22.10.76
לחיים! מצפה רמון בת עשרים
מצפה עגול, כמו כדור פורח ומגדל המזכיר משפך הפוך. ומדבר. הרבה מדבר.
בכל אשר תנוח העין – ציה. יבושת מצופה "טיח" עבה של גבעות וסלעים, הרים ונקיקים וסלעים. צללים. ובינותם – כמו נחש שהשיל עורו ויבש – מתפתל חוט-כביש אל הציוויליזציה מזה וזנב-דרך נשכחת אל העיר הגדולה, אל אילת.
אווירוננו הקל כנוצה נוחת בשדה התעופה המאולתר. רוח גדולה וקרה פוגשת בנו בזרועות פתוחות. אויר טוב כאן, מה? קריר, מה? מתלהבים מארחינו הנראים כולם כדגלים מתנופפים ברוח, כמפרשיות מוכנות לצאת לתחרות בים הפתוח; כעפיפונים שאם לא יחזיקו היטב בחוט המשיכה הקשור אליהם, יינתופפו ויעלמו בשמים.
האורחים, מוכי השרב התל אביבי, שולפים את הצעיפים, את המעילים שנתבקשו להביא איתם בהזמנות הרשמיות של מרכז ההסברה הממשלתי, לכבוד חגיגות עשרים-שנות-מצפה-רמון. המטילים ספק בכל מה שמייעצת רשות ממשלתית – קופאים מקור. חה-חה! צוחק קול חם ומחוספס, "קול ירקוני" מוכר וחביב. והנה גם בעלת הקול בעצמה, יפה הצעירה לנצח. לא תארתם לעצמכם שכאן קר – צוחקת הזמרת בקול של בעל הבית. והיא בעלת בית כאן. שושבינה ל"יקירי מצפה רימון", שותפה (בזכות בעלה) במפעל החמצן וכו' שאת חנוכתו חוגגים היום.
בחור צעיר ונאה למראה מזרז אותנו להיכנס לאוטובוס הממתין כבר. ואך נכנסים – זזים, ובראש שוטר תנועה כליווי כבוד.
"מנהל המפעל!" מסבירים לנו.
אצל פדאלה.
"כל כך צעיר וכבר מנהל..." אנחנו.
"זוכרת אותי?" שואל המנהל הצעיר.
מודה ומתוודה, איני זוכרת. אבל אומרת: "כך, בערך..."
"נפגשנו במלחמה. אצל פדאלה נפגשנו. זוכרת?..." אומר הצעיר בחום.
*
ארץ גושן. חתמו כבר על הפסקת האש אך האש טרם פסקה. עיתונאית מגיעה לסיירת פרוסה בחולות נודדים במדבר, אי-שם, ליד "מאה ואחד". הפנקס פתוח והיד לא רושמת. הלב עושה מיני קונצים. קופץ לעיניים, חונק בגרון. ו"אויס" כתבת-צבאית ו"אויס" החיילים מרואיינים. עומדים כיידישע מאמע ומבשלים לנערים ארוחת צהריים עם טעם של בית. וכולם עוזרים ליד...
במקום שלא ראו במשך חודשים צורתה של אישה – גם אני חתיכה. ספק חתיכה, ספק אמא, ספק אחות, והשמחה רבה. שמחה לא ממקומותינו. ריגשה שיודעים רק "אחים לנשק". בזכות נדודי במדבר באותם ימים נוראים של מלחמה, ידעתי גם אני קמצוץ מיופיה המר-מתוק של אותה חוויה.
"הבן שלנו!" – אומרים במקהלה, מוניה מרדור ורעייתו היפה כסופת השיער – "בננו רמי."
"מקסימה", "אולרייט" "רפאל" וכל השאר
רמי מרדור, בן העשרים ושבע וחצי, הוא עורך דין שסיים את לימודיו, אך בטרם התחיל לעבוד במקצועו – מונה להיות מנהל המפעל "מקסימה" – מרכז להפרדת אוויר בע"מ. מפעל לייצור ושיווק חנקן וארגון בצורת נוזל ובצורת גז. הוא עשה בהקמתו למן שלבי התיכנון, האישור, ההקמה ורואה את עצמו עומד במבחן רק עם הצלחת שיווק שיבוא.
המפעל החדיש והגדול בישראל מוקם כמפעל ראשון באזור. ע"י משקיעים זרים וישראלים בהשקעה של כ-50 מיליון ל"י, ועתיד להעסיק בשלב ראשון כ-25 עובדים ביניהם בעלי מקצועות טכניים. בשלב מאוחר יותר, עם הגדלת הייצור יגיעו עובדי המפעל לכדי 40 איש. המפעל עומד להתחיל בייצור במארס 1977.
המפעל השני הוא מפעל "אורלייט": מפעל בת של חברת "אורלייט" בנס ציונה, הנמצא בבעלות התעשייה האווירית (50%) וקבוצת משקיעים אמריקאיים (50%). בימים אלה יוחל בו בייצור, ובין מוצריו קסדה לחיילי חיל-רגלים העולה בטיבה על קסדת הפלדה המקובלת הן בעמידותה והן תודות למשקלה הקל. מספר העובדים כ-80.
מפעל שלישי הוא "רפאל", המשתייך לקונצרן "כור" ומייצר מגופים להולכת נוזלים וגזים. 40 אחוז מתוצרתו מופנים ליצוא. כיום מועסקים בו כ-70 עובדים ובעוד 4 שנים יגיע מספרם ל-400 עובדים. במפעל זה אין כלל מנהלי עבודה והיעדרות העובדים כמעט אפסית. בשנת 1975 זכה צוות המפעל ב"פרס קפלן" לעבודה.
העיירה רוקדת
כולם נוטלים חלק בשמחה. כולם אורחים – כולם מארחים. הרחובות והבניינים מקושטים בדגלים ובפרחים ובתאורה צבעונית כמו בפורים. כמו ביום העצמאות. רק זיקוקי דינור חסרים. לכל מקום שמגיעים שולחנות ערוכים. במרכז הקהילתי –לא כריכונים ומטעמים כסתימות שיניים – פה הולכים צלויים וממולאים ומגולגלים, הכל תוצרת בית. נשות מצפה-רמון. מקושטות במיטב שמלות הערב הארוכות שלהן, בישלו ואפו וטיגנו ותיבלו מן המתוק-המתוק ומן החריף-החריף – ויש לראות ויש מה לטעום ויש מה להלל.
ונזכרים בעיירה הזו, שכוחת האדם והאל – איך עברנו בה לפני זמן לא רב, איך טעינו ביציאה מבאר-שבע בדרך לאילת ו"לקחנו" כביש לא נכון ונוכחנו לדעת ש"לא טוב" באמצע הדרך, ואמרנו בלבנו: אז מה? מצפה רמון אינה מקום ישוב? ויש שם גם פונדק דרכים זכור לטוב. ויש מכתשים ופסלים שנחצבו בסלע. קדימה!
נו, נו. היתה נסיעה שלא תישכח. אחרי כביש-לא-כביש במדבר ציה הגענו לעיירה ואוי לעיניים. ישוב בלי תושבים. עיירת רפאים. איכה, איכה ישבה בדד... חלונות פרוצים, טיח מתקלף, דלתות קרועות מציריהן. רחובות מוכי שמש ריקים, ריקים. שעת צהריים נטולת רחמים ללא צל ואנו ממשיכים לנסוע באותם רחובות נטושים. שעון הדלק מורה כמעט אפס, ומצב הרוח יורד אל מתחת לאפס.
איפה המרכז? שאלנו את עצמנו באין את מי. לבסוף מוצאים איזה אדם. שואלים והוא צוחק וצוחק. והרוח חוטפת את צחוקו ומגלגלת אותו כאבן במדרון הרים נושאי הד.ופתע – ילד קטן ועוד ילד ואישה שכריסה בין שיניה שבפיה אין שיניים;
"המרכז? פה המרכז. אתה במרכז!"
לקחו את הכביש - זהו
מבנה בן קומה אחת ובו חנויות. כולן סגורות או סתם פרוצות וריקות. ספק קיוסק ספק מסעדה של שני שולחנות. דוכן פלאפל שיתחיל לעשות ריח וטעם בערב, ואני אורחת יחידה במסעדה. ברחוב. בעיירה.
העיירה באה להביט ומביטה. אני אוכלת סלט וקציצה שבעלי הבית בישלו לעצמם. אלא למי יבשלו. מי יש לו כסף וכשיש – מי יש לו בשביל מסעדה? לכוסית עראק זה כבר דבר אחר. כמו זה ששוכב שם. ממה חי? מסעד. כולם חיים פה מסעד. אבל הוא לא סועד את המשפחה. כבר אין לו בעצם משפחה. הוא שותה את הסעד.
מי שהיה לו כוח וקצת קצת מוח – הלך. נשארו רק פקידים. כמו בצרכניה. כמו בסעד. מבינה. נוער? אין נוער. או שלא גדלים או גדלים ובורחים. מי שעובד אצל הצבא עוד יכול לעשות איזה חיים, בערב, לפעמים, מרשים לו לבוא לראות סרט. או לשבת במועדון ולהתחמם בחורף. אבל זה רק לעובדים. וכמה יש כאלה...
מה אני אגיד לך – אמרה הקיוסקאית שסיפרה שהיא בת ירושלים ואחרי חמש-עשרה שנה במצפה, תארוז עוד מעט ותיסע – מה יש לה לחפש פה, מה. רק שאין לאן לחזור... לקחו לנו את הכביש ולקחו לנו את הנשמה. הרגו אותנו. האם אפשר עוד לנסוע על הכביש הישן. אולי אפשר. אולי הרסה אותו כבר הרוח. אבל עוברים פה לפעמים, נעצרים, נבהלים ונוסעים. ולא חוזרים – סימן שהגיעו.
וכך יצאתי מאותה דרך גם אני. ואם אני כותבת סיפור זה – הרי זה אחד מן הניסים שמתרחשים בארצנו הקדושה. אי כביש, אי דרך, אי תמרור או ציון דרך כלשהו. תעיתי ללא דרך במדבר הררי. עד שבא הלילה. בלילה פגשתי תנים, שמעתי גם יללות שדמו לקולות זאבים, או שהיה זה דמיוני הפרוע. פעמים ראיתי איילות ורציתי לבקשם שישארו איתי. נפש חיה לא פגשתי זולתם. לא חמור ולא גמל בדווי. הגעתי לאילת בשעות הקטנות של הלילה. לא נותר בי אפילו כוח לזעום ולזעוק על אלה שפיתו קבוצת אנשים להתיישב ברום-הר במדבר ואחרי כן לקחו מהם את הכביש והפקירו אותם, פשוטו כמשמעו, לכל הרוחות, לאוויר הצח.
הקרב האחרון
סיפור הצלתה המופלאה של מצפה רמון ודווקא בידי גורמים ממוסדים, לא יאומן כי סופר. כשמצפה רמון עמדה להשיב נפשה לבורא ישובה של ארץ ישראל, מונתה ברגע האחרון מועצה ובראשה איש שהיה ממונה על כספים באחד המוסדות או המשרדים הממשלתיים ושמו אליהו שפירא מבאר שבע. גבר שחום עור שעלה מהונגריה. הוא "לקח את העניין ללב" – לא כמו פקיד ולא כמו ממונה. זכורה גם שביתת הרעב שאירגן ובה השתתף עם שארית הפליטה של תושבי מצפה רמון. מול כנסת ישראל בירושלים רעבו ושבתו. זה היה הקרב האחרון.
לא שביתת הרעב עשתה את הפלא, אך היא חתמה את התקופה הנוראה. עכשיו מושכת אליה מצפה אנשים צעירים, היא פתוחה ליוזמות, בונה, מחדשת, מקפידה על איכות חיים – עכשיו יש עיר קטנה, יש מפעלים ומפעלים בתכנון, יש עבודה ויש ניקיון, יש בית ספר ויש בתים חדשים ובונים עוד, יש תושבים חדשים, יש חלומות ויש ביצוע – כך מעידים אנשים אחראיים, וכך גם ראה "האורח לרגע" אני.
ראש המועצה כבר לא ממונה מטעם. הוא נבחר. יש התלהבות ויש פטריוטיזם מקומי, ויש מקהלה ומנצח עולה מרוסיה ויש סוליסטית בעלת קול דקיק, ויש שיר על מצפה רמון שחובר בידי בת המקום, ויש אפילו קונסרבטוריון. וצריכים עוד אנשים, בעלי מקצועות טכניים, מומחים לעיבוד שבבי, דרושים גם כלכלנים, דרושים רופאים, בקיצור דרושים אנשים. יש עבודה, יש ציור, יש בית ספר. עדיין אין תיכון. שימו לב! ויש מצב רוח טוב, ויש מכוניות ליד הבתים, ויש וילונות בחלונות, וגם פרחים... ויש ויש ויש...
תנו אדם אחד – ונסובב את המדינה... כמו שאומרת המימרה במעוות.
*
"את שמחה בתמורה שחלה במצפה רמון, מה? איך, טוב עכשיו, מה?!" אני שואלת גברת בשמלת נשף, המעידה על עצמה שהיא מראשוני מצפה.
"ומתי היה רע במצפה!" היא מתריסה כנגדי. "תמיד היה לנו פה טוב" אומרת האישה ותולה עיני-דבש בגבר מוצק ששערותיו מאפירות. "בעלי" היא אומרת בגאווה – "חבר מועצה..."
שעתו הגדולה של פרס
כמלך נתקבל בעיירה. השר הטרוד הזה ועוד בימים טרופים אלה, מצא פנאי לבלות בגבולותיה של עיירה משתקמת, משעה שלוש אחר הצהריים ועד אחרי חצות. יבקר במפעלים, "פתח" הרחבות-ייצור, שוחח עם פועלים. כל מי שלבו חפץ ניגש ללחוץ, לשאול שאלה, סתם לחטוף שיחה.
אך מר היה החזיון בתום החזיון האור-קולי, שנערך באולם רחב הידיים של מפעל רפאל. מתחת לרשתות ההסוואה הרגשנו כולנו שייכים, כולנו מגויסים ומכובדים באמון. כולנו שווים. כל העיירה נאספה לאולם הזה, על טפה נעריה וזקניה. על החיילים והקצינים המשרתים בסביבה, על האורחים שהובאו ממרכז הארץ, על המשקיעים מחו"ל ואורחיהם. שלוש שעות ויותר נמשך החזיון, שבראשיתו נשא דבריו שר הביטחון, ודבריו נתקבלו בחום ובתשואות ממושכות.
והנה, כשקרב סוף סוף החזיון המייגע והמשעמם לקיצו, הופיעו אי משם פרצופי-ביטחון, פשטו על השורות הראשונות, חסמו את המוצא, סגרו על הבמה, עם מכשיר האזנה ליד האוזן, ליד הפה, דחפו במרפקים ופינו את הדרך ביותר מקורטוב של גסות: "פנו דרך, פנו דרך, הצידה! סורו, השר, השר הולך!
"רק ה"יאללה" היה חסר. רק אלת הגומי של השוטר הבריטי. שעתו היפה של שמעון פרס נמוגה כלא היתה.
מאמר מומחז לא עלינו
מימי, מימי טרם ראיתי וטרם שמעתי חזיון משעמם ומייגע עד כאבן עצמות מעל במה, כמו באותו חג של מצפה רמון שאורגן על ידי מרכז ההסברה. בליל של מילים משעממות מועלה על במה ומוגש בפני מגישים שאין לדעת מה הם עושים עליה. עם כל הכבוד שאני רוחשת למר יעקב בן-הרצל, אפילו היה גאון שבגאונים איך מעז אדם להיות גם הכותב וגם המביים וגם המבצע? אולי הייתי עוברת על העניין לסדר היום לולא ספרו לי שזה תמיד כך. תמיד חוזרים ומזמינים – את יעקב בן הרצל...
אפילו אותם קטעים שהואיל יעקב בן הרצל לתת לגדי יגיל לא מנעו את השואה. כעסתי על יעקב בן הרצל ועוד יותר על מרכז ההסברה שאינו לומד לקח, שמזלזל כך בטעמם ובזמנם של אנשים. גוזלים ממך חפץ, גוזלים ממך לירה ואתה רץ למשטרה. גוזלים ממך זמן, חיים, שעות ללא תמורה – ואין לך מגן. ואין גם עונש.
היה משהו שהעיר מתרדמה. המקהלה ולהקת המחול של פיקוד הדרכה. איזה יופי – ואיזה דופי! מנהג חדש בא למדינה – חיילים, רקדני בלט, וחיילות – חתיכונות וסקסיות. בידור מעולה ממש שיא התרבות;
"מה יש לומר, לפי מיטב המסורת של להקות 'אנזה' של הבידור הצבאי הבריטי..." אומר אחד ועוד אחד מאלה ששירתו בצבא הוד מלכותו במצרים.
"לא יאמן! לא יאמן! אלה חיילי צה"ל?" – צוחק בלא הנאה אלחנן ישי.
הבן יקיר לי
אבל באמצע היתה הענקת תעודות "יקיר מצפה-רמון" לשלושה – ליצחק ורדימון המונה על המחוז, למוריס קהאן יו"ר "קרן-אור צרפת", ולראובן דוד-רביד – עוזר שר המסחר והתעשייה לאזורי פיתוח.
"יקיר של עיר" – איך הוא נראה לכם? אחד מופלג בשנים, לא כן? כמו שנהוג בירושלים. מצפה-רמון תורמת גם כאן חידוש. ראובן דוד הנ"ל, הוא בן שלושים. פקיד ממשלתי, התואר הוענק לו על עזרה ותושיה, על שסלל להם דרך מלך אל המוסדות. "לו היו עוד כמוהו בממשלה, היינו מגיעים רחוק. זה מפעל של אדם אחד. הכל הודות לו," אומר ראש המועצה.
אז יש לנו כבר אחד שבזכותו קרה הכל, והוא ראש המועצה.
ועוד אחד כזה שהוא פקיד ממשלתי.
ועוד אדם כזה – בעל שאוהבים אותו.
ורביעי – מוריס קהאן. יהודי צרפתי יליד פולין, בעל חנות ענק ב"שאנז-אליזה" בפריז. חנות לאופנת נשים עילית, שבא יום אחד לביקור בארץ ישראל, ישב לשתות כוס קפה ב"הילטון", שכח את נימוסיו הצרפתיים הטובים והקשיב לשיחה לא לו – שיחה בין הזמרת בעלת הקול הנמוך יפה ירקוני לחברתה עפרה הח"מ, ובה נאמר שאין היא יכולה להופיע לפני החיילים הפצועים בתל השומר משום שהאקורדיוניסט שלה חלה ברגע האחרון.
"אז אפשר ללוות בפסנתר," תורם האיש בשולחן השכן.
"אין שם פסנתר," מסבירה יפה.
בשעה שש היה שם פסנתר – וכך התחילה הפעילות של "קרן-אור צרפת". תחילה בתקציב של 15 אלף לירות, היום – מיליון וחצי לירות – ועוד היד נטויה.
רבים מנכי צה"ל גם נהנו מטיולים מקסימים בצרפת, על חשבון אותה קרן, ולעתים גם רעיותיהם.
הכל, התחיל איפה, בניגון שעזר אותו מוריס קהאן להשמיע באותו אחר הצהריים במחלקת השיקום של תל השומר, בהגיעו עם פסנתר. אנחנו פגשנו באיש בהפגזה בבאלוזה, עמוס משקפות, פנסים, סוודרים, קרם לידיים ומרפאת שיניים במזוודה...
את ליל ההפגזה הכבדה בילה במחפורת. המפקד גירש אותו בחזרה לתל אביב. לפנות ערב פגשנו אותו מדדה בטאסה, בבוץ.
*
השעה אחת אחר חצות. חוטפים משהו לפני היציאה בחזרה לתל אביב. נשות מצפה רמון המקושטות, שוב מארחות אותנו.
עיר גדולה אירחה אותנו, עיר שמחה ורבת אור. ורק כשמתרחקים ממנה נוכחים לדעת שהיא נקודה קטנה מוקפת תיל, בלב מדבר.
וחושך מסביב.