22.2.63
"טילפנו לקהיר, לטריפולי, לסוריה, לתורכיה – בכל העולם חורף – רק אצלכם יש שמש"
"וואג", גדול ירחוני האופנה בעולם, יעשה פירסום עולמי, חינם אין כסף, ל...שמש הישראלית.
וזאת לא מאהבת ישראל. וואג אינו ביטאון ציוני ואף לא יהודי ועד כמה שידוע לנו בעליו אינם נמנים על חסידי אומות העולם דווקא (ואולי כן...) העיתון מכין עכשיו כתבה מצולמת גדולה על קולקציות האופנה האיטלקית לקיץ 63'. צוות מיוחד של צלמים, כתבים, דוגמניות ומומחי אופנה, מאירופה ומארצות הברית הוטס במיוחד לאיטליה. אך לך וצלם בגדי-ים, אפילו הם איטלקיים, תחת מטרות גשם, רוחות כפור ושמים כבדים ואפורים. החורף משתולל באיטליה, כמו שלא השתולל שנים רבות.
"קרן שמש אין עכשיו בעולם כולו" – מתרגש הצלם הראשי. "טילפנו למצרים, לטריפולי, לתורכיה, ליוון, לסוריה – גשם, כפור. רק בישראל יש שמש הודיעו לנו "בלשי" חברות התעופה. אתמול הודיעו לנו והנה אנחנו פה, מוכנים לצלם"
"מוכנים לצלם" – קל להגיד. אמרו להם שיש ים נהדר בחוף... באר שבע. יום תמים, מארבעת הימים היקרים שנועדו לצילומים, נדדו במדבר ולא מצאו את החוף של באר שבע. "והמדבר שם, לא פוטוגני," מודיע הצלם, ונחפז להוסיף, מחשש שפגע בנו – "לא פוטוגני לאופנה, אני מתכוון."
לו ראיתם כיצד נראו הדוגמניות היפהפיות – בשובן מן הטיול המדברי. (דוגמנית אירופית מקבלת 100 דולר ליום, דוגמנית אמריקנית ידועה, 60-70 דולר לשעה. שם זה מקצוע!) ראו רק עיניים גדולות במסגרות אבל, נתונות בפרצוף עייף הנתון על גוף-מקל.
אנחנו צריכים חוף בינוני, כשלוש מאות, ארבע מאות מטר רוחב, ומאחוריו סנדדיונס (גבעות חול נודד). איפה אפשר למצוא כזה?
גם זו בעיה – מתנו מצחוק – אתם יכולים לגשת ל... לאן?
פתע פרחו מראשינו כל החופים ה"בינוניים" הללו. (יש לו מושגים לצלם הזה...) פתע נהיו כל החופים המפורסמים שלנו כל כך צרים, בייחוד כשמביטים עליהם בעין עולמית.
לאחר שייגענו את ראשנו הנאה במשך שעה ארוכה ולאחר שעיינו במפות, וצעקנו "הנה" וחזרנו בנו ואמרנו "בעצם..." והרבצנו טלפונים לכל מיודענו – נזכרנו ב"סייר" שלנו, יבורך, היודע כל פינת חמד, והוא גם הציל את המצב.
רדו לחוף ראשון" – יעץ – "חוף רחב, גבעות חול רכות ועצלות. (סיירים, סיירים, הלאה סיירים...) משם תמשיכו, לאורך החוף, לפלמחים, ואם תרצו, תשובו לכביש ותיגשו לאשקלון."
ואז החלה צרה חדשה. לא נמצאה מכונית שתהא מוכנה לרדת לחוף. אפילו לא תמורת חמישים דולר ביום.
פקידת המלון הביטה בעין מצרה על הצלם, הלה, אם כי בא לישראל בשביל השמש הזורחת, חשב שמה שבטוח בטוח, ובייחוד בפברואר והביא עמו בגדי חורף בלבד. "היה לי נורא חם אז הלכתי וקניתי לי מכנסי חאקי." את האפודה קשר למותניו, אפודה מיושנת, והצלם הגדול, המקבל 250-500 דולר בעבור כל תצלום צבעוני, 100-150 דולר בשביל תצלום בשחור לבן, וזאת כדי שתקנאו צלמי ישראל – 4 אלפים דולר בעבור תצלום פרסומת יפה – נראה כמו בן העליה השלישית מאיזה קיבוץ "שלא הולך לו". אין פלא שהפקידה ריחמה עליו מאוד וניסתה לשכנעו שישכור משאית זולה.
בין כה וכה הצלחנו לארגן לו מכונית, ומר ניוטון, זה שם הצלם, קפץ משמחה כילד קטן במה אוכל לפצות אתכם – דיבר אל עצמו – אפילו לא אוכל להרשות לכם לצלם ולכתוב את האפנה האיטלקית, כי זה אקסקלוסיבי בשביל "וואג" ולא יפורסם בעולם לפנינו.
יש לי! – נצטהל צלמנו לפתע. – "הערב עומדת להגיע מרומא העורכת שלנו, הקונטסה קריספי. אחת הנשים היפות ביותר בעולם. והיא מתלבשת!"
על צד האמת הפיצוי לא נראה לנו כל כך. ובייחוד לא נתחשק לנו לכתת רגלינו לנמל התעופה. ועוד אנו שוקלים אם לקבל את "הפיצויים" כלשפתע קופץ מר ניוטון ומחווה קידה לאיזו יפהפיה שמימית שחורת שיער וגבוהת קומה וסולדת אף מאוד.
"הקונטסה קריספי" – אומר ניוטון והקונטסה מגישה יד נסיכית, ארוכת אצבעות, מואילה לחייך באצילות, יושבת זקופה מאוד וגאת ראש מאוד... שטויות, למה אני מסתייגת ממנה. אל תאמינו לאף מילה שתיכתב כאן. אני פשוט מתפקעת מקנאה. הקונטסה, שהיא בערך בת גילי, נראית כבת שלי. היא לובשת בגדים פשוטים, פשוטים בהחלט. שמלת דיור ואולי שמלת באלאנסיגה, (לא היה לי נעים לשאול אותה משל מי. ובמלתחה שלי הללו אינם מתגלגלים. לא נאה לי.) פנינים מלאכותיות גדולות (ועל צווארי פנינים אמיתיות, בחיי), מעיל בלי צווארון מינק, ארנק קטן ושחור, נעלים שחורות – למעשה, שום דבר מיוחד. אלא שאני מרגישה, משום מה מסורבלת מאוד. החליפה הכי אלגנטית שלי יורדת לחיי. למה לבשתי אותה! ארנקי גדול ממזוודה, לנעלי הלכה שלי מתארך החרטום והולך, אפילו ראש גאוותי, הפנינים שלי, נראות מזויפות, לא יפות ושלה... או לה לה! וכי איך יכולתי לדעת שאפגוש הערב אחת מעשר הנשים הלבושות הכי טוב בעולם. הקונטסה קריספי נבחרה, בשנת 61', לאישה הראשונה בעולם בלבושה, אלא שנאלצה לפנות את מקומה לז'קלין קנדי. "נובלס אובליז'" אפילו שבעורקי בעלה של הקונטסה, ילידת ארצות הברית, נוזל דם האצולה הלבנה ובעורקיה של ז'קלין ומר קנדי בעלה, סתם דם. (הקאונט הסביר לי שהוא נמנה על האצולה הלבנה, שבאה ממשפחת המלוכה. ויש אצולה שחורה – הבאה מן הכמורה).
הנסיכה קריספי אינה שביעת רצון מסידורי הצילום. "היינו רוצים גם מעט צביון מקומי. למשל גמל. אינך חושב, טאזורו, שגמל הוא רקע אידיאלי?" שואלת היא את בעלה הצעיר שהעניק לה את תואר האצילות הלבנה, ארמון ברומא, מלבושים עולמיים ושני ילדים. "אנא, יקירי, סדר לנו למחר גמל. בעלי יכול לסדר הכל. הוא איש יחסי ציבור. כשמישהו בצרה הוא יכול למכור אותה לבעלי והקאונט מציל אותו."
זה לא כל כך קל להיות בעלה של "הלבושה הראשונה בעולם" – אני שואלת את ה"מציל". זה תואר שעולה בפרוטה יפה. לא כן? סליחה על השאלה.
את תתפלאי לשמוע. אני חושב שאני מוציא על בגדי אשתי מעט מאוד. זה אפילו יכול להיהפך לעסק מכניס. בתי האופנה הגדולים רואים תשלום יותר מהוגן בעצם העובדה שהיא לובשת את יצירותיהם."
הקונטסה מאשרת את דברי בעלה בניד ראש.
"האם את עובדת מתוך צורך כלכלי?"
היא צוחקת מלא פיה. היא אוהבת בגדים, היא אומרת. כמה שמלות יש לה? "כמה שמלות יש לי, רודי? מי יכול לדעת. זה בשבילו היא מתלבשת. היא אוהבת לטייל בעולם ומרבה לטייל, היא מרבה לארח ובכלל, זו עבודה עליזה ואני המצאתי לעצמי את התפקיד, ואני מתכוננת לעשות את עצמי כבלתי נמנעת לחברת וואג שלא יוכלו בלעדי."
"את גם כותבת?"
"בודאי. אני מתארת את האווירה שמסביב, את הקונים. אני מציינת מה נראה לי ומה לא; בוחרת את הדגמים לצילום ואחר כותבת בהרבה שגיאות כתיב. אז בא בעלי האיטלקי ומתקן את שפת האם שלי האנגלית. ואל תשכחי לציין שאני עושה הרבה שגיאות כתיב." – עוד הדהד משפטה המתפנק באוזני, זמן רב לאחר לכתי משם.
הנסיכה היפה עם הג'וב היפה שלה, שודאי מכניס עשרות אלפי דולרים סתם ככה, להוצאות קטנות של קפריזה, עם בשורות התסרוקת הקצרה האיטלקית לנשים, ממש אלא'גארסון, עם נבואות לעתיד מזהיר של ה"בוטיק", עם קולה הרך כקטיפה ושערותיה הגולשות, שלא תקצר אותן כצו האופנה – אחת מאותן נשים זוהרות שעיתוני אירופה וארה"ב ממלאים בהן את טורי הרכילות; שמארחת בפלאצ'ו טאוורנה שלה, ברומא, את מריה קאלאס ואת אונסיס, את סארויאן ואת הנרי מילר ומלכים ונסיכים וכוכבי קולנוע ואת מי לא? רגע, שכחתי את ויטוריו דה סיקה ואולי את אינגמר ברגמן, מרלון ברנדו ומרלין דיטריך, ואיך אמרנו – את מי לא – ישבה לידי ולגמה מאותו קפה מזופט שאני לגמתי, וישבה על אותם כיסאות שאני ישבתי ולא גרמה לי לכל התרגשות. סקרתי אותה כפי שסוקרים מוצר מפואר. וכל עוד כך היה, היה הכל יפה. ברגע שזכרתי שהיא אישה כמוני כמוך, בערה בי חמתי להשחית. לעזאזל – למה?
*
הכל הבל הבלים. העיקר ש"וואג" יעשה פרסומת עולמית לאוצר הטבעי שלנו, היא השמש היפהפיה שלנו, הלוהטת כתנור בימי חורף ומקפיאה את לבות החקלאים למראה שדותיהם השדופים ועדרי הצאן הצמאים לטיפת מים.
מה יהיה עלינו, נשי ישראל. מה כל הציונות הזו פתאום. ככה זה. כשהנשיות קצת נפגעת מופיעים האידיאלים. מה?