על עופרה

דף הבית >> על עופרה

עפרה אליגון, סופרת ועיתונאית, נולדה בפולין בשנת 1921. יחד עם משפחתה עלתה לארץ בשנת 1933 והתיישבה בפלורנטין בדרום תל אביב.

עפרה אליגון החלה לכתוב בילדותה בעיתוני הנוער שלפני קום המדינה. במשך שלוש שנים ערכה את "דבר הפועלת", היתה כתבת "בדבר" וכתבת בכירה ב"מעריב" במשך 25 שנה (1960-1985). 

עפרה הייתה עיתונאית רבגונית נועזת, ציונית במלוא רמ"ח איבריה, שלא נרתעה משום אתגר ולא חששה משום סכנה, ועל כך הוענק לה פרס ז'בוטינסקי לעיתונות.

אליגון היתה הכתבת הצבאית (האישה) הראשונה – בלשונה "כתבת צבאית מטעם עצמה" - וליוותה את הלוחמים בשדה ברבות ממלחמות ישראל: היא אימצה את יישובי הבקעה בתקופת המרדפים הקשה, והביאה לקוראים את רשמיה מפסיפס האנשים ומהאווירה סביבם. היא ליוותה את יחידה 101 בתקופת "פעולות התגמול" של שנות החמישים, עלתה על ספינות של חיל הים וביקרה ביחידות הלוחמות במלחמת ששת הימים. מיד עם הפצצת חיל האויר המצרי במלחמת ששת הימים הוציא "מעריב" מהדורה מיוחדת: עפרה העמיסה את הגליונות הראשונים על מכוניתה וחילקה אותם בעצמה. עם תום המלחמה החלה עפרה לסייר בשטחים שנכבשו במכונית הפרטית שלה, וראיינה את ראשי הערים הערביות ומנהיגים ערבים שונים ביניהם ג'עברי- ראש עיריית חברון בראיונות מכוננים ופורצי דרך לשלום. ראיונות דומים היא קיימה גם ברצועת עזה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצאה עפרה לחזית לספר את סיפור המתרחש שם. במלחמת לבנון הראשונה היא הגיעה לשטח המופצץ, ואת רשמיה העלתה בסיפור בשם "סוף עונת הדובדבנים", שבהשראתו נכתב תסריט לסרט בשם זה. היא אף הצליחה להיכנס לירדן בתקופה שמדינה זו היתה באויבי ישראל.

עפרה היתה עיתונאית חברתית מעורבת ואכפתית. היא הגיעה אל כל יישוב חדש שעלה על הקרקע, כתבה על העליות והעולים, הביאה סיפורים אישיים, זעקה את מצוקותיהם ואת כאביהם ולא החמיצה את שמחותיהם. גם אוכלוסיית הערבים בישראל היתה חשובה לה - היא כתבה עליהם, היתה מעורבת בחייהם ועזרה לכל מי שפנה אליה.

אך לעפרה העיתונאית היו גם פנים קלילות יותר, היא אהבה את החיים ואהבה אנשים: היא זכורה בשל הטור השבועי "בינינו", שהחל ב"דבר" ועבר איתה ל"מעריב", ובו פירסמה את הגיגיה ומסקנותיה על האירועים. כתיבתה האישית היתה פריצת דרך לסגנון הטורים האישיים של הניו ז'ורנליזם. "אני המצאתי את הניו ז'ורנליזם," היא מתמוגגת. "היום כולם כותבים כך, אבל אז לא היה נהוג לכתוב כתיבה אישית סובייקטיבית." היום סגנון זה נפוץ ואף שולט, אך אז היה חדשני ופורץ דרך. הרבה מהטורים האישיים הנכתבים היום מחקים, מבלי משים, את כתיבתה של עפרה. היא היתה גם מכתבות האופנה הראשונות בארץ, והעמידה דורות של כתבות. 

בין מרואייניה לאורך השנים ניתן למצוא את יצחק בשביס זינגר, ארתור רובינשטיין, יצחק רבין, לוי אשכול, פנחס ספיר, חנה רובינא וארתור מילר ועוד. עם חלקם היא רקמה חברויות אישיות. עפרה כתבה עם רחל ינאית בן-צבי את סיפור חייה "אנו עולים".

מספרים שבמהלך הריאיון הרכיבה עפרה את לוי אשכול על הווספה שלה (היא היתה מהראשונות בארץ עם רכב דו-גלגלי) ברחובות תל אביב, כדי להראות לו איך חיים האנשים הפשוטים.

עפרה היתה חובבת ספרות נלהבת ושלטה היטב במכמני השפה העברית. כתיבתה היתה כתיבה רגשית, רוויה בהומור ובאהבת אדם. עם זאת היא לא נטשה את היידיש, שפת אמה מבית, והיתה ידענית גדולה של השירה היידית ובקיאה להפליא בספרות היידית. היא היתה מעורבת בקהילת הספרותית היידית, החל ביוצרים וכלה באנשי האקדמיה. הייתה מיודדת מאוד עם יצחק בשביס זינגר וערכה איתו סדרת ראיונות במסעדה היהודית שבה נהג לשבת בניו יורק. היא תירגמה להנאתה שירים יידיים, טיפחה וטיפלה וסעדה את גדול המשוררים היידים אברהם סוצקובר, וטיפחה דור חדש של חוקרים ומורים של תרבות היידיש.

היכרותה עם אברהם יצחק לרנר, שהיה חובב תרבות יידית והעריך את אהבתה ליידיש, הביאה אותו להקים קרן לקידום התרבות היידית, לצוות את כל רכושו לקרן ולייעד אותה לנהל את הקרן אחרי מותו. קרן לרנר ליידיש פעלה הן במישור האקדמי - העניקה מלגות לחוקרים מצטיינים בתחום ופרסים לעידוד המחקר, והן במישור התרבותי - בתמיכה בתיאטרון היידיש ובספרים וסרטים המוקדשים לשפה ולתרבות היידיות. עפרה ניהלה את הקרן במסירות ובמיומנות עד לסגירתה בשנת 2011. 

עפרה היתה סופרת פורייה: היא כתבה כ-1,500 סיפורים קצרים שהתפרסמו ב"דבר השבוע", ב"מעריב" ובמוספים ספרותיים, ועם השנים רכשה חוג קוראים מושבע הצמא לסיפוריה. כמו כן כתבה ותירגמה שירים למקהלת צדיקוב (פעמונים), למחזמר "צלילי המוזיקה" לתוכניות ברשות השידור,  ולזמרים שונים ביניהם אסתר עפרים, בני אמדורסקי, עדנה גורן, דליה פרידלנד, שמשון בר נוי ואלכסנדר יהלומי.  

היא פרסמה ארבעה ספרים:

"מספר אחד נפגע", סיפור חייו של הטייס סרן ארנון לבנת, שראה אור בהוצאת אל"ף בשנת 1970

"להוציא צליל מן החיים", שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 1985

"צימוקים ושקדים מרים", קובץ סיפורים קצרים, שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 1996

"כשאמא ואבא היו ילדים", סיפורים לילדים ונוער, שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2009, ובו תיאורים מההווי המשפחתי שלה, על אודות בעלה, אליק אליגון ז"ל, וילדיה תלמה וגיורא. 

לייבסיטי - בניית אתרים