18.3.60
יום אחד עלה בדעתי לשלם מסי-בית. כלומר, הדבר לא עלה בדעתי אלא בדעתם... וכך מזדנבת אני בתור – כאילו עמדתי למען איזו פנטומימה או אופרה ממילאנו, או איזה קרקס מווארשה, או "אחים" מפריס, - אני עומדת ועומדת ועומדת, וכשלבסוף אני מוצאת את עצמי מול פני הפקיד המאושנב, נודע לי שעלי לעבור למחוז לוד. הולכת אני "למחוז לוד", מזדנבת בתור כחוק, וכשאני עומדת מול פני נציגו הלודי, מודיע לי "מחוז חפצי", שעלי לשוב לתל-אביב.
וכך אני מטיילת לי בין לוד לתל-אביב, ומשום-מה אני עושה זאת בשקט סטואי, איני רוקעת ברגליים, איני מגדפת... אני נכנעת לגורלי בחיוך מתוק-מריר ואומרת לשכני בתור, אשר עשה גם הוא את כל "דרך היסורים" שלי תל-אביב-לוד, לוד-ת"א:
"אני רודפת אחריך כל הזמן..."
כאן אני חייבת להפסיק את שטף המאורעות לרגע קט. אותו ברנש שלפני, כנראה היה הגורם לפיזור-הנפש שלי. עמדתי אחריו ולבי דאב. חשבתי לי: אכן, זקן אינו. אולי בן ארבעים, חמשים; אולם כמה הוא מוזנח ומה שמן! הכרס גלשה לה אל מכנסיו הקצרים כמו כדור בלתי מאומן אל הסל. הכפתור האחרון של חולצתו, זה הסמוך לחגורה, כנראה עף ברגע של נשימה עמוקה ובלתי זעירה, ויצר משולש מסורתי; את ראשו הקרח עטר שיער שיבה דליל. כשאמרתי לו: "אני רודפת אחריך כל הזמן," התחרטתי מיד. חייבת הייתי להקדים ולומר: "רבי יהודי" וכו'.
הוא לא נפגע. הוא צחק כאחד חברה'מן: "זה לא מהיום, זה עוד מימי הגימנסיה את רודפת אחרי..."
"הוי," אמרתי לו באי-אמון. "אתה מורה ב'תיכון-חדש'?"
"אני לא מורה. אני נהג. אל תיצרי לך אשליות. ישבנו על ספסל אחד!"
"מה?!"
"כן, כן," נאנח. "כשאני מביט עליך נעשה לי כל כך עצוב. מה שהשנים עושות לבן-אדם!..."