5.60
| הערב הנכסף הגיע. כעצת חברתי לנסיעה, לבשתי חליפה אפורה, חבשתי כובע, כסיות ביד וכיוצא באלה. "רינה," אמרתי לה. "אני מתפוצצת מחום." "נדמה לך," קבעה רינה וניגבה פניה במגבת דמוית ממחטה. "צריכות היינו ללבוש שמלות-קיץ," אמרתי לה בתוכחה. "את לא נורמלית, או מה?! וכי איך אפשר לעלות לאווירון שלא בחליפה. מה יחשבו עלינו בקפריסין? אחר ככלות הכל, אנחנו טסות לחוץ-לארץ ולא למטולה..." אמרה והוסיפה נופך פודרה על אפה הבולט. בין כה וכה הסתכלתי סביבי. רינה צדקה בהחלט. כל הנוסעים היו לבושים "כמו שצריך" וכולם גם הזיעו "כמו שצריך". רינה יעצה לי לקנות בדולרים שלי "מיס דיור" וחפיסת סיגריות אנגליות המשוחררים ממכס. תפסתי עמדה בתור הארוך, שלפני החנות הקטנה-המשוחררת שבלוד וכבר נגעה ידי ב"מיס" המפורסמת, כשהגיעה העת לעלות לאווירון. הדייל השתוקק לדעת מה אשתה. "מה יש לכם?" יש לו "למון-סקוואש" וקוקה קולה, וברנדי וויסקי... "ומה יש לכם לאכול? "לאחר שנודע לנו, שבטיסות קצרות כאלה, אין מבזבזים על נוסעים דברי מאכל, החליטה רינה לשתות ויסקי. "שיעלה להם!." הוויסקי עלה לנו. "רמאים כאלה", רטנה רינה, תרגמה את שלושת השילינגים לשילינגים שלנו, ועיניה חשכו. "ולחשוב, שאני בכלל לא אוהבת ויסקי!..." דיברה אל עצמה. האווירון שלנו היה מלא מפה אל פה – ישראלים מחופשים כתיירים. היו שם גם שניים-שלושה יוונים; חשבנו, כי מן הראוי להיכנס עמהם בשיחה כמצוות "הסבר פניך לתייר", כשנזכרנו שאנו נוסעים לקפריסין ולא להפך. צנוע וענו ישב באחד הספסלים הקונסול שלנו (עתה שגריר). החלטנו, שכדאי לגשת אליו, וככה, איך אומרים, לקשור אתו יחסים דיפלומטיים, על כל צרה שלא תבוא. חיכיתי לפקודת "שחרור החגורה", תקנתי תסרוקתי, העפתי עוד מבט בראי והתחלתי לצעוד לעברו; כמעט הגעתי אליו – לפתע, נשמע קולה של הדיילת המצווה להדק את החגורות לקראת נחיתה. לך לקשור יחסים דיפלומטיים בין ישראל לקפריסין. בשעה 11:30, עת ירדנו מן האווירון, ישנה לה ניקוסיה שנת ישרים. היה די חושך מסביב. רוח חמסינית לוהטת, שבהחלט ביישה את אילת שלנו לעת קיץ, נשבה לה בנחת. שוטרים מימי המנדט, בתלבושת מאוד טרופית, רצו לדעת אם הגענו מאלסקה ויעצו לנו להסיר את המעילים. גברת אחת, נמוכת קומה וגבוהת-קול, הודיעה לבעלה שהיא מתעלפת, ודי. "בקפריסין חשקה נפשו, אמרתי לו "שניסע למטולה..." בעלה התחנן, שתחכה עם ההתעלפות עד שיגיעו להרים. "קפיצה של רבע שעה, ודי." אבל רק למחרת הבוקר "קפצנו" להרי פרודורמוס – ולמלון המפואר שלנו, פיינווד וואלי" וזה ארך לנו שעתיים טובות, בדרכים פתלתלות, בנוף משגע ובנסיעה "שמאלית", משגעת עד אימה. נסענו באוטובוס טראנטה-דה-לוכס מימי מתושלח. הגברת השמנה קיימה את הבטחתה. רינה שפכה עליה כמויות לא מבוטלות של או-דה-קולון, שהיא הספיקה לרכוש בין שמונה לתשע בבוקר. היא גם הספיקה לקנות מגהץ-אדים, מכונת-גילוח חשמלית, צעיף צמר ותחתונית ניילון. מצב-רוחה היה מרומם. "אני לא קונה שום דבר. אתם שומעים? – שום דבר!" הודיע בעלה של המתעלפת. "מה?!" התעוררה האשה. "מה אמרת?!"מיהרנו לעבור לנושא אחר. "מה דעתכם על החום הזה?" "בחיי – אתמול היו כאן 42 מעלות חום. כשאשתי נכנסה למיטה, היא צעקה שמישהו, שיש לו חום, ישן בה לפניה. המיטה להטה." "ואני חשבתי ששמו תנור תחתיה." בעלה של המתעלפת הודיע לנו, שבהרים הכל יהיה נפלא. יערות פנטסטיים, קור פנטסטי, חברה פנטסטית, שירות פנטסטי, אוכל פנטסטי... "אתה כבר היית שם?" "לא. סיפרו לי." נו, מה אלאה אתכם, שעוריה של רינה לשיפור השפה האנגלית – היו לשוא. ה"פיינווד" שלנו יש לו לא רק מנהל ישראלי-לשעבר, אלא שגם כל אורחיו הם ישראליים. ולא רק ב"פיינווד" בכל בתי-המלון שבהרים ובשפלה, ברחובות ניקוסיה ובכפרים – השפה המדוברת, השפה הרשמית השניה, היא עברית. "פקיד האבעבועות" צדק. כבשנו את האי. ואין בזה רע. אבל אם כבר לבלות חופשה בקרב בני עמנו, לשם מה כל ההמולה, הטרחה, ההוצאות והמסים? למה לסבול מחום משגע – לא שלנו? חיש-מהר התנדפו חלומות הארוחות החגיגיות, ריקודים בצל אילנות, אהבה לאור ירח. היה חם, המיטות להטו כתנורים, מי המעיין המספקים מים למלון – יבשו. מי שרצה להתרחץ – חייב היה לשבת ליד הברז ולהתפלל. במרפסות ישבו ישראליות ותפרו "חצאיות" מאריגים אנגליים. רינה הספיקה לרכוש עוד "מציאות" ולאחר חמישה "ימי נופש", ארזה את חפציה באין עוד ממי ללוות. וכשהחום פג במקצת והמים חזרו למעיין, והתחשק בכל זאת להשאר עוד מעט – נפתח יריד חשאי. כל אחד היה מוציא את ה"מציאה" שלו, מונה מעלותיה ומשתדל להפטר ממנה, אפילו בהפסד. וזה היה די עצוב, קשה היה למצוא קופצים. ושוב נפגשנו ליד האווירון, בדרכנו לישראל. לא עוד ישראלים מחופשים, שבגדיהם החורפיים בוהקים ופניהם שוחקות ועיניהם ציפיה. היינו קבוצה עייפה, הרוגה, שאיש לא היה חושד בה שחזרה מנופש. כל אחד נשא עמו מגהצים, סבונים, ספוגים, נעלים ועוד המון דברים, שאיש לא ידע מה צורך יש בהם. אתם חושבים, שאני מגזימה? מובן שאני מגזימה – אבל לא בהרבה. "שמשון," אמרה המתעלפת. "זה בכל זאת היה יפה. נבוא הנה גם בשנה הבאה." "אני מתעלף," הודיע שמשון העייף – אך תחילה מנה שוב ושוב את עשרים ושתיים החבילות. כשהגענו ללוד, היה לנו קר מאוד. "אה, מטולה, מטולה!" נאנח שמשון, מנה חבילותיו וזרק מבטי-אימה אל המכס. |