Welcome to Israel

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> Welcome to Israel

 

30.4.76

Welcome to Israel

מלאו אסימנו בר / יקבינו יין

בתינו הומים / הומים מתיירים...

עוד לא היתה שנה כזו. עוד לא היה פסח כזה. פתאום היתה ארץ-ישראל אשר במזרח התיכון המסוכסך, על גבול לבנון המתבוססת בדמה – למקום השקט ביותר על כדור הארץ, הבטוח ביותר ובעיקר - - - הזול ביותר. הזול ביותר לתיירים המקבלים תמורת הדולר הקטן שלהם את כל טוב הארץ הזאת:

עיסקת-חבילה של חופשת פסח כשרה למהדרין שמש זהובה ואור-תמיד, חופים רכי-חול וצעדת גוש-אמונים, הלווייה ממלכתית ומכות על-חטא... ואיפה המעדנים נוסח סבתא, וקניידלך קלים כנוצרה וטלוויזיה עם פרקי חזנות ו"וולקאם טו ישראל" גדול ורחב – ומעל לכל סיפוק בלב שעשית משהו למען ארץ ישראל הנאבקת.

חלילה. אין עינינו צרה בהם. אדרבא. בשביל מה נבנה וסובסד ענף התיירות. בשביל מה עשו ועושים פיחותים על גבי פיחותים על גבי זוחלים?! שיהא כדאי לקנות את תוצרתנו. שכדאי יהיה לייצא. ותיירות היא ייצוא – כידוע.

אבל, איכשהו כואב הלב שמשלם המסים הישראלי – הרפורמי – הלחוץ, חייב לסבסד גם את התייר ובייחוד את היורד.

למה את היורד? מסיבה פשוטה. מי "שעלו עליו" תיירים המעבידים אותו בפרך בחג חירותנו, מי שמסתובב השנה בין בתי המלון הרבים, שעל החוף התל אביבי והנתנייתי; שבהרי יהודה וירושלים; שעל חוף ים המלח ואילת, הוא יודע ויספר לכם כי:

בסדרים הציבוריים הגדולים והיפים שנערכו באולמות, אך בעיקר בבתי המלון, ידע הקהל היטב את ההגדה והשתתף בקריאתה ובשירתה באופן פעיל מאוד. ולא צריך היה להיות בעל שמיעה אבסולוטית, כדי להבחין במבטא המיוחד הזה של הישראלים והצברים... מצד אחד אתה שמח שעם ישראל יודע פרק במסורתו, שיש התעוררות דתית מסורתית, המקרבת את הנוער אל צור מחצבתו – מצד שני אתה דואב...

המלונאים ומארגני הסדרים הגדולים יספרו לך כי ארבעים אחוז מן האורחים הם ישראלים ושישים אחוז תיירים. ומן "התיירים" הללו, לפחות מחציתם הם יורדים, העולים לנשום את האוויר המבושם בבושם פריחת תפוחי הזהב, לרחוץ בים התיכון ובים סוף ובים המלח, לשיר את ה"מה נשתנה", להרגיש בני חורין באמת, בארצנו היפה, לתרום את תרומתם ביישובה של ארץ-ישראל במשך חופשת הפסח שנתחברה לחופשת הפסחא...

*

מה רע בכך שיורד רואה בארץ-ישראל את ביתו? מה רע בכך שהוא מרגיש בטוב רק כאן ובא הנה בהמוניו ומביא עמו את בניו וקושר אותם בחבלי נוסטלגיה למכורתם הטבעית? אולי בבוא היום יבואו הנה בחזרה ללמוד בסובסידיה, למצוא את בן זוגם לחיים ולהוציאו לחו"ל. ואחרון אחרון – מה בכך שתומכים בענף התיירות, שממלאים את בתי המלון שעמדו עיוורי-חלונות מול הים, ורק הרוח מטיילת בפרוזדורים והחול שוכב על המרבדים. הלא כבר חשבו להפכם לבתי חולים, ומושבי זקנים, לבתי ספר ומשרדים וחדרי ניתוח להחזרת נעורים... ושאר ספקולציות מכניסות רווחים.

איכשהו מתמלא הלב בושה ויותר מקורטוב של זעם, לראות את היורדים חוגגים בראש חוצות ובני הארץ הזאת מרקדים לפניהם. אלה עולים אליהם לרגל כמו איזה קרובים עניים; ואלה משרתים אותם בהכנעה. "מי שבוחר בעבודת מלונאי – חייב לשרת, ואין זו בושה. אז אני חורק שיניים ועושה מעל ומעבר למצופה, כדי להשביע את רצון התיירים הללו, דוברי העברית התל אביבית, הכפר-סבאית, הראשונית, החולונית... משרתים אותם ליד השולחן, סוחבים בעבורם כיסאות-נוח אל הדשא, מנקים את החדרים, מרימים מזוודות." נאום עובד מלון יוקרה.

*

"קיבוצניקים לשעבר" – מביאים מתנה לחברים ומתרצים להישאר יום-יומיים בקיבוץ. אבל האחרים, גם אלה יש להם כאן משפחה קרובה ואפילו בנים ובנות, מבכרים לארח את ארץ-ישראל האובדת בבתי המלון המפוארים והמסובסדים, הנקנים בעסקת חבילה יחד עם הטיסה, במחיר נמוך יותר מאשר אנחנו משלמים בעבור הטיסה בלבד...

אין לומר שאין תיירים של ממש בבתי המלון המפוארים של תל אביב ושל אילת וים המלח. יש מעט מסקנדינביה, יש מאנגליה מארצות בנלוקס, אבל כמעט כל התיירים מגרמניה הם ישראלים לשעבר. וכך גם אלה שבאו מווינה, מניו יורק, מפריז, מברלין, מפראנקפורט...

הלכתי לראות, בין השאר, גם מפגשים של אורחים במלון פאר תל אביבי שאגב עשה נפלאות בהפיכת בית מלון בינלאומי – למרכז יהודי קהילתי... האורחים נמצאים כמו באיזו ספינה, שיצאה להפלגה במסורת ובהווי הישראלי. מביאים את ארץ ישראל לשם, נוטלים את ארץ-ישראל לשם, נוטלים את האורחים ויוצאים לטייל איתם באתרי הנופש במאורגן – מה לא עושים שם? אפילו גן ילדים ישראלי חמוד עם שתי גננות ארגנו, כדי שהילדים ישאבו מאווירתנו וההורים יוכלו לרחוץ בנחת בבריכה ובים... ילדי הגן מצטיינים במרץ ושובבות ומעשי קונדס – ולא חסרים ביניהם צברים חמודים ועוקצניים...

*

טוב לראות את עמך ישראל שטוב לו ורווח לו ופרנסתו מצויה בשפע, ולבושו ופניו חג (על היומיום שם מה אנחנו יודעים...) אבל, שוב אותה צביטה בלב. שכל אותה טובה באה להם לא כאן, לא מידינו, אבל בסופו של חשבון אנו משלמים בעבורה. מסבסדים אותה. מסבסדים את התיירות הזו בכל דרך. מארחים אותה בבתינו, מסיעים אותה בכל דרכי הארץ. הדרכים מלאות ישראלים, הנוהגים ברכבם ומסיעים את "האורחים מרחוק," שרק תמול-שלשלום נשאו יחד עמם בעול, קללו בצוותא את מס-ההכנסה, רבו על תור ניקוי מדרגות, על מי שייצא בליל שבת למשמר האזרחי, שחרשו ביחד את חולות המדבר בשיירת שריון...

את תענוג ההסעה משאירים היורדים בידי האחים לנשק, בידי קרובי המשפחה, בנים – הורים. עושים טובה ואוכלים פה ושם ארוחת צהריים, כי בעצם הכל כבר שולם בעסקת החבילה – ומי רוצה להשמין... "ואולי אתה צריך איזה דולרים? חבל להחליף אותם בבנק, וללילינבלום הרי לא אלך..."

והישראלי שעבר קורס אינטנסיבי-ממשלתי כלארצי בהצמדות ומלוות ונת"דים וטור שוק-שחור יומיומי בעיתון, כובש זעמו וגאוותו ופורט אותה לגרושים אחדים... עשר לירות תמורת דולר אחר...

וסוף פסוק לעסקי תיירות שהם ייצוא...

ובכל זאת – Welcome to Israel.

 
לייבסיטי - בניית אתרים