15.4.60
"הקידמה הזו, עם הטלפון המצלצל תמיד, החינוך בתנועות הנוער, הריצה המתמדת – מה יש להסתיר? – מדינת היהודים הזו שלנו, הוציאה את הנשמה מחגינו, הקפיאה את הלב היהודי החם. היום יש לנו ערכים, פער, מאכלים לאומיים, ריקודים עממיים, שירים מזרחיים, ועברית כשפה מדוברת, אבל קצת "יידישקייט"? איפה אתם רואים היום "יידישקייט"? איפה המפה הלבנה ושתי החלות המחייכות מתחת למפית מרוקמת, ושלהבת נרות מהבהבת ואבא המברך על היין, ואמא הנאנחת למראה הבנות שראשיהן הקטנים עוד רטובים קימעה, וצמותיהן הקלועות גולשות-מבריקות וריחניות אלי הכתפיים, והאורח הזר המביא עמו מסתורין ומרחקים, וקיום מצווה, - איפה כל "אלה?"...
כך לערך הרהרה דרורה כאשר ערכה את השולחן וכיסתה אותו במפה צחורה, שלא כמנהגה מדי ליל-שבת – והציבה עליו שני נרות בפמוטות אולטרה-מודרניים, - וכאבה על שאין בפריז'ידר דגים ממולאים ולא שום דבר יהודי אחר, לכבד את האורח הפתאומי.
היה זה בדיוק לפני שבוע. ערב, ערב ליל הסדר. הוא נכנס בשעה שבע שלושים, וכשבני-הבית התכוננו לארוחה חפוזה של ערב שבת. הבת מיהרה לצופים, הבת הקטנה למסיבת יום-הולדת, אפילו אורי בן השבע היו לו תכניות משלו... ואילו ההורים נחפזו לפולחן יום ששי – קלפים, והנה ירד אורח לא קרוא על ראשם. מתיישבים עמו בחצי-ההול ומחייכים. יפה שזכר להביא להם דרישת-שלום מיוסי (השד יודע איזה יוסי) אהה, יוסי קדמי מחיפה... (הם ראו אותו את יוסי במסיבת הבר-מצווה שלו, לפני שבע שנים. זהו בן של ידיד. הבחור נמצא בתל-אביב לפחות פעם בשבוע ומעולם לא עלה בדעתו לבקר אצלם, ופתאום...)
האב מתחיל לחשוד שמאחורי הביקור מסתתר "משהו", ומבקש לסיים את הפרשה. אך האורח אינו בודק את סדרי הבית, אך המבואות ואת המוצאות – ובכן, מה הוא רוצה?"
מה אינך מבין? זר בתל-אביב. אדם חדש בארץ שאין לו קרובים. הוא אמר שהוא נוסע לתל-אביב לחגים וביקש לפתוח דלת כלשהי, לדבר עם מישהו ולא היה אל מי, אז יוסי נזכר בנוּ ועל קליטת העליה שאנו מדברים בה ושלח אותו אלינו. אז מה יש?..." ובלבה של דרורה הצברית ניעורה הסבתא מן הגולה, זו שעל צוארה הבריקו שתי שורות פנינים אמיתיות, זו שבערב-שבת היתה טורחת ומבשלת מאכלים יהודיים בסירים גדולים-גדולים, מיום רביעי ועד יום ששי, זו שהיתה עצובה מאוד אם הסבא הביא רק אורח אחד לשבת.
משארכה השעה והבת הצופה אותתה בעצבנות והבן פיהק עוד פיהוק רב משמעות והאורח – לא-כלום, הציעה דרורה בקול יהודי חם, שיואיל ויישאר לסעוד עמהם. אחד אחד קראה לילדים והסבירה להם בחום את המצווה הגדולה של הכנסת-אורחים, תודעה יהודית, ועוד דברים טובים כאלה, והילדים, אם כי מיחו – שיתפו פעולה דוגמת המורים התיכוניים.
האורח היה עצבני משהו ועצוב משהו, ודרורה לחשה על אוזנם של הילדים שישמחו אותו. איש מסכן. אין לו קרוב וגואל. בערב שבת נע ונד הוא, בודד וערירי, ולא נותר לו אלא לבקש קרבתם של זרים. המשפחה כולה נערכה למבצע – ושרו, ורקדו, וסיפרו, והאבא קידש על היין במגומגם, והבית זהר בנרות של שבת ובקדושה של שבת. והאורח – גם הוא פשט את מעטה החולין ועצבות, ולא היה תמוה עוד. כל ישראל אחים. כל ישראל חברים. הוא נראה כאברך משי, או אולי איזה צדיק נסתר, שהנה הנה יסיר מעליו את אלמוניותו...
משהגיעה הארוחה לקיצה, הסתכל הצדיק בשעונו, וקפץ בבהלה רבה. "אוי ואבוי," קרא. "כבר שעתיים אני יושב כאן. הורי המסכנים ודאי יוצאים מכליהם?"
"יש לך הורים בתל-אביב?"
"בטח – שני צעדים מכאן ויום שישי הוא יום גדול אצלנו. כל המשפחה, ואנחנו, ברוך השם, שישה אחים ושש אחיות ונכדים, בלי עין הרע – כל המשפחה מתאספת אצלנו – אחד לא נעדר. והם מחכים לי. לא היה לי נעים לסרב לכם. אבל יוסי ביקש שאסדר בשבילו דבר מה בתל-אביב ואמרתי לו שקשה לטלפן ביום שישי, ואז הוא אמר לי שאתם גרים בשכנות ושאתם חילונים אנשים נורא נחמדים ותרשו לי לטלפן."
"אני יכול לטלפן?" |
|
|
|