6.2.70
ישב ארוך ורזה בתוך הכורסה של "אהבתו האחרונה", סרק שוב ושוב את שערו האפור הגזוז גם-ארוך-וגם-קצר, שילב רגל ברגל נתונה בנעל רחוב שאמרה בשרוכיה הפרומים "נעל הבית גם היא כאן, בחדר השני" – ואמר:

"עכשיו שמעו סיפור מעשה שקרה לי".

"לפני שנים רבות, כפי שאתם רואים, כשהייתי עוד תלמיד הריאלית בחיפה (כן... אני מהחבר'ה הטובים שלמדו בריאלית...) למדה באחת הכיתות הנמוכות נערה קטנה ורזה ודקיקה. כזו כלומצ'יק, אפרוח".

והאפרוח הזה מצא חן בעיניו. לא. הוא אינו מתבייש להודות בכך שהיתה מדירה שינה מעיניו. בימים ההם לא ידע למה. היה מוצא את עצמו מביט אחריה, מציע לה סוכריות כמו איזה זקן אשמאי, הולך לבית הספר סחור-סחור, בדרך העוברת ליד ביתה...

אבל היתה קטנה. באותם הימים כשהיה עוד תלמיד הגימנסיה, לבו היה גס בו מלחזר אחרי קטנות. 

עברו שנים. הוא נעשה מהנדס חשוב פחות או יותר. נשא לו אשה חשובה פחות או יותר. הוליד ולדות, נסתבך, נתגרש וכו' וכו'. והנה הוא צועד יום אחד, שוב בחיפה עירו, ואשה קטנה וחיננית רצה אחריו. 

"רוני, רוני... נכון אתה רוני?"

חייך את הטוב בחיוכיו ושני קמטי המרירות, שאין למחוק אותם בחיוכים, נמתחים לאורך סנטרו.

"זוכר אותי?"

"לא. אבל מוכן לא לשכוח עוד מהיום והלאה."

"אני הקטנה הזו מהריאלית. זו שהשתגעת אחריה והתביישת להגיד והיית קונה לה סוכריות. זוכר?" שאלה בחנחון כזה שאחריו אפשר היה רק לפתוח את הידיים לשתי זרועות חובקות ולחבוק. אחר ככלות הכל אפילו היא אשה כיום, אינה אלא ילדה שמכירים אותה עוד מן הגימנסיה.

"שמעתי שהתגרשת. שאתה חי לבד, הא?!""ואת?"

"נשואה. לאידיוט אחד."

הוא ליטף את שערה. ליתר דיוק, החזיר תלתל תועה למקומו.

"בעלי נמצא בחו"ל. חוזר ארצה רק בעוד שבועיים. רוני, בוא לא תהיה טיפש כמו אז, כשהיינו ילדים וכל הרמזים שלי היו לשווא. יש לך דירה? אני אורזת את המזוודה ובאה לגור אצלך."

"מתי?"

"היום. עכשיו."

וכך הווה. והווה טוב. כאב לבו עם כל יום שקרב שובו של הבעל, וכאב לבו על כל יום מאז ילדותו שלא היתה איתו ושהוא לא היה איתה. זו היתה אהבת האמת שלו, אשת חייו. והוא אהבתה הגדולה – איש חייה...

אבל מגורשים, שוב-רווקים וכל גרורותיהם, אינם בוכים. מעמידים פנים שככה זה ודי, מחתימים את הדרכון וקדימה לדרך, לארץ חדשה...

"אבל פגע בי," הוא מסביר וסורק את שערו הארוך-קצר, "כאב לי כאשר קיבלתי חשבון ממשרד הטלפונים ובו דרישה לתשלום אלף ארבע מאות לירות, בעבור שיחות אהובתי התמימה לבעלה אשר בלונדון. 'רוני אל תכעס, אל תכעס רוני. אני כל כך אוהבת את ג'וני' – אמר החשבון."