11.1.63
חביבי, מדבר זה לא צחוק. זה חול ועוד חול. זה חול לבנבן אפרפר למדרך רגלים; זה חול דקיק לבנבן לנשימת אפים; זה ענן חול אפרפר המכסה את רקיעי השמים. וכשרוח צחה באה לה לטייל בחולות, כך סתם לשחק בחולות, קונה לו החול נחלה בפניך, בידיך, בעיניך. אתה רואה שתי פסיעות לפנים, שתי פסיעות לאחור. אתה מהלך בביצת אוויר סמויה ואין פחד בלבך מפני הבלתי מודע. כי אין בלתי מודע. יש רק אין. ואולי יש יותר מפחד, מי יידע?!
אך יש לילות לבנים-כסופים, כשהשמים גבוהים. כחולים הם כחול כהה וזרועים כוכבים מרמזים. פשוט ידך וקטוף לך כוכב. פשוט ידך – קל לומר. הקור יקפיא אותה. כי קרים הלילות במדבר בקור כחול ושקוף. קור שאינו יודע פשרות אף בלילות של קיץ.
וביום, עת ילהט המדבר כתנור שיצא מדעתו ורוח יבשה, קלילה מפרפר, תלטף את גופך הלוהט – תעמוד ותצעק (אם תרצה): "מדבר יפהפה וקסום. אתה כולך שלי!" כן, אתה אדון בו ללא מצרים, ללא פשרות. פרוש זרועותיך אדם וצעק בקול: "באתי אליך, אני הגבר, באתי לכבוש אותך."
אכן, מדבר זה עסק לגברים. לגברים שדם כובשים זורם בעורקיהם ומרחבים קוראים להם.
אך נשים – מה להן בישימון? למה הלכו הן המדברה. איך מהלכות הן במרחבה-צחיחים אלה?!
*
"תשתוק, אני אומרת לך, תשתוק!" דיבורים, כמו בעיר אצלנו. אבל כל השאר לא כך. קבוצת ילדים "שומעת" שיעור. ישובים הם על "כסאות" מצינורות בטון וקורות עץ גדולות שנועדו לבניין, ועל אבן או אולי היה זה גוש בטון, יושבת נערה שחרחרה, מתולתלה, שאפה מג'ונג'ן.
"את הגננת?"
"גננת?! עונה היא בקול נפגע – אני המנהלת."
"ואנחנו כבר בכיתה ב'" – מודיעים הילדים בגאווה.
"סליחה סליחה! נציין זאת בכתבה. אתם רוצים להצטלם?"
הם רוצים להצטלם. מאוד.
המנהלת מנסה לשים חיוך על פניה אלא שלובן האור המדברי מסנור את העיניים. הישימון חדש לה, לבת גניגר שבעמק. רות נחמני בת העשרים וחמש נראית כנערה, כתלמידת בית ספר – והיא אם לילד הלומד בגן.
"שמא ניכנס לכיתה. יש לנו בית ספר יפה."
"ומה עושה הבעל?"
"עובד בנפטא."
"ולמה באתם לערד?"
היא מביטה בילדים, תולה את עיניה במרחבים ומושכת בכתפיה. מה יש כאן לשאול.
אורחים יבואו
מאחד האסבסטונים שברובע המגורים, עולה ריח עוגות נאפות. נקישה בדלת ואישה סמוקת לחיים פותחת בחפזה ואצה-חוזרת אל התנור.
"הכנסו בבקשה, הכנסו. כבר שרפתי מגש אחד עם עוגיות. תסלחו לי. אורחים יבואו מחר."
"תאכלו עוגיות?" שואלת היא וכבר מגישה אותן, חמות וריחניות.
"תוכלי לתת את המרשם, בבקשה?"
"מרשם?" – צוחקת היא – "קחו במעריב גם אני לקחתי אותו משם, בקצת שינוי. מרגרינה, שתי ביצים, קליפת לימון, מיץ לימון, סוכר, וניל, מלח (לא לשכוח!) וקמח כמה שנכנס."
"את אופה בתנור חשמלי?"
"זה באמת מגוחך" – קובעת המארחת שלנו – "להשתמש בערד בתנור חשמל כשהגז זורם בצינורות גדולים מתחת לאף. אבל אפילו הבישול נעשה אצלנו בגז ???????. מצחיק, מה? אבל כאשר נעבור לשיכון הקבע שבגבעה יהיה לנו גז מרכזי, שיסופק מן הצינורות, לבישול, קרור, חימום – לכל."
מטבחה של מרים ויזל מצויד כהלכה. גם הבית מקושט – וילונות נאים, כריות ומפיות מרוקמות לרוב, כורסות נוחות ושטיח. בכל שורר סדר ואיגון וטעם חמים של עקרת בית למופת. שנים וחצי החדרים שבתוך האסבסטון הם בית של ממש. בית שטוב ונעים לשהות בו, כנראה זמן רב יושבת כאן המשפחה.
"זמן רב? נו, אם אפשר לקרוא לשבועיים זמן רב, אז אנו ותיקים."
מרים ויזל הלכה אחרי בעלה לערד. הם היו מושבניקים, בבית-יצחק המפורסמת בריבותיה, ועדיין יש להם שם בית, אך הוא מוגף וסגור על מנעול. במושב שבצפון, היא מסבירה לנו, זה "לא הלך" הבנות הולכות וגדלות, ההוצאות גדלות והולכות, וההכנסות ממשק – לא כדאי לדבר. החליט הבעל שאין ברירה אלא לגדול. קנה מכונית עם הייבר (בתשלומים) ירד לסדום והתיישב בערד. כי ערד, רבותי, זה איזור הוילות של סדום.
"כאן" – אומרת מרים – "כאן נראה לנו העתיד וורוד יותר. אני מביטה דרך החלון אל ים החולות ורואה איך הכל מוריק שם ...עוד מעט. יהיו פה חיים, ורחובות, וגינות ואני לא מדברת על חלוציות. כמעט כבר לא קיים דבר כזה. אנחנו ירדנו לערד, שיהיה לנו יותר קל.
מיוהנסבורג לערד
ברובע המגורים שקט מופתי. לולא הכבסים המתנופפים ברוח, כדגלי שלום, אפשר היה לחשוב שאיש אינו גר כאן – אם כי הכל סדור ונקי. כל כך שקט מסביב! מן החלונות המוגפים לא נשמע קול הרדיו הנצחי של השכן, ילדים אינם מתרוצצים בחוץ בשעה זו של לימודים בבית הספר הקט. הילדים שמעל כיתה ו' מוסעים יום-יום לבאר שבע הסמוכה, רק 35 קילומטר... (בכיוון אחד). ושכנות אינן עורכות ביקורים בשעות היום כי מרבית הנשים עובדות "בחצר תל-חי" הערדית, היא הנהלת החבל.
מאחד הצריפים, שלפניו מוערמים ארגזים ומטלטלים, בוקעים קולות נשים. כנראה שבכל זאת נמצאו נשים לפתיחת מועדון באמצע היום, ואולי זה ועד או משרד דואר. אך לא. שכנים חדשים באו היום. יום-יום באים אנשים חדשים. השכנה החדשה, דורית זייפרט, היא עלמה גבוהת קומה ונאת מראה. הבעל עובד בתכנון כאן – מספרת היא בניב אנגלו-סכסי בולט. הוא עובד כאן מזמן, עוד מימי ליובה, כארכיטקט ראשי. לדורית, מאז בואה ארצה מיוהנסבורג לפני שנה, לא היה עוד בית. הם התגוררו בבתים שכורים ברמת-השרון, ובבית שכור – אתם יודעים איך זה. עכשיו נפתחו הארגזים. הבעל מוכרח היה לצאת לעבודה, ובכן השכנות מטות שכם. מחר, מחרתיים יהיה כאן, בצריף הנראה היום קר ועצוב, נעים וחמים וטוב.
וכיצד קיבלו הילדים, הרגילים למותרות בארץ מוצאם, את המעבר לישימון?
"וֶל, אנחנו אוהבים את המקום. הילדים היו מבלים כאן לא פעם חופשותיהם והם אומרים שזה "כיף", כלומר בן התשע ובן השבע. בן החמש עוד לא מבין."
"ומה תעשי כאן?"
"במקצועי, מזכירות אנגלית, איני חושבת שאוכל לעבוד" – היא צוחקת – "אז אעסוק בתפקיד הגדול של האישה, ויש לי גם הזדמנות לעשות עיר מהתחלה..."
תודות לאסטמה
"אנחנו באנו הנה בגלל אסטמה. שום ציונות" – מבטיחה לנו רותי פלד - חברה עד לפני חודש במשק משמרות.
בפינת האוכל ניצב שולחן אמריקני נהדר. למעשה שני שולחנות. אחד באפור ואחד באדום וכסאות תואמים מאותו חומר פלסטי.
"תוצרת המשק שלנו" – אומרת רותי בגאווה. "יפה יותר מתוצרת חוץ. קיבלנו אותו מן המשק. הכל קיבלנו מן המשק. את כל הציוד. גם את המקרר הזה. זה לא מקרר של קרח. זה פריז'ידר אמיתי. כלומר, זה היה על קרח, חברים במשק הכניסו בו מוטור והפכוהו לחשמלי. קיבלנו את כל הריהוט, ואת כל הציוד למטבח ולבני מטה, הכל מאלף עד תו.
עיני המארחת הצעירה שלנו מלוות את חפצי ביתה, המעטים מאוד, בהרבה גאווה ואהבה.
"לא קיוויתי שיהיו לנו תנאים כל כך טובים" – אומרת היא.
למעשה הפכה רותי פלד עקרת בית רק לפני שבועיים. אמנם היא נשואה כבר למעלה מתריסר שנים והיא אם לשלושה ילדים, אך אתם יודעים איך זה במשק. שם בישול, תפירה, כביסה, חינוך ובכלל הנהלת-בית – נכנסים ל"סידור עבודה" – כל אחד מהם כענף בפני עצמו. ומשפחה עירונית – זו יחידה משקית שלמה. זה ניסיון טוב, ממנו היא קצת שיכורה וקצת מבולבלת וקצת חוששת והרבה שמחה. כל דבר הוא מאורע. כל דבר לומדים לעשות בפעם הראשונה – וזה יפה. יפה כל כך.
הבעל מיכאל, היה מזכיר המשק. והזוג אסיר תודה למשק שלו על שאחרי חמש-עשרה שנות עבודה נתנו להם כה הרבה. ועוד נתנו להם הרבה "הון חוזר".
"אתם צריכים לחשוב יפה כיצד להשקיע את כספכם. אולי בצמודי-דולר" אנו מנסים לייעץ.
"אבל אנחנו כבר הוצאנו את כל 450 הלירות נקי, שקיבלנו..."
אחרי 15 שנות עבודה 450 לירות?! רצינו לצעוק, אך לא עשינו כן כי ראינו שגברת "שום ציונות" לא תבין זאת.
רותי היא ילידת רומניה שעלתה בשנת 47' עם קבוצת ילדים בהיותה בת 14. תחילה ישבה בקפריסין (הוריה הגיעו לישראל רק לפני שנה) אחר כך – הלכה עם קבוצת הילדים ששוחררו מקפריסין לרעננה ומשם לדגניה ב' ומשם לצבא ומשם לקבוצת משמרות. במשמרות עבדה כאחות עוזרת לרופא נשים, וכקוסמטיקאית. היא מתעתדת לפתוח "מכון ליופי" בערד.
ולמה נטשו את הקיבוץ שהם כה אוהבים והלכו לערד?
בגלל האסטמה, כאמור. אחד מילדיה חולה במחלת הקצרת. חולה מאוד. הוא זקוק לתרופות באופן מתמיד. הם ניסו מקומות שונים בארץ, ללא הועיל. לפני זמן מה נסעו לחפש מרפא בבאר שבע ומשם יצאו לטייל בערד. סתם ככה. ופתאום היה הילד בריא. בפעם הראשונה, מזה שנים רבות, נשם מלוא ריאותיו, ככל האדם.
בערב, בשובם הביתה, שוב נסתמו דרכי הנשימה שלו ועבר על המשפחה לילה קשה. הם חזרו ובאו לערד לימים אחדים לניסיון – ושוב – כמו נס – נעלמה המחלה! ובאמת, מאז התיישבו כאן לפני שבועיים חלה הטבה יוצאת מן הכלל בבריאותו. אמנם הוא עדיין זקוק לתרופות, אך במידה הולכת וקטנה, ומאז הם יושבים כאן היה לילד רק התקף אחד.
... לכתך אחרי במדבר
המרפאה היתה ריקה מאדם.
"כולם בריאים?"
"לחוסר עבודה כזה עוד לא הגענו. אף לא לימות המשיח" – מבטיחה לנו האחות המבהיקה אף יותר ממדיה המבהיקים. המרפאה כולה מריחה מניקיון.
סוזי עמר היתה אחות בחדר הניתוח בתל-השומר. כאן משעמם לה קצת והעיר חסרה לה וחסר לה בית החולים שלה. אך מה לעשות. הבעל רוצה לחיות רק כאן. הוא ותיק ממש. המתיישב הראשון בערד. ובכן – הלכה אחריו במדבר. עם זאת אין להכחיש שהיא נתקשרה למקום. היא הוותיקה כאן, בין הנשים, יושבת כאן כבר חמישה חודשים. היא עוזרת לרופא במחקריו בתחום האסטמה והכליות. עומדים להקים כאן מרכז רפואי וסנטוריום. ובכלל, יש משהו בערד זו, ובאנשים הצעירים והיפים שבאו להתיישב בה, משהו המרומם את הנפש; הנוטע אמונה בלבך, כי אכן האדם נוצר בצלם, ואינו רק יצור רדוף תועלת. קחו למשל את תמה אשכול, סליחה, שוחט. למה הלכה היא, בתו של שר האוצר, להתיישב בישימון. הלא לה ודאי לא היו בעיות! – אומרת סוזי.
בת השר
"לא, לא כולם נשואים, יש לנו גם מעט רווקות ורווקים. בשביל רומנטיקה. תמה מסתלק קבוצת שיער סרבנית. בחודשים האחרונים רזתה העלמה מאוד ו"נצטערה" עוד יותר. כנראה לא קל לשאת את האחריות לחיי קהילה של עיר שלמה, אפילו היא גדולה כזית. בתוקף תפקידה זה מבכרת היא לשוחח על הכלל ולא על הפרט הקרוי תמה שוחט.
"כשמונה בנות עובדות ב'חצר', נירה, שושנה, שתי שרות, ונאווה ונורית" – ועוד שמות צבריים מזכירה היא ומסבירה שהן בנות חמודות עד מאוד, על פי רוב בוגרות צבא (תמה היא גם בוגרת אוניברסיטה). "יש שתי מורות ועוד מורה המצפה לתלמידים, אחות ושתים שלוש זבניות. מנהל הדואר העוסק גם במכירת עיתונים, אשתו עוזרת לידו. שלוש נשים עוסקות בניקוי בית הספר והמשרדים, ואם כי מקובל בערד שהזקנים הם בני 35, הרי יש לנו כאן זוג צעיר, למעלה מ-60. הבעל היה ראש עיר בטרנסילבניה ואצלנו הוא שומר וכנראה הוותיק במתיישבים. הגברת פרנק – גבירה ראשונה בעירה ובעירנו – עובדת בשירותים.
תמה גם ממונה על ראיון המתיישבים לעתיד. כעוזרת לקצין האיכלוס. יום העבודה שלה מתחיל בשעה שבע שלושים בבוקר, בעניינים שוטפים של המשרד. ואז, בשעה 10:30 מגיע האוטובוס. ואוטובוס בערד זה משהו שקשה לתארו בדמיון. כל סדרי העבודה משתנים. בחצר הסגורה מתחילה המולה, כמו במוצאי שבת ליד מוגרבי. כל יום כזה מביא עשרה מתעניינים רציניים, שמתוכם "נשחלים" ברצינות – שניים, אפילו שלושה. יש ימים רעים – ואז אין יבול. מזהירים אותם, את המתעניינים, שלא ישרפו את הגשרים, שלא יחשבו שאלה כאן חולות זהב, שלא יחשבו שדוהרים פה על סוסים אבירים.
וכך מגיעה שעת הצהרים. לא כדאי לרדת אל הבית – אז אוכלים סנדביצ'ים. עתים מצליח בעלה, שקוראים לו משום מה בייגה, להגיע לכריך הצהרים, על פי רוב מתראה הזוג רק בערב, כלומר אם אין עיסוקי-קהילה. ודווקא יש.
"יפה אצלנו השבת" – מחייכת תמה – "לוא ראיתם את הרחוב וחצי שלנו, שטוף השמש, איך הוא הופך טיילת. מתלבשים שבתית, מגנדרים את הילדים, הם קדימה ההורים מאחור – וצועדים. את הוואדי שממול כובשים הילדים הגדולים, הנראים בבגדי הצבעונין שלהם כבסרט וולט דיסני. שותים קפה לפתחי בתי השכנים ומתווכחים על הסרט האחרון ועל איזו הצגת תיאטרון שנראה, כאשר ייבנה ברבות הימים 'היכל התרבות' שלנו."
כל ענייני התרבות אף הם מעניינה של תמה. והיא דואגת שלפחות פעמים בשבוע יהיה איזשהו אירוע. אם סרט, או הרצאה, או ערב שבת עם נרות ושירה בציבור. והיא מקווה שהתייר האמריקני שהבטיח כל מה שהם ירצו, ישלח את מכונת הקולנוע. והיא מוכנה לקבל גם פטיפון ותקליטים. הקליטה בערד קשה וכמעט ואין שומעים רדיו.
"מה פתאום הלכתם לערד?"
"למעשה זה לא היה פתאום. בייגה גמר את הטכניון, אני גמרתי את האוניברסיטה, בסוציולוגיה. היתה לנו ברירה להיכנס לאיגוד המקצועי של החיים או לעשות משהו אחר. בושה לומר, משהו שיש בו מטעם בנין הארץ."
"ומה אמר אבא?"
"נדמה לי שהוא קצת התקנא בנו. נדמה לי שזה בכלל היה קצת רעיון שלו, נכון בייגה?"
"לא בדיוק" – קובע הבעל הצעיר – "הוא, נדמה לי, רצה שנלך לחבל הבשור.
"אבל אם להגיד לך את האמת, פשוט. לאנשים צעירים התנאים יותר טובים בערד. זוהי פשוט הזדמנות. ואנחנו, כמו כל האחרים שבאו הנה, מאמינים ב"לבנות ולהיבנות". בערך כך סיימה את דבריה, שתתה את ספל הקפה עד תומו ועיניה כמו נעצמו מעייפות.
*
לא בגדולות, לא בסיסמאות, לא על גבי סוסים גומאי מרחקים, סתם נשים כמוך וכמוני, לוקחות מדבר בראשית ומקימות בו בית. עם כירה וסירים וארון עם לבנים וכבסים צחורים על חבלים; וספרי בישול, וחוטי ריקמה ותפירה ו"גלגלים" לשיער ולכה לצפרנים, ותור (קטן) בחנות המכולת ושאר עינוגים נשיים.
משיצאנו משם הכחיל המדבר. האובך החולי של היום פינה מקומו לשקיפות עמוקה, רחוקה ורחבה. בדוויות שאבו מים מבור ובגדיהן, השחורים כאוהליהן, התנופפו רכות וארוכות - לא מן הרוח, כי מן הצעד הטופף ומצחיק על לא דבר. לא ראו בתים בסביבה ולא חושות. רק גבעות חול רכות, עצלות, המתפרקדות כנשים בשלות. גמלים מימי המנדט, ואיזה גמל "ילד" התחשק לו לפתוח בדהרה. כי שמח לבו בנעוריו. והרחק-הרחק משם, בחצי הדרך למפנה המוביל לכביש באר שבע חברון, העלו בדווים מדורה וישבו לחמם ידיהם בלשונותיה, ולשונותיהם בסיפורי מדבר, כאילו לא נשתנה כאן מאומה מאז ימי אברהם אבינו ושרה אמנו. כאילו לא נמתח כביש אספלט חצוף בלב-לבו של המדבר הרוגע, אל הגבעה עליה מקימים עיר העתיד, עיר ערד, בה יושבות כבר 60-70 משפחות מדרום אפריקה, ומצ'כוסלובקיה, ומן העמק ומירושלים. קוראים שם ספרי פילוסופיה, ועוסקים במחקר סוציולוגי, ובביעור, או ליתר דיוק במחקר לביעור מחלות שערים הולידון. וכולם יחד אינם עוסקים בציונות, ולא בכיבוש שממה ולא בשום אידיאל חס ושלום, כי אלה מלים משומשות, לא יפות. אלה שטויות שעבר זמנן.
"פשוט, פה יותר נוח, פה יותר כדאי ומשתלם. וכי מה חסר לנו? יש לנו חברה, ויש לנו עבודה ויש לנו..."ויש לכן – נשים קטנות ונפלאות של הישימון –
יש לכן נשמה יתרה ואהבת-מולדת יפה, סליחה על הביטוי.