תרביץ כבר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> תרביץ כבר

 

8.9.72

תרביץ כבר

כעין ספור

הילדים שיחקו מול החלון. תפסו להם קטע על האספלט השחור שחביות גדולות גודרות אותו מזה ומזה, ושלט מוצב שם האומר: "הכניסה אסורה. כאן סוללים כביש."

יום שישי אחר הצהריים. הפועלים הקשישים, הממונים על הדגלים האדומים ועל השלט העגול שכתוב עליו "עצור!" ושכתוב עליו "סע!", סיימו את עבודתם מוקדם יותר, בשל השבת העומדת בפתח, והלכו הביתה.

עבודתם אינה קשה, אך אחראית מאוד. וגם גורמת להם הנאה. כי כאשר הם על הכביש הם ממש מלכי הכביש. מנצחים על התנועה כמו מנצחים על תזמורת. יותר מזה. כמו מפקדים בקרב.

כיף.

גם הפועלים המקצועיים, בעלי השרירים, שכל הימים נמצאים באוויר הפתוח ובשמש והם שזופים ועורם בוהק בשמש בברק הזיעה הניגרת, כאילו נמשחו בשמן – גם הם נעלמו. רק חביות הזפת המשיכו לבעבע מעצמן, למרות שהאש כובתה, לתוך ליל שבת קודש.

והילדים שיחקו להם.

הכביש החדש רך לרגליהם. חלק חלקלק ורך כמו השטיח הסיני אצל הפרופסור הגר ממול, בבית הגדול בן שתי הקומות.

אסור להיכנס לבית ההוא ואסור לשחק לפני החלונות שלו.

"אדון פרופסור ישן ואסור להפריע מנוחתו."

"אדון פרופסור עובד ואסור להפריע לעבודתו."

"אצל אדון פרופסור יש ישיבה חשובה, לכו מכאן, ילדים..."

אולי משום כך לא משחקים הילדים עם ילדיו של הפרופסור.

עכשיו אטם אדון פרופסור את חלונות ביתו והפעיל את המזגנים כדי להרעיש יותר מן הרחוב ולגרש על ידי כך את המולת הרחוב. סוללים כביש חדש. וכשסוללים כביש – יש רעש והפועלים אינם נענים לבקשותיו החוזרות ונשנות של הפרופסור שיהיה שקט. גם הסבריו עד מה חשובה עבודתו למדינת ישראל ולאנושות כולה, אינם מרשימים אותם. גם לא הצעקות ולא האיומים להזמין משטרה. גם לא המשטרה ואפילו צו המניעה מבית המשפט לא מזיזים להם. וכל השכונה מחכה בקוצר-רוח, כמו הקהל באצטדיון, לראות מי ינצח? הכביש לרגלים ולגלגלים, או הפרופסור. החומר או הרוח. הזפת המבעבעת או מוחו החושב של אדם.

*

ובינתיים שמח בשכונה, וילדים משחקים מול חלונו של הפרופסור. והאחרון, כיוון שהוא פרופסור הוא גם מפוזר ואינו יודע שבערב שבת מקדימים הפועלים ללכת ואפשר כבר לפתוח את החלונות ולהפסיק את רעש המזגנים המרטיבים את המדרכה ולנשום מאוויר הפסגות של עיר והרים סביב לה, שהסתיו בא אליה בטרם סתיו, שערביה צוננים ולילותיה קרירים.

*

בין כה וכה נשכח האספלט הרך כמו שטיחיו של הפרופסור ונשכחה גם השמחה לשחק במקום שהכניסה אסורה אליו – ויש רק משחק.

הם שיחקו בבאלורות. ואחד, גדול מכולם, שנכנס למשחק עם כיסים מלאים, הפסיד כמעט את כולן. והילד הגדול הזה כנראה היה קטן מאוד, כי לא ידע להפסיד לקטן ממנו וכעסו עולה ומפעפע כמו הזפת בחביות, ורגליו רוקעות באספלט הרך ומשאירות עקבות. מכאן לכאן ידו חופנת מן הזפת הרכה ומורחת אותה על פרצופו של הילד הקטן. ביד השנייה הוא מרביץ לו וגם צובט, תוך שהוא מחזיק בזרועו של הזאטוט למען לא יברח. לא עוברות דקותיים, הילד הגדול רוכב על רעו הקטן, אולי אחיו, והולם בו והולם בשני אגרופים קמוצים.

ילדים עומדים סביב, כהרים סביב העיר, מביטים ושותקים.

*

הילד הקטן אינו טומן ידו בצלחת. תופש בבלוריתו של המרביץ, תוקע אצבעות קטנות בכל מקום שאפשר לתוקען. בנחירי האף, בעיניים, באזניים.

"ככה," צועק הגדול. "להוציא לי את העיניים אתה רוצה. לרמות אותי וגם להוציא לי את העיניים. אני אראה לך."

והוא מראה לו. מכפיל את מכותיו. הילד הקטן כבר אינו מחזיר מכות, אף אינו מתגונן. הוא פשוט "אוסף את עצמותיו השבורות" כמו שאומרים ובורח כל עוד רוחו בו והגדול רודף אחריו. וכל הילדים עומדים סביב ושותקים.

*

לפרופסור יש בת. הלכה הבת ללמוד באוניברסיטה וחזרה ממנה אחרי שנה לא עם תואר, אלא עם יפה-תואר. התחתנה. הפרופסור לא היה מאושר מכך.

אמנם בחור נחמד, החתן, פרח טיס מכפר בשרון. אבל הוא הצטער שבתו לא ניצלה את הזמן ללימודים: לא מקצוע, לא תעודה... הצטער שלפני שהבת היתה לאישיות היתה לאישה. הוא התנחם בעובדה שהרבה סטודנטים מתחתנים וממשיכים את לימודיהם ואף מגיעים להישגים, ולעתים קרובות להישגים גדולים, כיוון שנעים ללמוד ביחד, כששני בני הזוג לומדים. אבל בתו, גם בכך הפתיעה אותו ומיהרה להביא לעולם בן קטן. שכחה את לימודיה ועסקה רק באמהות. רק יגדל מעט התינוק ובתו המוכשרת תשוב ללימודיה ועוד תפתיע אותו ואת העולם כולו בעבודות ובגילויים חשובים, חשב הפרופסור, והנה היא שוב הרה, ועוד הנכד הראשון זוחל וכבר שני ממלא את החבל בחיתוליו, ואת החלל בצרחותיו.

*

החתן, שסיים בינתיים את קורס הטיס יוצא לטיסת הבכורה שלו ואינו שב. הנכד השני נולד יתום מאב. גם הנכד הבכור זוכר את אביו רק מן התצלום הגדול התלוי מעל מיטתו. וסבא פרופסור עושה הכל כדי להיות אבא. זוחל על ארבע כדי להיות סוס לנכדו. סוס עייף שלבו פועם בקצב משונה. אין לו סבלנות לתינוק, אבל אסור להראות זאת, שמא הזאטוט יקנא. אחרי כן לא יודע סבא איך לחלק את זמנו בין הנכד הקטן לגדול שהתחיל ללכת לבית הספר ונראה שאינו ככל הילדים. דומה עליו שנכדו הגדול נבדל מן הילדים האחרים, מכונס בעצמו, עצוב, ואולי מתבייש קצת ב"אבא" זקן כזה, שהוא בעצם סבא.

ואכן, הסבא והסבתא שכחו בינתיים שאלה הנכדים שלהם, ומטפלים בהם כאילו היו הילדים שלהם. כאילו יש להם שלושה ילדים, ואמם היא כאילו אחותם הגדולה. אחד לומד בבית ספר, הקטן בגן הילדים, והגדולה שוב באוניברסיטה.

המשכורת ממשרד הביטחון מגיעה בקביעות ובדייקנות וביד נדיבה. רק הוא, האבא, שדואג למשפחתו מעבר ללחיים, רק הוא איננו. וההורים, ההורים של אביהם הטייס אשר בכפר, שהזמן לא ריפא בליבם מאומה ולא מילא אותו במאומה, ואם מילא הרי זה בגעגוע שאין לו מרפא אלא בהליכה מכאן, כאילו נשלח הבן כחלוץ להכין את בית הקבע.

העולם הזה הוא רק פרוזדור ארעי, ככתוב.

הפרופסור נהיה אבא מאה אחוז וצועק על ילדיו כמו על כל הילדים האחרים כאשר מפריעים לו בעבודתו. אבל גם מתעורר מן התפקיד ונזכר שתלמידתו – היא בתו – היא אלמנה. עכשיו מוטב היה לה להשקיע מאמץ למצוא בעל ואב לילדים מאשר עוד תעודה.

אבל חוץ מזה הכל בסדר, וטוב ויפה, ומתכוננים לחג.

*

היתה זאת מרים, עוזרת הבית, שפתחה את החלון לשבת המלכה וראתה כיצד ילד גדול מפיל ארצה ילד קטן, והילד הגדול חובט בו כאילו היה שטיח מלא אבק. בדרך כלל היא אינה רואה דבר ואינה מתערבת. היא באה לביתו של הפרופסור רק פעם בשבוע, לעבודות נקיון יסודיות, ולמרות העובדה שהיא באה הנה כבר יותר מעשר שנים, מה שקורה בבית אינו מעניינה כי היא רק עוזרת לשעות. כך בדרך כלל. אבל מזה חודשיים היא באה יום-יום. שני הילדים נמצאים עכשיו רק עם סבא וסבתא, כי הגיעו ימי החופש הגדול ואמא שלהם יצאה לטיול בחו"ל, בפעם הראשונה בחייה ובחיי ילדיה.

*

הגברת פרופסור הרימה עיניה לשמיים ונאנחה: "מרים, אם ירצה השם..." – כשמרים שאלה מה יהיה הסוף עם יעל, ואם לנצח תישאר אלמנה, והיא כל כך צעירה. הניצוץ בעיניה של אשת הפרופסור רמז שמשהו טוב מתרחש. שמשהו טוב כבר קורה.

"מזל טוב" לחשה מרים. "שה!" שמה אשת הפרופסור אצבע על שפתיה. מאז מה שנעשה בבית הפרופסור הוא גם מעניינה של מרים העוזרת, וכיוון שכך, גם מה שקורה לפני הבית. על כן רצתה להכניס את הילדים הביתה, שלא יחזו באכזריות המשתוללת ברחובם, שלא יהיו גם הם עם העומדים ושותקים.

מקרוב, המצב לא היה נורא כל כך. פה ושם פצע. פה ושם שריטה. פעם צועק הגדול ופעם בוכה הקטן. בייחוד הקטן. יש משהו אכזרי במאבק הזה. אכזרי ועם זאת בריא. משהו נכון. שמח. אפילו שהזאטוט מילל. 

וגם הילד של הפרופסור מילל. שעה שמרים תופסת בידו בחזקה, מתיר זה את ידו מאחיזת ידה ורץ אל המתקוטטים.

הקרב פוסק. הילד הקטן עומד ומתייפח. ואילו הגדול מסתובב על עקבו ועומד ללכת משם. ואז תופס אותו הזאטוט שלהם, של הפרופסור, וצועק:

"עמי, אל תלך. כבר מותר להרביץ לי. אני כבר לא יתום."

 
לייבסיטי - בניית אתרים