שם איך השחר, פוקח כוכבי עיניו בשמחת אין קץ, ואת רון אחיו תראו ואת אמם תמר, המדריכה והגננית המספרת על כל צמח ושיח ורמש ונחש וזחל; האוספת אותם לבית הטבע הקטן של האכסניה, והמביאה אותך אל השדה ומלמדת ופוקחת את עיניך לראות ולאהוב את החיים ובעלי החיים במדבר. ואת אביהם בני, מגודל הזקן והחייכני, משקה עצים צעירים במעלה מעין עין גדי, לוטף בהם כל שביל ואבן, תראו. והלב העירוני שלך ירעד למראה משפחת האדם הזו. וקול ילחש לך:

"לך, לך למדבר!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים