6.8.69
באו אלינו שני נערים מצרפת. צילצלו בדלת והציגו מכתב. ובמכתב כתוב לאמור, ביידיש עסיסית: "קרובַי היקרים, הבן שלי נוסע לישראל ביחד עם חברו. אני מבקשת שתשתדלו לעזור להם במה שתוכלו. זו הפעם הראשונה שהם יוצאים לטייל – ואני שמחה מאוד שהחליטו לנסוע לישראל (בהשפעתי, כמובן). כי רחוק הבן שלי מן היהדות והולך ומתבולל וכואב לי הלב. אני רוצה שתעזרו להם למצוא איזה חברים וחברות בני גילם, שיישאר גם איזה קשר אחרי שישובו לצרפת, וכו' וכו'..."
הפעם הראשונה והאחרונה שראינו את הקרובה הרחוקה הזאת, היתה בערך לפני חמש-עשרה שנים, וגם אז לשעה קלה. אבל מה זה משנה. קרובים הם קרובים אפילו הם רחוקים מאוד.
שני הנערים האלה הם נחמדים באמת, אך דוברים רק צרפתית ומכאן גורמים לנו כאב ראש בלי סוף. ראשית, קשה לנו להידבר איתם, ומכאן, קשה מאוד לארח אותם. יושבים הם כל היום כולו ומביטים אל השמים. שולחים אותם לאיזה מקום, יוצאים למסע וחוזרים ושוב מחכים, ומביטים אל התקרה.
*
למצוא להם חברים בני גילם? קל להגיד. הבנים שלנו – בני גיל שונה, החברים שלנו – על אחת כמה וכמה. אלה שאנו מצליחים "לארגן" אינם יודעים צרפתית; ומועדוני נוער, מועדונים הפתוחים גם לתיירים – אין בנמצא.
לוּ באו בקבוצה, מובן שהיו להם חברים בתוך אותה קבוצה – ואנו היינו מצליחים להיות מארחים טובים. אבל נערים אלה בחרו לבוא כפי שבאו. בעצם, מוזר מאוד הוא אם יהודי, הבא לארצו ישראל, חייב לבוא בקבוצה – אחרת יימצא מחוץ למסגרת, כאילו בא לארץ של זרים. ועוד – כשנוסעים בקבוצה, יותר מאשר מצליחים להכיר את הארץ בה מבקרים, מכירים את בני הקבוצה איתם מטיילים. כי לא די בנוף. הפגישה עם האדם – חשובה אלף אלפי מונים מאשר הפגישה עם הרים, עמקים וחופי רחצה. ואפילו עם אתרים היסטוריים.
אם התיירות אצלנו אינה שואפת להיות רק תעשייה המכניסה רווחים, אלא גם גשר לקשר עם הארץ, חייבים אנו להיות מעוניינים בתיירות של בודדים. שייקשר קשר עמנו, עם סתם אנשים, ולא רק עם הגורמים העוסקים בתיירות. לא רק עם עובדי בתי המלון, מדריכי תיירים ונהגי מוניות. לא משום שאנשים אלה אינם נחמדים, אלא מפני שאנשים אלה שולם להם שיהיו נחמדים, כמו בכל ארץ אחרת. נחמדים מקצועיים הם. והיהודי הבא לישראל, ובייחוד האדם הצעיר, בא הביתה, ומותר ורצוי שיפגוש את אחיו ולא רק על בסיס של שירות.
*
בגלל אותם שני נערים, נוכחנו שוב שישראל אינה ערוכה לארח תיירים צעירים ותיירים יהודים במיוחד, אלא – במאורגן. וחבל. לְמה שאנו זקוקים, וזקוקים לכך באופן דחוף – הוא: אגודה להכנסת אורחים, לפי גילים, לפי מקצועות, לפי ארצות מוצא. אנו זקוקים למועדונים שיהיו מקום מפגש לישראלים ותיירים אחים. מועדון שיֵדעו עליו; בתי קפה עם מארחים מאותה אגודה, לפי תור, לפי מצב רוח, אלי נושאי סמלים "אגודת המארחים" וכד'; ובעונת התיירות הבוערת מקומות מפגש גדולים אחת לשבוע, בין ישראלים לתיירים, טיולים משותפים וכד'.
זוהי הצעה "על קצה המזלג" – וכמובן, יש מקום לפתחה, ולפתחה הרבה. אך לבד מזאת שהיא שלי, נדמה לי שיש בה גם טעם, ואני מקווה שמשרד התיירות, תנועות נוער, תנועות נשים, עיריות ומועצות מקומיות, אגודות מקצועיות (אגודת האינג'ינרים, הסתדרות הרופאים וכד') ישימו לה לב ויפתחו אותה איכשהו. וכל הזכויות שמורות לכם – רבותי.