31.10.69
קבענו לרדת לאילת ודווקא באותו יום נפתחו ארובות השמיים וגשם עז שטף בין השאר גם את החלומות הוורודים של ביקור באילת.
"שמא נדחה את הביקור לפעם אחרת?"
המארח שלנו, מר דוב נשרי, מנהלה החדש של החברה לפיתוח חוף אילת, אינו אוהב שינויים. גשם אינו תירוץ.
"וזה שיש בחירות והכל כמרקחה? מוטב לנסוע לאילת כשהחיים מתנהלים בה כרגיל..." הצעתי.
"מה לבחירות ולאילת. מה לאילת ולחיים כרגיל..."
אז נסענו. במצב רוח מעונן עד אביך. בחוץ ובפנים.
*
דיילות בשמלות מודפסות באותיות וקשקושים מצחיקים שניתן לפענח בהם "ארקיע, ארקיע" הגישו סוכריות חמוצות בפנים מתוקות ומיץ הדרים מתוק מסכרין-אסור בחיוך דומה. המטוס הגדול היה מלא מפה אל פה מעשני סיגריות. סיכה אי אפשר היה להוסיף מבלי שתחנק. ובשדה דוב נשארו עוד רבים, רבים על כל מקום פנוי.
וכך, כשאנו יושבים הדוקים בחגורות צמודות למושבים, ומן הרם-קול בוקע קולו של "הקפטן" כמו בסינימה, עשיתי "פלש-בק" כמו בסינימה, ובבת אחת הייתי צעירה בחמש-שש שנים. הנה אני יושבת במטוס קטן, מתנדנד כהלכה, נופל לתוך כיסי-אוויר פתאומיים, וכאשר חברי לעט תומכת בקיבתי המתקוממת. לידי יושב מר האוזמן ז"ל, שהיה מנהלה הבלתי נשכח של חברת "ארקיע" ומספר לי על צי המטוסים שיהיו ל"ארקיע", הטובים והמשובחים שבהם. ואני טומנת חיוך. אשרי המאמין...
זוכרת אני שבסוף גם נחתנו והוסענו בכבוד ל"מלכת שבא", רחוק רחוק על החוף, הוא בית המלון שהזמין קומץ עיתונאים לבלות בין כתליו ולטעום ממטעמיו ולראות את חדריו, כדי שנגביר את התיירות. כדי שיוודע ברבים שאכלנו ושתינו ושיש מה לאכול ומה לשתות ומה לעשות ושיש מקום לרחוץ ולשזף את הגוף ואת הפרצוף, לצנן את הלהט וללהט את הלב הצונן.
מה אספר לכם על אילת של אז והרי כולנו כבר היינו מאז הרבה פעמים (אני מקווה) בעיר קסומה ומבודדת זו. וכבר מזמן שכחנו שפעם התחילו לבנות אותה. שפעם – לאכול בה ליד שולחן ערוך ארוחה עם מרק חם, דגים ובשר וגלידה, היה מעשה פלא ממש. וכאשר ישב לידנו המארח שלנו של אותם הימים, מר חייטין, ושטח לפנינו את תכניותיו הגרנדיוזיות על הפיכת אילת למרכז בידור, על בתי מלון רבים אשר ייבנו בה, על מעגן ומזח וספינות וסירות שעשועים, על מועדון לילה ושאר תפנוקים אשר "מלכת שבא" תהיה מלכתם, הסתרנו אך בקושי את החיוך הקטן והספקני של נבוני-חיים בשומעם סיפורים של בעלי הזיות.
*
כל הנבואות של חייטין התקיימו. יש מועדוני לילה ויש בתי מלון והמנהל החדש של החברה לפיתוח חוף אילת כבר מתנבא על אלפי חדרים בעוד חמש שנים, ומספר ש"שרתון" כבר רכש אופציה על שטח גדול ויתחיל עוד מעט לבנות; שמר גודיק עומד בראש קבוצת משקיעים גדולה, ויום יום קוראים על עוד תכניות ועוד משקיעים ועוד מעט ייבנה שדה תעופה בינלאומי, ולעת עתה נכנסים מטוסים ויוצאים, אולם הנוסעים נבנה מחדש, וחופי אילת – שוקקים חיים.
רק נבואתו של חייטין, כלומר, חלק ממנה – כי "מלכת שבא" תהיה לב לבה של כל השמחה – לא נתקיימה. "באורח פלא" נשאר המלון הראשון שנבנה בידי היזמה הפרטית המאמינה, והבנוי במרכז החוף, המלון "הרחוק ביותר" מכל האחרים. דרך ארוכה ופתלתלה צריך לעבור כדי להגיע אליו. וכל אלה בשל תכנון מרחיק לכת. אילת היתה קטנה וחופה היה קטן ולא היה לו "לאן ללכת." כדי להאריך את קו החוף תכננו מתכננים בינלאומיים "ונציה" בזעיר אנפין. עכשיו סיני בידינו, והגבול כבר לא תלוי כטבעת חנק על צוואר ויש חופים עד אין סוף, אבל לבטל אגם ומזח ובעיקר תכנון – לבטל וונציה שלמה, כשהושקעו בה כבר מיליונים רבים, מי יעז?! אפילו התכנית קצת אבסורדית, חייבים לבצעה.
לבטל את "ונציה", לא לבטל – מי שבא לאילת היום, יאמין לכל מה שייאמר על עתידה. עוצמים מעט את העיניים ורואים את עשרות בתי המלון שיוקמו וביניהם מלון "שרתון" שייבנה בדיוק במרכז "הרקטה" הפונה אל מפרץ השעשועים של האגם. עד כדי כך אני מאמינה בתכניות הפתוח הללו, שהתחלתי כבר לחקור בכמה יעלה "לקנות" חדר באותו בית מלון שאחד מבעלי הבית שלו היא הכוכבת דליה לביא. שמעה זאת דליה פרידלנד והתלהבה מאוד כאשר בעלה, מישה אשרוב אישר שאכן זו השקעה טובה והוא מעוניין לשמוע פרטים. טוב להסתובב בחברה טובה. אולי יזמינו איזה תסריט... מישה היה עייף מאוד, כך גם דליה, כפי שהיו עייפים כל שחקי התיאטרון שהוזמנו לאילת להציג בה. הם נתנו שתי הצגות בערב אחד, באולם מלא עד מאוד ואת ההצגה השלישית נתנו זה לזו במלון הקטן ובחדרים הקטנטנים בהם שוכנו שחקני התיאטרון הלאומי שלנו. כל הלילה לא ינום ולא ישן, אמן ישראל...
בעיניים מקנאות הלכו לראות את מלון "נפטון", שנבנה השנה. בעליו הצרפתי של המלון התאונן שהעסקים אינם כל כך טובים. שבע מיטות נשארו פנויות הלילה...
"על כך אתה מתאונן?"
"אני רוצה תפושה מלאה. מאה אחוז. למה לא."
כל בתי המלון האחרים מלאים, ואפילו מיטה אין להשיג אם לא דאגו לכך מראש. וכך היה גם בקיץ – מספרים לנו. קיץ, שאף פעם לא נחשב לעונה באילת, עד שבא קיץ זה והוכיח את ההיפך.
*
ותתארו לכם את "הבום" שיתחיל עם המענק. רק יעברו הבחירות, יתנו אותו – מסביר נשרי.
איזה מענק?
הלא זה ידוע. כל משקיע, כלומר, כל אדם שיבנה מלון או מפעל תיירות באילת צריך רק שלושים אחוז מן ההשקעה. 70% האחרים הוא מקבל בהלוואה ארוכה ברבית נמוכה של שישה אחוזים ובלי הצמדה ועשרים מתוך השבעים הללו, ייהפכו למענק שאין צורך להחזירו.
ויש עוד הטבות, כמו שחרור ממסים, קניית ציוד בלי מסים ועוד ועוד.
הנה דרך קלה להתעשר. יש לך שלושים אלף לירות, ובבת אחת אתה יכול להיהפך לבעל רכוש ששוויו מאה אלף לירות. מיד אתה יכול לקבל במתנה עשרים אלף לירות וכבר יש לך חמישים ואת החמישים הנותרות – ברבית נמוכה ובלי הצמדה. ובינתיים יהיה פיחות, הלא כך אומרים, ואתה יוצא יהודי עשיר בלי להתאמץ.
דווקא עם להתאמץ. מישהו מסביר שלמרות כל ההקלות, ולמרות העובדה שאילת שוכנת רחוק מכל מקום ועל כן היא אחרת מכל הערים (כי אין לאן להימלט. אין רמת גן, אין פתח תקווה, לא הרצליה ואפילו לא רעננה. באת לאילת, הרי אתה תקוע בה ויודעים היכן ועם מי...). למרות שאילת יושבת בציה וכשבכל הארץ יורד גשם לא אכפת לה בכלל כי אצלה זה לא תופש, דבר אחד מאוד אכפת לה. להיות עיר. וכעיר בדרך אינה מחפשת דרכים חדשות, אינה מנצלת את העדיפות של ריחוק ממרכז המדינה החולה בניירת, וכנראה מתוך רגשי נחיתות אף מנסה לעלות עליהם. יש עירייה ויש מועצה ויש ועדות. "מה אספר לך" – אומר אילתי ותיק – "רציתי לסגור מרפסת קטנה בביתי, כי נולד לי עוד ילד - ונזקקתי לכל כך הרבה ניירות ובקשות וריצות – כאילו עמדתי לבנות תחנת רכבת מרכזית. כל כך הרבה זמן התרוצצתי – עד שבינתיים הלך בני הקטן לצבא, וחדרו התפנה... אשתי התגרשה ממני ולקחה אתה את הרך הנולד, והדירה שלי גדלה עלי..."
*
לבד מתסביכי גידול אלה – טוב באילת. נפלא בה. ובכלל – באווירת הנופש השוררת באילת אין מרגישים בידה של הביורוקרטיה. הקייטנים מסתובבים בה צבעוניים. יוצאים לשיט, מפליגים לשארם-א-שייך, יורדים בסירות זכוכית לראות את מה שנשאר מן האלמוגים, משזפים ברונזה את הגוף ואת הפרצוף וטוב.
ובערבים הולכים לטייל לאורך הטיילת, ופוגשים על המזח החדש מגודלי שיער וזקן ומרופטי לבוש – אותם "מתמרדי-עולם-כמנהגו-נוהג", שנוהרים לאילת כמו לעיר מקלט. על אבנים, בין נקיקים, על החוף המרוחק שכובים הם קבוצות קבוצות ומתקנים את העולם בעזרת צוואר בקבוק שבור, ממולא טבק ומריחואנה ירקרקת, טבק וחשיש. ואם כי מעניין מאוד להסתכל ב"היפיס" ב"פיקדילי סירקוס" בלונדון וב"וילג'" בניו יורק – כואב הלב לראותם באילת, בייחוד כשנוכחים לדעת שמרבית הנערות הן ישראליות והנערים, אף הם...
אף שנים לובשי מדים, פגשנו ביניהם. דוב נשרי, שהוא סגן אלוף (מיל.) חדל אותו רגע להיות מנהל החברה לפיתוח, ובטון בטחוני אמר מה שאמר. בתוך חצי ההזיה המתוקה קמו ונסתלקו והוא הצטער. עכשיו שוב לא יוכלו לתפוס אותם ולעמידם לדין.
"יבואו אחרים" – ניחם אותו אלכס, סגנו, שהוא איש אילת. "הם שורצים כאן ערב ערב..."
*
בלילה, בלילה, הלכנו ל"סלע האדום" שפתח גם בית מלון, יפה ונחמד ויקר מאוד – כך טוענים האורחים, ומנסים ולשווא לפענח את החשבון שהוגש להם בסוף השהות, חשבון עם המון מספרים של מכונת אי-בי-אם, שיצאה מדעתה. לא רק האורחים אינם מסוגלים לפענח, גם איש הקבלה אינו מסוגל לעשות כן. אבל רושם גדול עושה העניין הזה כולו, כשבסוף לילה אחד של שהות מקבל האורח חשבון עם עשרים וחמישה פירוטים.
"הסלע האדום" הוא מועדון הלילה של אילת. ואותו ערב בו חבקנו בעינינו את ים סוף חבוק ההרים, הופיע במועדון הלילה הזה הבדרן הכושי, ששכחתי את שמו, ששר אידיש ועברית ואנגלית – כמובן. שסוחט דמעות מעיני התיירות האמריקניות הקשישות באידישע מאמע ובסיפורים על גבורת חיילינו, ועל היהודי הנודד, שמזמר-מדבר את הקיצ'ים המזוויעים ביותר שחיבר אי פעם בן אנוש, ושהם פרי יצירתו: על חייל פצוע שאיבד אבר מגופו. איך הוא שר על אותו אבר...
מאוחר יותר, כשהלילה מתחיל להחוויר מפחד הבוקר העומד לבלוע אותו הנה-הנה, יורדים שוב אל החוף ממש, ושם במסעדה אוכלים דגים מטוגנים מאוד, ושותים בוזה ושומעים מוזיקה יוונית קולנית, ורואים פרצופים מן העולם כולו, כאלה שבאו לתייר וישובו וכאלה שבאו לתייר, נפגעו ונשארו. וביניהם אחד עם עיניים קטנות ופנים רחבות של חיוך נצחי, ימאי פיליפיני שקנה כבר דירה והשתקע. בתנועות ידיים מצליח הוא להסביר שאילת יפה מכל מקום תחת השמש. ומי אנחנו שלא נסכים עמו...
למחרת היום, בעמדנו באולם ההמתנה של שדה התעופה הבינלאומי-לעתיד אנחנו מבינים מדוע אילת יפה מכל מקום אחר תחת השמש. נערה תלויה על זרועו. נערה קטנה, כעורית נורא. אבל כשאוהבים, מה יפה בן הזוג. מה יפה העולם. אפילו אם בדרך כלל – מכוער הוא מאוד...
*
השמש ליוותה אותנו אל המטוס, בלטיפות רכות. שוב היה המטוס מלא כמו אבטיח בשל. רגע, ואנחנו באוויר ואילת מונחת בתוך כף היד כחרוז קטן צבעוני וים סוף – אבן קטנה כחולה, בתוך השממון הקרח, הצהוב.
זה ישתנה - מבטיח מר נשרי. בעוד שנים אחדות יהיה הכל ירוק. וצללים כבדים יהיו מונחים לרגלי החורשות.
דווקא לזה אין אנו מאמינים ומתפקעים מצחוק.
צוחק מי שצוחק האחרון...
מה תצמיח פה, עצים מפלסטיק?
גם עצים מפלסטיק. למה לא? אבל פה יצמח יער גדול. לאורך כל חופי סיני יגדלו עצים גבוהים, המגיעים לגובה של שלושים מטר. העץ נקרא מונגורוביה. מחזור החיים שלו הוא בין 8 עד עשרים שנה. העץ חי על מי תהום מלוחים, והוא מתאים במיוחד לאזורים מדבריים.
ד"ר גרייצר, מן המכון לחקר ימים ואגמים חקר אותו והביא אותו הנה מן המזרח הרחוק. הזרעים כבר הגיעו, והוקצה כבר שטח למשתלה נסיונית בשטח החברה לפתוח החוף, ובימים הקרובים מתחילים בשתילה, ובשנה הקרובה יתחילו בנטיעה. תראי...
לעת עתה לא רואים מאומה. אילת נעלמת. העיתונים שמחלקות הדיילות מלאים בארץ ישראל-הנבנית-הנלחמת-הבוחרת.
הופ. והנה תל אביב.
גשם כבד יורד בתל אביב.