"תפסיק להיות חמוץ"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> "תפסיק להיות חמוץ"

 

28.1.65

"תפסיק להיות חמוץ"

מחזה קטן – חלק ג'

הבטחתי לכם לספר על הערב שבילו כל מכרי מאילת בביתי? בבקשה. אבל תחילה אספר לכם על מה שקדם לביקור:

ובכן, מוטקה המתוק שלי, איני יודעת מה קרה לו. הוא מהלך כמו תרנגול הודו נפוח. מאז תחילת הערב הוא מתהלך כך. איפה שאני הוא נמצא. כלומר, מפריע.

"מה יש לך?" אני שאולת.

"לא כלום."

איזו עברית. אחרי ה"לא" אין דגש ב"כף" וזה מצלצל כמו לא-חלום.

"חייך, מוטקה, מה יש לך?"

"לא כלום, אמרתי לך. וכי מה (עם סגול) עשיתי?"

אי מוטקה מוטקה. אותי לא תרמה. כשאתה מתחיל לדבר בעברית הדקדוקית שלך אז העניינים מאוד לא בסדר – אני אומרת בלבי ואצה לנגב את השמשות. פתאום ראיתי שהן נורא מלוכלכות. 

"תגידי – אומר מוטקה – מחר פסח?"

"מה פתאום פסח?"

"אני רואה שעשית נקיון כללי. האורחים החשובים שלך. אנחנו ישבנו בדירה הזו כל השנה בלי שפתאום תפרת וילונות חדשים. הקרועים לא הפריעו לך... ופתאום תופרים וילונות, מנקים חלונות, מחליפים קרש בבית השימוש, קונים מגבות מצוירות, ותקליט איום ונורא של באך. שכך תחיי. את אוהבת את באך? אני חושב שאני הולך לישון ודי. הגב נשבר לי מסחיבת הספה הנה והנה."

"אם אני אוהבת את באך? אפשר להתפוצץ אצלך. אולי אתה זוכר איפה הכרנו? לא במקהלת הפועלים? לא בהרצאה על באך? די! תפסיק להיות חמוץ. תזכור שאנחנו עושים זאת בשביל אחותי. מסכנה."

"הבאך שלך, והאהבה אליו מזכירה לי טיפוסים מסוימים שמספרים תמיד שהם אוהבים שוקולד מר, וכשאף אחד לא רואה חוטפים שוקולד חלב. כמוך וכמו אחותך היקרה."

"איך אתה מדבר על אחותי. לוא שמעת איך היא מדברת טובות עליך. איך היא מעריצה אותך. חייך מוטקה. תזיז את הספה בחזרה."

"הוי, לא. אם את רוצה כביכול להשיא את אחותך, אז אני צריך להיהפך לסמרטוט. את לא תעשי ממני סבל. 'תזיז את הספה הנה, תזיז את הארון לשם'. הגב כבר נשבר לי מדחיפת כל 'האלטע זאכן' שלך, לבוידם. את שומעת, אני הולך לישון."

חיי. איני יודעת מה קרה לבעלי המתון והנוח. איזה שד נכנס בו. מאז נסיעתי לחופשה באילת הוא לא אותו הגבר. הוא מביט בי ככה, כמו מודד אותי. לא תוקע את אפו בעיתון כמו שנהג לעשות תמיד בשעת האוכל, אלא "מודד" אותי. ומשום מה מאוד לא נוח לי. ואני מסתובבת על הכיסא כאילו היו שם מסמרים. ואני מוצאת את עצמי מצטדקת לפניו:

"בובלה" – אני אומרת לו – "אתה יודע, מוטקה הזה, כלומר המוטקה גנב הזה..."

"אהה" – הוא מרים אחת מגבותיו בצורת קשת. רק גבה אחת הוא מרים.

"אולי תאכל עוד חתיכת שניצל?"

"לא. תודה. מה רצית לספר יקירתי?" היקירתי יוצא בצפצוף דקיק ולעגני. ואולי רק נדמה לי כך. אני מנחמת את עצמי וממשיכה: "ובכן, המיליונר הזה רוצה להשקיע איזה מליון באיזה מפעלצ'יק וחשבתי..."

"וחשבת שאני, מרדכי קורמן, אהיה הנאמן שלו... בובה, כל המשקיעים המיליונרים האלה אין להם מה לעשות אלא לחפש יועצת על חוף ימה של אילת. והם אינם בררנים. אם היא אשת איש הרי זה משובח."

"מוטקה" – צעקתי – "מוטקה, זה כבר יותר מדי. אתה כפוי טובה, אתה. אני מביאה לך ביזנעס ישר הביתה, ואתה מטיל בי חשדות, וכל מיני רמזים דו-משמעיים. ובכלל – אני לא מכירה אותך. איך שאתה התנהגת אתמול..."

איך שהוא התנהג אתמול? אני הייתי עסוקה בהכנות לקראת האורחים שלי. ראיתי את הפרצוף החמוץ שלו, אז הלכתי וקניתי כרטיסים ל"גברתי הנאווה".

נכנסים, והוא יושב כמו מלפפון חמוץ. המחזמר – הוא טוען – עוד טרי בזיכרונו ועולה אלף אלפי מונים על הסרט. אם כי לקולנוע יש אפשרויות בלתי מוגבלות. גם "פיגמליון", בוורסיה הקולנועית שלו, היה טוב מזה אלף אלפי מונים.

כל אלה הוא לוחש על אזני בעברית מעולה שבמעולה ומה אגיד – דאגה נוראה באה לשכון בלבי. נוסף לזה הסרט באמת משעמם ולי יש כל מיני תבשילים שטרם בישלתי. ויש לי דאגה של סכו"ם מתאים. ואין לי מפיות יפות מבד. ואני כל כך מתה לשמור על הרושם של ליידי שעשיתי באילת. לך ותשמור על רושם כשהבעל שלך הוא פקיד המשלם את מס ההכנסה שלו ישר בעבודה, בלי כל מונקי-ביזנס. ועוד יש לשלם משכנתא. והמחירים עולים מיום ליום. לא פעם אני חושבת לי: מה קורה עם הפקידים שם למעלה. מה קורה עם האנשים בממשלה. למה הם לא עושים פעם חשבון, בדיוק, כמה עולה לחיות. בדיוק. ולפי זה לקבוע את המשכורת ואת המיסים. לא אינדקס שמינדקס עם נקודות, אלא מחירים ופיות. וכמו שאני יושבת כך ומפהקת, עיני מלוות את הסרט ופתאום אני שוכחת את כל הצרות שלי ואני נמצאת בלונדון ונהנית משיחה מבריקה של פרופסור היגינס. כמו שאתם רואים אותי אני דווקא יודעת יפה מאוד אנגלית ואני יודעת עוד יותר יפה לצחוק. ואני צוחקת מלוא פי, אבל רק לרגע. כי חריפות השיחה גולשת פתאום לפזמון וזה נראה לי די טפשי ושוב אני נזכרת בצרות שלי.

אני רואה את מבטו של מוטקה ואני רואה את עיניו המודדות-חושדות, הכאילו שואלות "מה יש לך...?" ועל כן, כשרק ניתנת עוד הזדמנות קטנה אני פורצת בצחוק ואפילו מתחילה כבר ליהנות, כשלפתע מסתובבת גברת שמנה אחת שיושבת לפנינו וצועקת:

"מה יש פה לצחוק. אולי תשתקי כבר..."

ומיד פונה גם האיש היושב לידה ומוסיף: "צוחקת כמו משוגעת, צוחקת זו." ג'נטלמן או לא ג'נטלמן. יש לעזור לגברת שלו.

דמעות נדחקו לגרוני. מוטקה שלי יושב וממולל בידיו את מעילו. למען האמת יודע הוא יפה שיש לאדם רשות לצחוק אם הוא רוצה בזה. הלא קניתי כרטיס. וההצגה נועדה לעורר רגשות. והשחקנים והבמאי והסופר, כולם עמלו כדי להוציא את הצחוק הזה מלבות האנשים, להאיר את פניהם בו. מה מכוער בצחוק? ואם השכנים שלי, הטמבלים, אינם מבינים אנגלית אז מה אני אשמה. למען האמת הוא יודע שלוא היה ג''נטלמן היה קורא ל"אדון" הזה החוצה ותוקע לו בשיניים. במקום זה הוא מביט בי, ונדמה לי שאפילו בהנאה הוא מביט, איך אני בוכה, ואיך אני מכוערת כשאני בוכה. ואני מביטה על המגן שלי, ומה אגיד, הוא לא נראה אפולו. שנינו נראים כמו זוג זקנים מחורבנים.

"למה הסתפרת ככה קצר?" – אומר לי מוטקה כשאנו בדרך הביתה ובאמצע הסרט. – "אני לא אוהב נשים עם שערות קצרות."

הוי מוטקה, מוטקה. תפסיק להיות חמוץ. אל תהיה כמו השכנים בקולנוע שאינם יכולים לראות כשמישהו נהנה, אם הם אינם מסוגלים להיות בין הנהנים. למה אתה צריך לקלקל ולכער את מה שבעצמך נתת.

אני לא אמרתי לו כל אלה. כי דברים כאלה, לא אומרים במילים. זה צריך להבין. לבד.

 
לייבסיטי - בניית אתרים