S.O.S.!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> S.O.S.!

 

17.6.60

S.O.S.!

שכנים חדשים באו לגור בבניין. היא - שחרחורת וצנומה וכרסה בין שיניה; הוא – הוא נהג. היא משפילה עיניה השחורות; הוא – מישיר מבט. היא מדברת-לוחשת; הוא – את קולו שומעים מקצה השכונה ועד קצה.

מופיע הוא בקול-תרועה גדול, נכנס לרחוב הצר עם "העשרים-טונר" שלו וה"טריילר" המזדנב מאחור. עתים עמוס האוטו בשקי-מלט מרובים, עתים ריק. נוהג הוא ב"רכבת" שלו כאילו היה זה קטנוע-צעצועון. ותמיד אצה לו הדרך.

הרחוב אינו אוהב אותו. למה? סתם כך. לא, לא סתם כך. וכי מה חושב לו זה, שכיוון שהוא יושב גבוה במכונה העצומה, והמפלצת פולטת עשן-סולר ומקימה רעש של סוללה שלמה, אז די? סורו – שמואליק בא. 

שרט כבר שתי מכוניות קטנות, שחנו בצדי הרחוב; הבהיל ילדים פעוטים ממשחקם ברחוב; וגרוע מכל – עקר שני עצים צעירים, שניטעו מקרוב. ואין לתאר מה צערו של "חקלאי תחביבאי" בעל משק של... עשרה מטרים מרובעים.

ניסה מישהו מן השכנים לומר לו דברי-כיבושין. ואחרי הפתיחה, שנכשלה כמובן, הוחלט: שאתו, כלומר עם שמואליק, (מצאו למי לקרוא בכינוי-הקטנה), אין מה לדבר. ואז נטלו הנשים את היוזמה לידיהן ואמרו לאשתו, זו השתקנית:

"לא טוב," אמרו לה. "להבהיל ילדים ולעקור עצים. לא טוב. יש יחסי שכנות," וכו' ...

הרימה האשה עיניים מלאות תוגה, נשענה אל הקיר קרוב-קרוב, והבטיחה שהכל יהיה בסדר.

ובערב, בערב היה שמח. תחילה שמעו אותה. אחר-כך שמעו אותו ואותה. אחר-כך רק אותו. משלא שמעוה שעה, שעתיים, משלא עזרו קריאותיה של השכנה שחלונה מול חלון הזוג, משלא עזרו הטפיחות על הדלת, החליטו השכנים שקרה אסון, וכי חייבים לקרוא למשטרה, ומיד. אך כיצד מזעיקים משטרה, והיא רחוקה, וטלפון אין? במרחק קילומטרים אחדים נמצא המכשיר המבוקש, אולם בעליו שכבו כבר לישון. עמד בעל הטלפון ושמר על המטלפנים, שפרצו לדירה בקבוצה ראויה לשמה.

וכאן, למעשה, מתחיל סיפור המעשה.

"מי מדבר?" שואלים מעבר לקו. מסבירים.

"למה, אז מה, בעל ואשה? נו, שיתפייסו. אבל הוא הורג אותה? מילא, השד אינו נורא כל כך... עד שתשובו הביתה, הכל יבוא על מקומו... מה, בעלים עושים עכשיו דברים איומים לנשותיהם? מתוך אלף תלונות יש אחת שיש בה יסוד. אז דווקא זה יהיה המקרה הזה?"

המשא-ומתן נמשך כשעה. המארח משתף פעולה ואומר מה שעם לבו. שערוריה ותו לא. איזו משטרה!

שטופי זיעה חוזרים המטלפנים למקום הפורענות. אין חדשות. שקט מיסתורי שורר מעבר לדלת. מי יודע... עוד מעט תגיע המשטרה – התנחמו. 

עברה שעה, עברו שעתיים. מדי פעם נשמע קולו של שמואליק, פעם זועם, פעם צורם. את האשה אין שומעים. את המשטרה לא שומעים ולא רואים.

כעבור שלוש שעות נפתחה הדלת. ביד עדינה הוביל הנהג את אשתו, שכרסה בין שיניה.

"התביישו," אמר אל הנאספים, "להרגיז כך אשה הרה."

הכניס את אשתו השחרחורת לתוך "העשרים טונר" שלו, הושיבה גבוה במושב הקדמי, "נו הרגעי," אמר לה. האשה השעינה ראשה על כתפו ומן ה"רכבת" לא נשאר אלא עמוד עשן דקיק. 

אותו רגע הופיע באופק השוטר. עייף, מיוזע, מביט על הפתק שבידו ועל מספר הבית.

פרצו השכנים בצחוק. צחקוּ הילדים, צחקו חתולי הרחוב, צחק עמוד העשן – והתנדף.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים