9.5.69
לכל דור לוחמים ישנו ה"מוישה" שלו. שלנו – הוא בערך שני מטר גובה, נעל ארבעים ושבע, מצח גבוה מאוד מאוד, ורגליים ארוכות כאלה שכל זוג מכנסיים צבאיים מצליחים להשאיר "מחשוף נועז" בינם לבין נעל הצנחנים האדומה.
והרבה אורך רוח. "אורך רוח לא נורמאלי" – אומרים פקודיו ושפתותיהם נמתחות בחיוך של חיבה "בשבילו, מה שיגיד אני מוכן לעשות בשבילו. אחריו – בעיניים עצומות אחריו. יש רגש בטחון כזה לידו. כזה שקט. כזה חוסר מתח. כי הוא טוב. הוא חתיכת לב."
כשהגיע לבקעה היה חודש מאי שישים ושמונה. הבקעה היתה צרובה, צהובה כזו. עכשיו היא נמצאת בעידן הפריחה. חוגגת את האביב הקצר שלה, את ירקותה העסיסית, הבשלה בטרם זמן, החולפת חיש. סגן המפקד, הוא מוישה שלנו, כשהוא יוצא לסיור היומי שלו לאורך הגבולות, נוטל עימו מצלמה ומצלם את "האחוזה שלו" בכל הפוזות בערביים, כששקט, כשלא מפגיזים – עושים חושך ב"לשכתו" ומי שרוצה ומי שאינו רוצה, רואה את יופיה של הבקעה, בשקופיות צבעוניות המוקרנות על הקיר.
"האחוזה"
נקשרים למקום הזה. ועוד איך נקשרים. כל דבר שבא לך קשה, במאמץ, אתה אוהב אותו יותר. ופה קשה לחיות. המתח הבלתי פוסק, הבוגדנות של השטח שיודע כל כך יפה לתת מסתור למרצחים, הכבשן, שהוא הבקעה... על כן גם יפה שבעתיים היופי הרך של עונה זו.
עם הזמן הופכת הבקעה להיות שלך. אתה שייך לה והיא שייכת לך. אתה מתהלך בה כבעל אחוזה שאיכפת לו. מכירים כל תושב. מכירים כל מבנה. כל שביל, כל עץ. כל פינה. אפילו כלים, יש להם שייכות ואם לפתע מופיע טראקטור שלא היכרת, אתה נעצר לידו וחוקר לדעת של מי, איך הגיע, מה הוא עושה פה. שום כלי אינו יכול להופיע כאן מבלי שתבחין בו מיד ותדרוש ממנו "להזדהות." ופה עלתה אצלך היאחזות. ואתה אחראי לאבטחה שלה, אתה כמו אבא שלה. רוצה בעצמאות שלה ושתעמוד על רגליה היא – אבל עינך פקוחה מאוד. פה עקרו צינורות מים, פה התחילו לעבד חלקה חדשה, ופה פרצו את הגדר הסוגרת על שדה מוקשים... הכל מונח אצלך כמו על כף היד. והכל מאוד איכפת.
ונקשרים למקום בעוד קשר. אחד שלא ניתן יהיה לנתקו לעולם. קשר של דם. במשך השנה-כמעט שמוישה משמש כאן כאחד הקצינים הבכירים, היו כאן הרבה מרדפים. מהם שכל אלה שיצאו חזרו בשלום, ונשכחו; מהם שלא כולם חזרו. ורק תמונותיהם התלויות על הקיר, ממשיכות להביט בעיניים צעירות, יפות, בעצב ובהרבה חיים.
זוכרים בלי יום זכרון
כשיוצאים למלחמה: ישנו קרב, יום, יומיים, שלושה, אפילו שבוע. אלה נפצעו, אלה נפלו, אכזרי. חד. חד פעמי. אתה יוצא – אתה חוזר ואלה שנפלו אינם חוזרים איתך. אתה מתאבל. אתה כואב. אחר כך חוזרים החיים למסלולם. יש יום זיכרון – ואתה זוכר. בבקעה אינך זקוק ליום זיכרון כדי לזכור. הם ישנם בכל מקום בו אתה נושם. וכל מקום אינו רק נוף וטבע ומוצב. זה גם אריק וגם גדי, וגם סטמפלה ודורון וגם עופר וגם יוסי. ועוד רבים אחרים. אתה מביט על מערה – ואתה רואה את פני ידידיך. אתה נוסע בדרך וזוכר שאריק פרץ אותה, בכל אשר תפנה, אתה נוגע במה שנגעו הם. אתה ממשיך בפעולות שעשו הם, שעשינו ביחד, המחשבות שהם חשבו, אתה ממשיך בהן. ממשיך ושומע את קולם, חש את ידיהם, רואה את השורות בכתב ידם – ומוסיף את כתב ידך לידם. אתה מספר את ההלצות שלהם שהיו – לשלנו.
מה היה הרגע הקשה ביותר בשבילי בבקעה? – כשאריק וגדי נהרגו. מותו של כל אדם משפיע מאוד, אבל מרכז הכובד של הכאב הוא שונה. הם היו הראשונים שאבדו לי כאן. יצאנו ביחד. ותוך דקה מסתבר לך שהמפקד נהרג, וגדי נהרג. אין לך פנאי אפילו לכאוב. אתה צריך לגמור את זה, בלי הפסקה קטנה שבקטנות – במקומם. אתה צריך לדאוג לכך שלא יסתנן אפילו אחד ויעבור את טבעת הביטחון, אל תוך הארץ, לזרוע בה הרס. זו המשימה שלך. לשם כך יצאתם למרדף. אבל ישנה עוד משימה: כעין צו קדוש. שלא יברח אפילו חבלן אחד שיוכל לומר ולהתפאר שהוא הרג אותם. ישנו שבוי אחד. לא הורגים אותו. אנחנו לא הורגים שבויים. האחרים לא נכנעו, ונהרגו, כמובן. והכל אתה עושה בתוך הלם שאינך מספיק לסבר לעצמך. ולא רק שאתה ממשיך, וחייב להמשיך, אתה צריך להיות הוא – והוא – ידידך, עוד מוטל לפניך...
המרדף
למה יוצאים המפקדים למרדף? אכן, יש טוענים שאין זה הכרחי. אבל כיצד אפשר לא לצאת. המרדף הוא המיצוי של המשימה – והמפקד לא ישתתף?! יישב במפקדה ויפקח דרך מכשירים? זוהי דרך, אמנם, אבל לא כך בנוי צה"ל. בניסיון הזה של הפיכת הגבול לבלתי חדיר לחבלנים, צריך להכניס את כל הידע. את מיטב הניסיון הקרבי וסמכות ההכרעה. זה אינו קרב של התמודדות – מי יגבר על מי? זה לא חשבון "אריק על כף מאזניים אחת לעומת שמונה חבלנים על הכף השנייה" – זהו מאמץ ארוך ומיגע שאנו ממשיכים בו תחת פיקודו של יהודה – שהפך את גבולנו לבלתי חדיר, בכל מחיר. סתמנו לחבלנים את דרך המעבר הכי מהירה לחבלה – ונמשיך בטאקטיקה זו, בלי היסוסים, גם להבא.
ועוד נקודה, מפני מה לא יוותר המפקד על השתתפותו בפעולה שהיא מיצוי המשימה: נהרגו לנו אנשים, אבל אנחנו לא מתחסנים ביחס לחייו ומותו של אדם. לא "עוד אחד מת." הרבה מאוד במה שאנחנו משקיעים במלחמה-זו-שלאחר-המלחמה, הוא – איך למנוע מלחמות. אפילו שבאופן יחסי, מספר האבידות שלנו בקו זה הוא קטן מאוד, אורך המלחמה-שלאחר-המלחמה יכול להביא הרס, מוות. אנחנו משקיעים מעל ומעבר למה שצבא ועם אחר משקיע כדי לתת בטחון מרבי שאנשים שלנו לא יאבדו את חייהם. בטחונו הפיסי של החייל, אי סיכונו אפילו, הם ממש שיקול מרבי ולמענו ייעשה המקסימום. המקסימום לאחר העיקר: והעיקר הוא: לשמור על הביטחון והשלווה של אזרחי המדינה הזו. למלא על הצד הטוב ביותר את המשימה שכובדנו בה, המשימה הביטחונית. זוהי דעה שכולנו יציבים בה.
הזמנה לביקור
ואיך, איך מרגיש המפקד כשהוא עולה מן הבקעה הבוערת, מן המתח הזה, אל העיר השלווה? איך מרגישים כשנוטלים עיתון ביד וקוראים שם סיפורי יום יום של עולם-כמנהגו-נוהג?
מופיע על פניו משהו של רגש גאווה מסוים, וחיוך קטן על השפתיים, שאולי קשה להחביא אותו, האומר: "בזכותי, בזכות הבחורים שלנו." יש רגע של סיפוק. "הלא בשביל זה אנחנו יושבים כאן..." אבל יש גם רגש של כעס. של תמיהה וכעס:
"למשל שביתות. שביתות בנמל אשדוד. אני חושב שזו חרפה. ולא חשוב כמה נימוקים "טובים" יש להם. כולל המורים. מורידים להם שתי שעות ניהול... שומו שמים. פוגעים בכבודם בשעה כזו. ואלה מחנכים את הבנים שלנו... אני קורא ואיני תופש. כאילו קראתי בספר שחובר על עולם אחר. אנשים אלה חיים על כל מיני דברים לגמרי שוליים. הם אינם חיים את חיינו. הם גם מאבדים הרבה. את תחושת גודל השעה פורטים לגרושים... כלום אין הם תופשים, עובדי נמל אשדוד, עובדי נמל חיפה, שהם מחבלים במשק המדינה. שמשק הוא חלק מן הביטחון. כי אין עוד להבדיל בין משק לביטחון. והלא רבים מהם שכבו פה במוצבים. אכלו פה חול והזיעו את נשמתם בדיוק כמונו. וכבר שכחו הכל. אני מוכן להזמין הנה את ועד עובדי אשדוד, חיפה, הסתדרות המורים – לריענון זיכרונם.
ניסיתי לטעון לפני המפקד שאולי טוב שכאשר החייל פושט את מדיו הוא פושט עימם גם את המשמעת הצבאית, שוכח קרבות ומשימות ביטחוניות וחוזר להיות אזרח. כי אחרת – אנה נגיע. למשטר צבאי? הרי אם רוצים אנו להיות עם, מוכרחים להיות ככל האדם. על המלחמות הקטנות, הלא צבאיות. כי אכן, לא מצב נורמאלי, מצבנו. זה מין מצב של מלחמה-שלאחר-מלחמה, כפי שאמר. אבל אלה הם חיינו, ולא נראה באופק שהמצב ישתנה בקרוב. השביתות האלה נותנות הרגשה של חופש, של מלחמת פרולטאריון. זה משהו בריא, נורמאלי, מפיג מתיחות. מעביר את נקודת הכובד של ההתעניינות גם לאפיקים אחרים.
מוישה משך בכתפיו. "איני חושב שצריך שביתות כדי להרגיש נורמאליים ולהיות ככל האדם. בכל אופן אני יושב כאן. ומכאן נראה הכל אחרת..."
ואכן, לא ארכה השעה וגם אני ראיתי אחרת. שוב לא יכולנו לשבת בשקט, מתחת לסיסמאות המקשטות אל חדרו.
"הדואג לימים – זורע חיטים;
הדואג לשנים – נוטע עצים;
הדואג לדורות – מחנך בני אדם..."
הפגזה כבדה ירדה על בקעת הירדן, והתותחים רעמו כל הלילה...
למחרת היום, כששקטו הרוחות, והמפקד יצא לסייר במוצבים, המשכנו ב"ריאיון-מוסע", בין מוצבים ובין בדווים שבאו לרעות את צאנם. הוא היה רגוע ושקט – אבל השיחה לא קלחה עוד. צל כיסה את "מצחו הגבוה." חייל נהרג עם בוקר, ועוד אחד נפצע, ופינו אותו. לא. כנראה לא יהיה מרדף היום. אז יהיה מחר. הבדווים האלה – אמר משה – לולא הם אולי יוסי וחנן ובועז, עדיין בחיים.
מול נשים וילדים
"בחורינו לא טיילו בהרים באותו מרדף. היינו דרוכים, אפילו שזה היה נראה אידיליה פאסטוראלית, ונזהרנו. אם גם לא בדקנו את המערות באש. אחרי המרדף הזה היה תחקיר ועשיתי לעצמי חשבון אם הייתי נותן הוראה לזרוק רימון לתוך מערה שיש בה נשים וילדים, כדי לבדוק אם אין בה מסתננים. אני לא חושב שהייתי נותן פקודה כזו. אני מדבר על מצב של חשד. ואילו כשהכנופיה יצאה מן המערות, זה לא היה בשבילם שיקול שישנם שם ילדים ונשים שחיפו עליה. בשבילנו – זה היה שיקול. הרובה אינו רוצה לירות. ומפקד יהודי לא יתן פקודה כזאת. לא. כשתהיה ברירה אחרת..."
"אגב" – נזכר לפתע במשהו שהצחיק אותו מאוד – "בין הבדווים האלה שבאים לרעות כאן את הצאן, יש פרצופים יוצאים מן הכלל. פרצופים שמדברים בכל מיני לשונות. בלתי צפויות." פולנית, רוסית, יידיש ועוד. והנה יום אחד, בביקור שגרתי בקו – פנו אלי בדווים וביקשו שלא נפנה אותם מן השטח לרעות את הצאן בפנים הארץ. ובדווית זקנה אחת פתחה בקינה: "אדון" היא זעקה – "נישט דא מאראנצן, נישט דא קארטאפל..."
מוישה לא הבין מה הזקנה אומרת. הוא אמנם יליד יפו, נווה צדק, אך הוריו עלו מעיראק, והוא דובר ערבית, כמובן. ארבעה אחים הם בבית, וארבעתם שרתו בצבא, במלחמת ששת הימים. עכשיו נשארו בצבא "רק שלושה." אחד שהוא מפקד הפנימיה הצבאית, השני – הוא עצמו היושב בבקעה, השלישי – בשירות סדיר והרביעי לומד בטכניון. האם גם האב איש צבא? אינו איש צבא ולא היה איש צבא. היה סוחר בעיראק ועכשיו יש לו חנות בשוק הכרמל בתל-אביב.
משה הינו בן שלושים ושלוש אם כי נראה קשיש בהרבה. "זה הצרות!" הוא צוחק – "חיי צבא זה לא בדיוק נשף. ופה, מה יש לדבר, פה שממה." משנת חמישים וארבע, שעה שהתגייס לשירות חובה, הרי הוא איש צבא, בהפסקה של שנתיים. 59–61. ובאותן שנתיים ישב ב"מבטחים" שליד ניר-יצחק, בנגב המערבי. צריך היה לחשוב, הוא אומר, אם הוא נשאר בצבא מתוך אינרציה או רוצה לבחור בדרך זו כדרך חיים. ובשביל לחשוב – צריך לצאת. ואז החליט שהוא רוצה בחיי צבא וגם בלימודים הוא רוצה והצבא איפשר לו זאת. חזר ישר לספסל הלימודים באוניברסיטה ועשה בשנתיים את ה"בי.אי." בכלכלה ובהיסטוריה של המזרח התיכון. ובמשך זמן שירותו בצבא השתתף גם בכל פעולות הגמול, כמובן. ועם צנחנים – כמובן. חבריו יודעים לספר על הרבה מעללי גבורה אבל הוא מבכר לא לדבר על כך. "כולם עשו את זה."
"יוצאים לעבודה"
למרות הכתבה הזו, שהיא רצינית כל-כך, מוישה ידוע בהומור הטוב שלו, בחיוך הטוב והמפצה המפזר עננים. אפילו במצבים הקשים ביותר. כמו למשל, כאשר ניגש לראות אחד הפצועים, וזה סיפר לו שנפצע בגבו, אמר: "זה שום חדש, גם ליש כדורים במקומות כאלה. אולי יש לך משהו חדש..." הוא אינו מתייחס לשירות הקבע שלו כאל עבודה, אם כי הוא חוזר ואומר, כאשר מספר הוא על יומו: "יוצאים לעבודה..." לגביו צבא הוא אורח חיים שיש בו אחריות כוללת. "אתה מבצע את שהוטל עליך ומשתדל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר והצורה הפשוטה ביותר. פה יודעים שדברים יתבצעו כמו שאתה רוצה. ברגע שאתה רוצה לדחוף משהו כיוון שאתה בטוח שזה טוב, יש לך יותר אפשרויות של ביצוע. ניתן לך להגיע למסקנות מסוימות ולראות אותן הופכות מציאות. כלום יש הרבה הנאות גדולות יותר לגבר?..."
החשיבה הצבאית היא ניתוח מצבים, לפני הזמן. מראש, להגיע למסקנות עצמאיות. "אני בכלל אוהב לתת מעט מאוד פקודות. כלומר, איני מדבר על פקודה מבצעית. אבל כשנמצאים במצב של ניתוח, של תכנון, תגיע לתוצאות הרבה יותר טובות אם מנתחים ביחד. אם מתייעצים, כמו שאומרים, אפילו עם קצינים צעירים מאוד. אני מציג בעיה – והם מנתחים אותה ומציעים פרטי ביצוע. אתה מלמד ליוזמה, תושיה ועצמאות, ובדרך זו אתה יכול ללמוד מה תהיה הטאקטיקה של כל מפקד, ובמקרה וימצא את עצמו מנותק כיצד ינהג. אתה יודע שיוכל לפתור את הבעיה ואתה יוכל לשער כיצד יפתור אותה גם בשדה.
מה המיוחד בצנחנים? איני יודע. אולי הכובע האדום. הנעליים. קורץ הוא, וביתר כובד ראש: אווירה של שותפות חברית, העזה, מאבק ואתגרים. חשיבה עצמאית. נותנים לך לבטא את עצמך. לא קובעים לך את התחום והשיטה. אני יודע, אני חושב שטוב להיות צנחן. אני גאה להיות צנחן. ולא סתם. הרבה שנים שרתתי בבית הספר לצניחה, ויש לי, לא – לא שש מאות צניחות, מאתיים. לא מספיק?
האם הייתי רוצה שהבן שלי יהיה צנחן?
צבא קבע הוא דבר אישי מאוד. לא איעלב אם לא ילך בדרכי. ולא אשמח אם ימשיך בה. איני מעוניין במסורת צבאית העוברת מאב לבן. שיעשה מה שהוא רוצה, מה שתחשוק נפשו. יש משהו בחברת הגברים הזו ואחוות הלוחמים אך לא רק זה. יש הרבה טעם בחיים שיש בהם "למען." ובעיית הביטחון תישאר עוד הרבה שנים "המען" לשאיפות ואתגרים. ואלה הם חיים של גברים.