1.5.70 לזכרה של קריסטינה פרבדיץ
איטליה
הגישו כבר מרק עוף עם כדורי מצה כאשר באולם של "הבית החום" הנמיכו עוד את האורות החיוורים. המשחק הגדול בין פולין לרומא יתחיל עוד מעט ויועבר בטלוויזיה ממונטה קרלו. יהודי פולין, שבאו מרומא לעשות את חג הפסח בצוותא בקאסטלאמארה בעזרת הג'וינט – רגשו. ולא פלא. פולין שגירשה אותם תתמודד נגד רומא. מולדתם תתמודד עם הארץ הסובלת את נוכחותם עד שיגיעו הניירות מאמריקה – לאמריקה...
"פרושי פאני," ביקשה ורודת פנים עם שיער פשתן שיעבירו לה עוד מעט מצה, משכנה שראשה קשור במטפחת של דתיות. הנשים נשארו כמעט בגפן ליד שולחן האוכל והמשיכו בסעודה, הגברים בלעו חיש את מה שנשאר לאכול, סובבו כיסאותיהם אל מסך הכסף ובלעו את מראה העיניים. בקיאים במשחק ובשחקנים.
מתוך 800 האנשים משארית הפליטה מפולין היושבים על מזוודות ומצפים לניירות לאמריקה – כ-400 זכו לסדר כשר למהדרין ומהם 130 בקאסטלאמארה. תמורת 2000 לירטות, סכום סמלי, סיפק להם פה הג'וינט שני סדרים, הסעה וארבעה ימי מנוחה ושלוש ארוחות כשרות ליום.
*
בתוך קבוצת "הפולנים" מצויה אשה צעירה ואלגנטית. עדינת פנים היא, גופה חטוב – ובכל מקום שם נמצאים ישראלים נמצאת גם היא. קצת מרוחקת, אבל כמו מצפה לרמז קל, לאות. פה ושם זורקת מילה עברית, מחייכת, מבקשת לראות את העיתון. ב"הפסקת התה" ישבה ביחד איתנו ועם איזה פרופסור להיסטוריה יהודית. ואחד שהוא עורך דין. היא נוסעת לאמריקה משום שבנה עושה שם דוקטורט. מומחה הוא במשהו מיוחד במחקר האטומי. יש לה בת מנישואים שניים והילדה קשורה מאוד לאחיה. אין לה אבא לילדה – ובאח הגדול רואה היא את התחליף לו. אינה יכולה להפריד בין השניים אף כי לה – לאם – היה בלי ספק יותר טוב בישראל. עצם ידיעת השפה העברית... ואכן – האשה מדברת עברית רהוטה.
והפרופסור? הוא עומד כבר בקשרים עם טלמון. היה בישראל לפני ובזמן מלחמת ששת הימים, הוא עומד בקשר עם "יד ושם". אבל... אבל אם יציעו לו עבודה מתאימה בארה"ב, מה עליו לעשות?
באיזו שפה תרצה? פרופסור?
הוא ילמד אנגלית...
גם עורך הדין תולה ראשו מטה. "כן – השפה הארורה הזו. לא נכנסת לראש. לא לשלו ולא לראשו של הפרופסור. עוברים גיל מסוים והלשון הזרה אינה רוצה לחדור אל הזיכרון. מה יהיה. נו מילא, לא יֵלך – תמיד אפשר יהיה לעלות לישראל."
"אני לא יודעת מניין אתם לוקחים את הביטחון הזה שתמיד אפשר יהיה לנסוע לישראל," אומרת האשה הנאה. "אולי מפני שכל כך מבקשים אותנו עכשיו, נדמה לנו שתמיד יהיה כך. אבל, בעצם," אומרת היא, ופונה אלי. "אתם צריכים להיות מאושרים שבחרנו לנסוע לאמריקה, וכל מה שזה עלה למדינת ישראל הוא כרטיס הנסיעה מפולין לווינה. תביטי עלינו. תראי איזה קהל אנחנו – איזה אנשים. הלא הרוב פה, בקבוצה הזאת, לפחות, אין לו השכלה ראויה. אני אפילו לא תיארתי לעצמי שעוד נשארו יהודים כאלה בפולין. הרוב פה זקנים; היו נופלים למעמסה על המדינה. והצעירים מקולקלים. אין להם נהייה ליהדות. אין להם נהייה לשום דבר וההורים נאחזים בהם בציפורניים ממש. לא הפסדת, אנחנו מפסידים. מפסידים הזדמנות בלתי רגילה שיש בה ודאי גם יסוד סנטימנטלי. רוצים לקבל אותנו בזרועות פתוחות. נותנים דירות, עבודה, לימודים. אני יודעת על צעירים אחדים משלנו שהתעניינו בעליה לישראל ורצו בלימודים בבית הספר האוניברסיטאי לרפואה. קבלו אותם בירושלים שעה שילדים שלכם, בחורים שהיו חיילים – אין בשבילם מקום ואני פוגשת אותם ברומא ובפירנצה לומדים בתנאים קשים. ובינתיים הגיעו ניירות מאמריקה, ושלנו אמרו 'מצטערים' ובלי נקיפת מצפון נסעו לאמריקה..."
"תשמעי איך את מדברת, ובעצמך שלחת את הבן שלך לאמריקה..." נכנסת לשיחה גברת מסורבלת ונושמת קשות, שלה בת נאה מאוד, רופאה צעירה בת 23.
"ואם אני עשיתי כך, אסור לי לדעת שזה מכוער?... אני יכולה לומר להצדקתי. ראשית שכאשר נחליט לעלות לישראל – ונעשה זאת – נעלה בכוחות עצמנו ועל חשבוננו – ולא על חשבון המדינה, שנית – ואני אומרת זאת במלוא האחריות – לולא ניתן בקלות כזו לקפוץ מן הרשימה לישראל לרשימה לארה"ב, בתחנת המיון של וינה ולוא נמצא שם אדם מתאים, אדם משכיל ומבין, היה בני נוסע לישראל. איש לא ידע לתת לו אינפורמציה על אפשרות מחקר במקצוע שלו. עם כיפה על הראש ורוגז בלב, לא פותרים בעיות – ואין משפיעים. נוסף לכך בני הוא חצי יהודי, כנראה לא עורר עניין רב אצל המטפלים. כמו, למשל, עכשיו – לקראת חג הפסח, העניק הג'וינט כסף לפסח – ארבעת אלפים לירטות – אבל רק למשפחות שאינן מעורבות. האם זה יפה – האם זה מתאים ליהודים להמשיך ב'תורת הגזע' של הפולנים?"
*
מן האולם מגיעים קולות נרגשים. אולם החבורה שלנו נרגשת יותר ואינה שמה לב. אחד נכנס לתוך דברי חברו כדי לספר על הקיפוחים, על העוולות, על האנטישמיות הגסה של הפולנים. על סבלה של הקהילה היהודית שכל כך רצתה להיות רק פולנית... שעשתה כל כך הרבה למען התרבות והקדמה, שכל כך קיוותה...
"הידידה שלי קריסטינה שמה מוציאה את ה"יודן פאס" שלה, תעודת מסע עם הנשר הפולני – אשר בפנים כתוב כי "נושא תעודת-מסע זו אינו אזרח פולין,"
"תעודה ראשונה בעולם, אחרי הגרמנים הנאצים, להוכיח בה מה שאינך..."
שמעתם את הבדיחה האחרונה? שואל הפרופסור. ובכן זילברמן חולם שפולין הכריזה מלחמה על ישראל. אחרי שישה ימים נכנס משה דיין לוורשה על סוס לבן. פרשו לו שטיח אדום ונשיא פולין המנוצחת קיבל אותו בהכנעה בשער העיר, עם לחם ומלח.
מה תצווה הגנרל וייעשה – אמרו בהכנעה ובהתרפסות פולנית למצביא היהודי. כל פולין שלך ומצפה לפקודתך. חוסה נא! – אמרו וברכיהם רעדו. משה דיין דוחה את הלחם ואת המלח – מעיף מבט בקצינים המצוחצחים ובגבירות הנאות המביטות בו בעיניים מעריצות. "כל אלה שטויות הן. תחזיר מיד את כרטיס המפלגה לחיים זילברמן..." הוא אומר, מסובב את סוסו ועוזב את העיר בצחוק גדול.
ואולי פשוט לא הגיעה העת שלנו להיות "בני חורין", מתפלסף אחד. הנה אותו זילברמן, גולדפרב או גולדברג, מצליח לברוח מפולין, כמו כולם, הולך לשגרירות ההולנדית, מציג את הלא-תעודה שלו, אוסף את כל הרהיטים ואת כל הרכוש שלו ומתחיל לברור מה ייקח ומה ישאיר. את השאר מוכרים, ביחד עם הלב. משלם את הכרטיס עד לגבול ומשם לישראל – על חשבון הסוכנות.
בווינה הוא מחליט לחשוב. באים אנשי היא"ס ועוזרים לו. לוקח האיש גלובוס ומסובב אותו לפני היהודי.
"ישראל?"
"מלחמה..."
"קנדה?"
"קר."
"אוסטרליה?"
"כל כך רחוקה..."
"דנמרק?"
"השפה כל כך קשה..."
"אמריקה?"
"נהדר. אבל אימפריאליסטית, ויש כושים... שונאים יהודים..."
"סלח לי אדוני – אולי יש לך גלובוס אחר..."
"ואת זאת שמעתם?"
רבינוביץ החליט שהוא לא יעזוב את פולין. אוהב את פולין ואת הפולניה שלו ובכלל – הזמנים עוד ישתנו. הוא מטלפן לידיד אחד אמיתי שלו.
"האלו – כאן מדבר רבינוביץ. אינך זוכר אותי? אני אותו בחור שהצלת את חייו במלחמה. זוכר? כן. שקראת לו וולדק. מה שלומי – מצוין. ואני אסיר תודה לך – תמיד, שהחבאת אותי. אמור לי בבקשה – האם אותו ארון אקטואלי עוד?"
החבורה שלנו פורצת בצחוק. באותו רגע ממש קופץ אלינו אחד החברים ל"סדר" – משולהב כולו.
"בראבו," צועק הוא, "גול ראשון."
"של מי?"
"מה זאת אומרת של מי. שלנו. תקענו להם".
"למי?"
"לרומאים. הפולנים תקעו לרומאים."
וכאשר בגמר המשחק יצא תיקו – והופל פור והפור עלה בידי הפולנים, נשמו היהודים המגורשים עמוקות –
"ניצחנו..."