23.4.63
לטייל עם נשיא ישראל בן צבי
לפתע היתה ירושלים לבנה כולה. שלג יפהפה כיסה אותה בפרווה צחורה. ועוד כוכבי-פתיתיו יורדים יורדים, מיהר הנשיא ללבוש מעיל, וכמו ילדים רצו, הוא ורחל רעייתו, אל הרחובות הלבנים.
"את זוכרת, רחל, את משחקי השלג של נעורינו?"
"אבנר, שכחת לקחת צעיף, עוד תצטנן. חכה רגע!" אך הוא כמו רץ החוצה.
כשהיו מדברים על הימים הרחוקים ההם ברוסיה, בטרם עלייתם לישראל, ועל נעוריהם הסוערים, היתה רחל קוראה לאישה יצחק – אבנר. אבנר היה כינויו בתנועה ובהגנה. ורחל אוהבת שם זה מאוד.
"שטויות, צעיף" – צחק אבנר, הרים גוש שלג, גילגל אותו לכדור וזרק מעשה נערות אל נערתו מאותה הימים.
וכיוון שראינו שכבוד הנשיא מגלגל כדורי שלג, גילגלנו גם אנו: השוטר שבתאי, בן בית בבית הנשיא מזה שנים רבות, הנכנס ויוצא בבית זה כבשלו, הקוטף פרחים לקישוט הבית, ומקבל אורחים בחדר הכניסה ואף מגיש כוסית לאורח אם המגישה טרודה מאוד ואינה מספקת; ואני, שנזדמנתי לבית הנשיא והשלג שיבש את שובי הביתה.
וכיוון שראו זאת עוברים ושבים, עמדו וגילגלו כדורי שלג גם הם, והיה שמח!
*
מדי ערב נהג הזוג הנשיאותי לטייל מעט בחוצות ירושלים, ושבתאי היה הולך בעיקבותיהם.
היו הולכים ומספרים על ימים רחוקים – כדי להינפש. אך תמיד היו, איכשהו, נשזרים בשיחה ענייני דיומא ו... חידוני תנ"ך. מי שהיה מתלווה אל הזוג היה עובר אש צולבת של שאלות. אם ידעת – היו מאירים פני הנשיא. אם לא ידעת, חו"ח, היה נעצב אל לבו ונאנח ומנסה שאלה אחרת. לפתע היה נעצר, נד בראשו בהביטו על שבתאי ההולך אחריהם.
"מה חטא זה. כבר שבע וחצי וגמר עבודתו. בכלל, למה כל זה דרוש..." והיה נחפז לפנות לאחור ולשוב, כדי לשחרר את השוטר, אם כי ההליכה קסמה מאוד.
כל טקס, שכוון למענו, היה מדכא אותו ונראה בעיניו כמיותר. ואם גם השלים עם הגזירה, היה מנסה שוב ושוב להתחמק ממנה. אך היה טקס שהיה מביא שמחה גדולה לבית כולו.
כל יום ראשון בשבוע היה בא לסעוד על שולחן הזוג בן צבי, הזוג בן גוריון. עוד זמן רב לפני בואם הורגשה צפיה ותכונה נרגשת. הוכן תפריט מיוחד, בהתחשב בטעמו של ראש הממשלה ואשתו, נקטפו פרחים טריים ועת הופיע בן גוריון האהוב והנערץ על הנשיא ורעיתו, כמו ירדה השכינה לשכון בבית הראשון במדינה.
שעות ארוכות היו נמשכות ארוחות אלה, גם אם היו מצבים פוליטיים עדינים שדרשו את נוכחותו של ראש הממשלה במשרדו. אחר כך היו מספרים בבית הנשיא עליה, כל השבוע, את שניתן לספר...
*
באחד הטיולים הליליים הפליג הנשיא בחידוני התנ"ך ובלי משים הפלגנו הרחק מן הבית. וכבר אנו במושבה הגרמנית ולעשות את כל הדרך הארוכה ברגל, בחזרה, אין זה צחוק.
האנשים המעטים, הנקרים בדרכנו, נעצרים מברכים לשלום; יש הנכנסים בשיחה של כלום, יש המשטחים בקשתם, יש העומדים ומסתכלים ומחייכים בחיבה גלויה – ורחל דאוגה.
מה יהיה עכשיו. הלא תקשה עליו הדרך בחזרה? והוא.
"את זוכרת, רחל, את ההליכה ברגל מתל אביב לירושלים? ברגל משום שלא היה לנו להוצאות הדרך. ואת זוכרת את הטיולים הארוכים לחברון, כדי לבדוק כל נקיק וסלע ולחפש שרידים, ואת זוכרת את ההליכה ברגל לחברים בתל-עדש? – אז גם דרך זו נעשה. ונמצא את הדרך, תראי, - מבטיח הנשיא בלצון..."
"ספר, ספר אבנר. זה סיפור יפה".. ואז נודדים אנו בעיקבות הסיפורים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, ולאורכם ולרוחבם של ימים רחוקים.
ובדרך בחזרה מציצים לחלונות המוארים של מועדון הסטודנטים בית-הלל ואלה היושבים בפנים ומתחממים ליד האח, אינם יודעים כלל שנשיא מדינת ישראל העניו עומד מעבר לחלון ומברך כל נער ונערה ומאחל להם הצלחה בדרכי השכלה, והוא רוצה היה להכנס פנימה ולשוחח מעט – אך מתבייש.
*
באותו ליל שלג, בשובנו הביתה, לא היו עוד עובדיו שם. חלטה רחל כוס חמין ומשתמה כוס ראשונה, שאל הנשיא:
"למזוג לכן עוד כוס תה?"