תפארת ישראל בבומביי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> תפארת ישראל בבומביי

 

24.7.70

תפארת ישראל בבומביי

ראינו אותם בארץ. גבוהים, גדולי-עיניים ונוגי מבט. ראינו אותם באשדוד, בדימונה, בלוד ובקרית שמונה. ראינו אותם מהלכים בשקט ונשותיהם היפות תמירות בלבוש הנסיכות הזה ששמו סארי. ראינו אותם בצבא, בתעשייה, בבתי-אולפנא, במספנות, בכפרים. הארץ געשה והם נאבקו על זכותם להיחשב יהודים, כאשר הגיע תור בניהם לשאת להם נשים ישראליות.

עד שאינך רואה את האדם בביתו מה אתה יודע עליו?

ובני ישראל בביתם אשר בהודו – גורמים לך להזדעזע, בכיליון העיניים הזה ליהודיות ולכל הקשור בישראל. איזה שבט גאה הוא זה בתורתו ובמסורת שלו. איך שמרו על קהילתם, על מנהגים ומורשת. מה בעצם מנע מהם להתבולל לחלוטין בין עמי הודו הגדולה – מלבד דבקות בעמו של אלוהי ישראל. אתה רואה אותם וגאוותך גואה. אתה יודע בבירור ולפתע, שאתה בן לעם סגולה – בזכות אותם אחים רחוקים, שחומי העור.

קמה עדה שלמה, שבט שלם, כשלושים אלף איש ואשה וילד של בני ישראל, החיים בהודו כבר אלפיים שנה, ויוצאי עיראק ותימן ובורמה שנתגלגלו ובאו הנה במרוצת השנים – ועולה לישראל. אין עוד חג לעיניים, כחג של גאולה שלמה. אבל, עם זאת, עצוב מאוד לראות גולה מתחסלת. עצוב מאוד לראות כיצד נאבקים נציגי הקהילה ההולכת ומצטמקת לנגד העיניים – לשמור על הנכסים, על המורשת, על מסורת של עבודה יהודית במשך דורות כה רבים.

הנה, מרקד הלב לראות אותיות עבריות מתנוססות מעל לבנין. "תפארת ישראל" כתוב מעל מעל שעריו של בית הכנסת. ובית הכנסת נעול. עולים על ספסל, ודרך שבר זעיר בחלון רואים את הבימה, את העמודים התומכים, את הספסלים; את עזרת הנשים, ואת ארון הקודש המכוסה בפלוש מרוקם. למעלה, בגרם המדרגות, ישנה קופה של הקהילה, בנק של העדה היהודית. גם הוא סגור. רובם כבר נסעו לישראל. בחצר בית הכנסת, ברובע של בומביי שכולו רפש – שורה ניקיון וסדר. פעוטים יפי-עיניים, ונשים יפות כצועניות, נדחקים אל השער.

"האם אלה הודים?"

"חלילה. הם יהודים..."

בחצר פנימה – "ביתם". חדר אחד ובו אבא ואמא, צעירים ויפים, וילדיהם. וסבתא וסבא מצד האב, וסבתא וסבא מצד האם. כל כך זקנים... וכל הדודים והדודות שטרם נישאו משני הצדדים. שנים-עשר נפש חיים בתוך חדר אחד. שם "הסלון" וחדר השינה והמטבח והאמבטיה ושאר הנוחיות. וכבסים נמצאים בגיגית וכבסים תלויים על חבלים, ליד התקרה, לייבוש. ועל המזנון מעדנים מכוסים במפית דקיקה, למען לא יגעו בהם הזבובים. ואיזה ניקיון שורה שם. הכל צח ומבריק וממורק.

בדרך כלל אומרים ישראל – והפנים מזדהרות. ופה כלום. "למה אינכם עולים לישראל?" אני שואלת את אבי המשפחה. צעיר הוא, מספר שהנו פקיד הרשות. גאה מאוד במשרתו.

"טוב לי כאן," הוא עונה. "למה אעזוב."

אני מסתכלת מסביב. "בישראל," אני אומרת לו, "בישראל ילדיך ילכו לבית הספר. תהיה לכם דירה גדולה, אחיותך וגיסותיך וההורים יהיו להם דירות משלהם, עבודה משלהם..."

"ומה רע בזה? אנחנו גרים כאן כבר עשרים וחמש שנים," אומר ומביט באהבה ובגאווה על ביתו הסדור, "והילדים הולכים לבית הספר. גם אני למדתי בבית הספר, אם נלך כולנו מי יישאר ללמוד בבית הספר היהודי...?"

*

עוד מצויים בהודו כששת אלפים, שבעת אלפים יהודים, כפי שכבר סיפרתי. ויש לשער, שכמו אותו צעיר הגר בחצר "תפארת ישראל" מספר יהודים לא יעזבו את הודו. אם משום ש"טוב" להם, אם משום שקשה להם להינתק, ואם משום שהגורל המיוחד הזה לעם ישראל, מכתיב להם להישאר, לשמור על גרעין יהודי בארץ שהיתה טובה אליהם. ואין אלה מילים סתם...

*

וכך מבית כנסת לבית כנסת. יש סגורים ויש פתוחים. עניים וזקנים יושבים בחצר, בצל איזה עץ או בצלו ש מבנה. נשארו אחרי שבניהם הלכו לישראל והשאירו אותם אחריהם. "בבקרים," טוען השמש או הגבאי, "יש מתפללים. יש תמיד מתפללים," טוען בעקשנות שממאנת לראות את המציאות. "אבל אנו, לכל מקום שהלכנו, צריכים היינו לחכות זמן רב עד שנמצא המפתח כדי לפתוח את שערי בית הכנסת...

הפרופ' שלים, המלווה אותי בטיול זה, עורך דין נודע הוא, הירצה באוניברסיטה עשרים שנה, כתב ספרי לימוד רבים, מעורה בחייה הפוליטיים של הודו, אך עם זאת עוסק בקהילה היהודית, באגודות השונות של בני ברית, אגודת ידידות ישראל-הודו, ההסתדרות הציונית, חוקר תולדות 'בני ישראל' תולדות בתי הכנסת בהודו, ופירסם ספרים רבים בנושאים אלו. וזה רק חלק מפעילותו. איש צעיר הוא ו'סבא ישראל'. גאוותו גדולה על בית הכנסת שאנו מבקרים בו עתה, בית כנסת ושמו 'מגן חסידים'. אשר נבנה בידי העניים. בידי פשוטי העם ובעלי המלאכה, הנגרים והרפדים והזגגים צורפי הכסף והמרקעים בנחושת. פרוטה לפרוטה צרפו ובעצמם עשו במלאכה. ובית כנסת זה הוא אחד היפים ביותר. ובו ישנם ארבעים ספרי תורה, כלומר היו – וביניהם מעוטרים בכתרים של כסף וזהב טהור מפולין – מיוגוסלביה..."

*

וכמו ששוממים בתי הכנסת שנבנו ברוב עמל, על ידי משפחות ששון ומשפחות כדורי ונשמרו משך דורות בקפידה כזו; והנם גאוות הקהילה היהודית – כך נראים גם בתי הספר היהודיים. סיפרה לי ישראלית אחת, גב' הרמן אשתו של מנהל אלדא בבומביי שהגיעה לבומביי לפני זמן מה, בשעה שהלימודים של "שנה שעברה" עוד התנהלו. רובם של התלמידים היו מבני ישראל, באותו בית ספר יהודי, בו משמשת היא אחות ציבורית. כאשר החלו הלימודים בשנה זו, לא מצאה עוד את פניהם של ילדיה. פנים אחרות שולטות בבית הספר. גם התלמידים הלא יהודים יודעים לספר שחבריהם עלו לישראל.

יום אחד הוזמנתי לישיבה של ועד "בני ברית" ולאחריה ישיבה של אגודת ישראל-הודו. קשה מאוד להבדיל איזו "ישיבה" היא זאת בעצם ולמה היא מתייחסת. אותם אנשים פוגשים ב"הסתדרות הציונית", אותם אנשים פוגשים ב"בני ברית", אני משערת שאותם אנשים עוסקים גם ברוטרי, בויצ"ו או "בפיוניר ווימן" אם אכן אלה קיימות שם. השוני בין ועד לוועד וארגון ואגודה אינו בהרכב האנושי אלא בשם שיקראו לעצמם – כך אני משערת. לבד מאגודות הידידות, שבהם פעילים בעיקר הלא יהודים.

ואם כי אותם אנשים פעילים באותם הוועדים ובאותם הארגונים – רבה הערבוביה. כמו שקטנה היא הקהילה היהודית, קטנה והולכת ומצטמקת, כך גדולה היא המריבה על "הירושה". יש שתי הסתדרויות ציוניות – שאם רוצים או לא רוצים הופכות הן לנציגות היהודית; ובראש אחת עומד יהודי פולני ומנצח על המלאכה. יש שתים או שלוש בבומביי בלבד, וישנו קונסול ישראל, הנוטה חסד פעם לאגודה זו ופעם לאגודה זו, או כך נדמה לפחות לחברי האגודה של הגברת קלי, אשר בביתה התקיימה הפגישה עם "בני ברית" שאליה הוזמנתי. וכל כך חבל. האגודה של הגברת קלי ושל שלים – ותיקה יותר. היא האגודה הראשונה. ויש בה חברים יהודים והרוב לא-יהודים וביניהם חברי פרלמנט, סופרים, עורכי דין, שופטים. פני החברה וגם עמך. ויש לאגודה הישגים מסוימים בציבוריות ובשלטונות, ומוניטין. והנה קמות אגודות חדשות, וגם בהן אנשים יפים, גם ביניהם ידידי ישראל ממש, שגם ביקרו בה פעם ופעמים, ודומה או כך הווה, שהקבוצה הראשונה נדחית הצידה, - משום שהקונסול אינו מאיר לה פניו. או משום שהקונסול מאיר פנים לאגודות חדשות. יש לשער שהקונסול יודע מה הוא עושה, וכי מעוניין הוא בריבוי אגודות ידידות – וכי למה לא? אלא שהראשונים סבורים, שבגלל ריבוי האגודות, ייגרם נזק, בסופו של דבר – לקשר הדיפלומטי הרפוי הקיים בין הודו – לישראל.

*

ובכן, אנו באותו בית, ביתה של הגברת קלי. יש לשער שהיא אחת מאלה שיישארו בהודו. מנהלת היא בית ספר גדול שלומדים בו בני "פני בומביי", 1400 תלמיד ותלמידה, ובאותה חצר נמצא גם ביתה היפה, הבנוי כמו ארמון. היא אמה של הרקדנית הלאומית של הודו שקיבלה את ברכתה מנהרו, מאינדירה ואף מהמלך סעוד. ידידה היא של אינדירה גאנדי, ומבאי ביתה, מעורה בחיי הודו כמו בת הודו נישאה, ועם זאת, בת ישראל היא העושה למען הקהילה בדחף של גדוד. שחשוב לה לעשות למען הקהילה, והשומרת על מעמדה באדיקות לוהטת.

נאספו לקראת הפגישה כשלושים גברים, ביניהם סופרים, עיתונאים, חברי פרלמנט. שוב איני יודעת אם אלה באו לפגישה של בני-ברית, או לפגישה של אגודת הידידות אשר אחריה. עובדי המזכירות של בית הספר, וביניהם אחיניות בלי סוף של המארחת.

הנושא הראשון העולה על הפרק – טיול לישראל של קבוצת סטודנטים. ייסעו בחודשים אוגוסט ספטמבר, במסגרת הזו של "תיסעו לישראל ותראו במו עיניכם ואחר תעלו" שמוצעת על ידי הסוכנות למועמדים בעלי יכולת, התארגנה קבוצה, שבינתיים לבשה צורה אחרת. ונוסעים גם לא-יהודים. אלא מאי? היהודים – שהותם תכוסה על ידי כך שיתארחו בקיבוצים, ויעבדו בהם חלקית, יתאכסנו באכסניות נוער על חשבון הסוכנות או המדינה, ואילו הצעירים הלא-יהודים – יצטרכו לשלם בעבור שהותם בארץ. ואין זה נעים. אולי אפשר היה למצוא דרך שגם הלא-יהודים יהנו מאותו הסדר שנהנים היהודים.

"כמה עולה נסיעה לישראל?"

"כ-3,700 רופיות" (שתי רופיות בלירה ישראלית).

"כמה נרשמו לנסיעה?"

"ייסעו בין 20-40 צעירים, מגיל עשרים וחמש ומעלה."

"אני משערת שאפשר יהיה להשוות את התנאים של היהודים והלא-יהודים," אני שומעת את עצמי אומרת. "אני בטוחה שבתים רבים ישמחו לארח אותם בישראל." אחר כך נשכתי את לשוני ואמרתי שאברר כאשר אשוב ארצה, אף כי איש לא ביקש זאת ממני. הייתי רק שומעת חופשית.

השאלה השנייה שעמדה לדיון – הצגה גדולה, איזה מופע לאיסוף כספים לקרן. מתי לקבוע את המופע. מישהו אמר שהכי טוב לערוך אותו אחרי המונוסונים. אחר הציע: "ביום הולדתה של אינדירה". אחד אמר שהוא מציע את התיאטרון הפתוח שלו. יעמיד אותו לרשות הוועד חינם אין כסף.

התפתח ויכוח מנומס. וסוכם מה שסוכם, ונרשם מה שנרשם – בסדר פרלמנטרי. אחר כך הגיע תור המכתבים והבקשות.

הבקשה הראשונה באה מפונה – בלשון מליצית מבקש ג'וסף דניאל ק. שיעזרו לו. חולה הוא, ומים הגיעו עד נפש.

פה אחד מחליטים להקציב לו עזרה למשך שלושה חודשים. 25 רופיות לחודש. שבע נפשות...

"מיסס מסילקה איז אין גרייט דיסטרס..." חברי הוועד יודעים כנראה במה המדובר: מחליטים להחיש עזרה למשך שלושה חודשים – חמישים רופיות לחודש.

השלישי הוא מקרה של טי. ב. שחפת. הניתן גם לו חמישים לחודש למשך שלושה חודשים? וניתן בבת אחת. המקרה חמור מאוד...

הרביעי הוא בקשת עזרה לערוך טקס ברית מילה לבנו. המבקש נמצא בחוץ. ממתין כבר שעה. להכניס את הג'נטלמן.

נכנס הודי מזה-רעב. אדם יותר רזה לא ראיתי בימי חיי אפילו בהודו. כמו מקל חום נראה. בפניו הצרות והחדות היו עיניים כבויות ופיו ברך לשלום ואז ראו שתי שיניים בודדות מאוד בחלל הפה. עמד והתנדנד קמעה על רגליו. החזיק בידו של נער קטן. אם בן שנתיים ואם בן ארבע, ואולי בן שבע.

מרחוק בא. נסע יום ולילה לבקש עזרה כדי שיוכל לערוך ברית לבנו. לאיזה? לזה שהוא מחזיק בידו או לאיזה יוצא חלצים מורעבים חדש? איש לא שאל. ביקשוהו לשבת והוא העדיף להישאר על עמדו. "כן, לברית מילה" – נדלקו העיניים הכבויות.

"מיסטר שמעון ג'וסף, בני ברית שמחים להשתתף במתנה צנועה, כדי שתוכל לערוך מסיבה בשמחת הכנסת בנך בברית אברהם אבינו. חמישים רופיות".

שמעון ג'וסף נסוג אל הדלת ופניו אל הנאספים ליד השולחן. שולחן יפה. אולם יפה. תמונות תלויות על הקירות של הנשיא שלנו, של הרצל, ושל גנדי, של נהרו, של האפיפיור ושל רקדן הודי דגול. ומנורה גדולה של חנוכה, קבועה על מגן דוד מכסף.

באנגלית אוקספורדית מזמינה הגברת קלי את אחת האחייניות שלה ונותנת בידה חמישים רופיות מכיסה, אחר כך תחזיר הקופה. חבל על הג'נטלמן שרוצה למול את בנו, חבל שישוב בידיים ריקות רחוק כל כך.

ובחוץ יורד גשם. מבול. ושומעים קולם מבשר הרעות, של העורבים.

*

ויום אחד הלכתי למשרדי הסוכנות. חדר אחד, של המנהל, ויושבת בו גם המזכירה עם מכונת כתיבה. לפני שולחן הכתיבה של המנהל, מר גבריאל ביק, עומדים שישה או שמונה כיסאות ופניהם אליו. כשבאים להתראיין, באה כל המשפחה. ועוד חדר צר, דרכו נכנסים לחדר המנהל ושם איזה ששה פקידים ופקידות. יושבים ממש אחד ליד השני, במרחק מרפק, ועובדים. בלי להרים את הראש.

במשך שלוש השנים שמר ביק מכהן כאן בכהונתו הראשונה בסוכנות וכנראה גם האחרונה, העלה לישראל חמשת אלפים איש ועד סוף השנה יסיים את האלף הנותר – הוא מערים קשיים בדרכם של עוליו, בחקירות מחקירות שונות ביחס לתעודות יהדותם, עומד על קוצו של יוד. אבל משום מה לא צמחה אף בעיה אחת בהגיע עולים אלה לישראל. מגיעים יהודים עם תעודות לידה, ואם לא לידה, כתובה, או מסמכים מהימנים אחרים – שלא תהינה יותר בעיות ויאמרו: "אינם יהודים".

ראשון הבאים היה איש גבה קומה עד מאוד שעיניו מצועפות. בן שמונים ואחת הוא. אב הוא לשנים-עשר ילדים. ששה מהם עלו לישראל. ולא יפה שילדים עוזבים את אביהם הזקן כך. אנא – יכתוב הדירקטור לילד שלו שלא יפה כך. שהוא, אביו, תמיד דאג לו ולכל מחסורו. לא היה מפקיר אותו ברחוב. שלא יפה הוא שהצעירים הולכים ונוסעים לישראל, לחיים יפים, ולא דואגים להעלות את אביהם הזקן.

"בן כמה הילד שלך, מר ס'?"

"הילד שלי בן שישים ושתיים..."

מר ביק מסביר שקיים סכסוך בין האב לבנו. "ושהילד" של הזקן עלה אף הוא לא כמפרנס אלא כנתמך על ידי בנו, שגם לו כבר נכדים. הזקן שנותר בהודו, לא בגפו הוא. נשארו צאצאים שלו אחרים. אבל אלה לא ילדים. אלא בנות. מה יכולות לעשות בנות למען אביהן הזקן.

השני היה שוטר, שבא עם בתו הקטנה. הניירות כבר מוכנים? התחיל בהליכי העלייה שלו לפני שלושה חודשים. עולה עם אשתו הקטנה בעוד חודשיים. ובינתיים – מדים, ורגלים נתונות בסנדלים, ובין המכנסיים הקצרים לסנדלים – חותלות. וזה מצחיק. סנדלים וחותלות, מה יהיה בישראל? יהיה שוטר. יודע כבר עברית. לומדים עכשיו – ועוד איך לומדים...

אחר כך באו שישה. ישבו על כל הכיסאות. אב עיוור, אם חיוורת, וארבע בנות יפהפיות. לבושים היו תפארת. באו להודות, עולים לישראל בעוד יומיים, ופניהם זורחות. לפי הצעד, לפי שהחליקו את שמלותיהן החדשות, ניתן היה להבין שלא תמיד היו להם בגדים. מי נתן אותם עכשיו – הסוכנות? הקהילה היהודית? ולפי הכתובת המסובכת ניתן לשער, שלא תמיד היתה להם כתובת... לא מדרי מדרכות הם, כי הקהילה היהודית לא תיתן ליהודים לשכון על מדרכות, אבל כמעט...

חשבתי לי: אשמור לי שמות אלה ואלך לחפשם כאשר אשוב הביתה. נראה מה תעשה ישראל למשפחה זו.

אחר כך בא גבר בשנות הארבעים להסדיר את העניינים האחרונים הטעונים סידור. "למה חיכה עד כה עם העלייה? כי היתה ירושה מאבא והיא היתה במחלוקת. עכשיו סודרו העניינים והוא נכון לעלות. שני בניו כבר נמצאים בארץ, זה חמש שנים. עכשיו הוא עולה, הוא ואשתו ובנו הפעוט ובתו שיש לה תואר מ.א. בעבודה סוציאלית. גאה הוא מאוד בבתו. מבין גל הניירות אשר עמו הביא תעודותיה וכתובה נושנה שניתנה לו אי אז כאשר נשא את אשתו לאשה. ותעודה של בית הספר היהודי של אשתו – במקום תעודת לידה שאין לה וכי מי נרשם.

"מה תעשה בישראל?"

רוצה לעבוד בשירות מדינת ישראל. מה שתמצא לנכון, היה פקיד ראשי במספנה.

ולמה אתה עולה לישראל – מר טלקה?

"למה?" הוא צוחק בלא קול, כמי שסיפרו לו הלצה. "כי הגיעה העת להיות יהודי בארץ היהודים."

 
לייבסיטי - בניית אתרים