13.5.68
בדרך כלל, כאשר פונים אלי בבקשה שאכתוב על מוסד, מפעל, אירגון ושאר חברות למען ילדים, זקנים, חולים, נכים – אני אומרת לא. תודה. איני יכולה. אני עסוקה. כבר נכתב כל כך הרבה... יש שאיני מצליחה להתחמק ואז מבקשת מחבר לעבודה שיעשה זאת במקומי. אומרת לו: "יש לי בשבילך סיפור" – ולאחר שאני מסבירה במה העניין, שואל הוא אותי: "למה לא תכתבי בעצמך? ואיני רוצה לגזול סיפור ממך" – מוסיף הוא, וחיוך קטן, זדוני – מתחבא בזוויות שפתיו.
ככה זה. הארץ הקטנה הזו שלנו אינה סובלת מעודף טוב-לב, בעיקר כך לגבי מוסדות צדקה, שאומרים: התרמה, התנדבות ושאר ענייני עסקנות פילנטרופית. אולי משום ששנים רבות מדי פעלנו בדרך זו, אולי משום שתמיד נדרשת מאיתנו התנדבות אחרת, הרבה יותר מסוכנת – והיא נכונות למלחמה ומלחמה עצמה, הדורשות קרבנות כאלה שהכל בהשוואה אליהן נראה פעוט. אולי משום שאנו משלמים כל כך הרבה מסים פרוגרסיביים עד שחושבים, ודומני בצדק, שגם הבעיות של טיפול בילדים, נכים זקנים והקניית מקצוע לאישה וכד' הן מעניינה של המדינה – ולא של מוסדות פילנטרופיים. רבים מאוד סבורים, לכן, שההתרמות הללו אינן אלא גביית מסים מוסווית ונוספת.
הפעם, בלי כל פרובוקציות, מצאתי את עצמי נוסעת אחרי שתי מכוניות עם מספרים כתומים על גבי לוחות לבנים. נכים, או סתם אנשים פטורים ממס מכוניות – חשבתי לי. את האחרונים איני מסמפטת. חוק אחד חייב להיות במדינה. אם מכונית נחשבת ללוכסוס, מדוע לא תיחשב כך לגבי תושב חוזר שישב יותר משלוש שנים בחו"ל. ואם אינה נחשבת ללוכסוס, מדוע מורידים לנו את העור בעבורה? וגם מהמספרים הלבנים של הנכים, אין לי נחת. מדוע צריך לסמן אותם גם כשהם יושבים בתוך המכוניות. הלא מספיק להם שקיבלו "סימון" לכל חייהם על גבי גופם. מדוע צריך להכריז למרחוק: "בעל המכונית הוא נכה!" הלא ידוע, שאחד התסביכים הקשים של אנשים שקופחו באבריהם, נובע מן הרצון לא להיראות שונה, לא להיראות אחר?
עוד מכונית עם מסגרת לבנה נצטרפה ל"שיירה". "ה"שיירה. עשתה סיבוב חד ונכנסה לדרך צדדית מדרך אבא הילל סילבר ברמת גן. נעצרה קמעה לפני שער ברזל, והרי אנו נמצאים בתוך איזה מרכז ספורט נחבא בין אילנות ירוקים וצמחיה נמוכה.
מתוך המכונית הראשונה קופצת החוצה ילדונת קלילה כמו פרפר, ותוך שניות חוזרת עם עגלה, שאותה היא מעמידה ליד דלת הנהג. והנה כבר ישוב בה גבר כבן ארבעים, שזוף פנים ורחב כתפיים, והילדונת אוחזת בעגלה וקדימה, טסה איתה צוהלת.
בת מובילה את אביה בעגלה...
לאחר מכן למדנו שהאב הוא נכה צה"ל ממלחמת השחרור, שנפגע בשתי רגליו, נשא לאישה את האחות שטיפלה בו בבית החולים, הקים משפחה יפה בת חמש נפשות, עובד ומפרנס משפחתו והוא צ'מפיון בשחייה ומביא הרבה גביעים. בא לשחות בברכה המחוממת במרכז הספורט של איל"ן ע"ש ספיבק, שבה אנו נמצאים. הערב רוצה הוא לרשום למועדון גם את בתו. תשחה עמו. ותהיה צ'מפיונית – בריאה.
באחד המבנים המשמשים למשחק הפינגפונג, מלמד מדריך, שהיה חבר במועדון זה ושוקם, אף כי נשאר נכה ברגליו – את משחק הפינגפונג לנוער ולילדים, ויושב שם ילד חסר סבלנות במיוחד, ומצפה לתורו, מחייך, מנופף בידיו, משמיע קולות הפצרה מובנים לאנשי המועדון ובייחוד למדריך.
הנער הזה הוא חמד. בן שתיים-עשרה הוא – מספרים – חלה בשיתוק מוחין עוד בינקותו. הוא אילם וכנראה גם חרש, לא שלט כלל בתנועותיו, והובא ממש בזרועות אביו לפני שמונה חודשים. מאז הוא בא למועדון יום יום – ומה שקרה לילד זה אין לתאר במילים. לא רק שהוא מסוגל לשחק מעט בפינגפונג, לתפוס כדור בגופו שאינו יודע רגע מנוח, הוא התחיל לדבר עד כי חבריו מבינים אותו. הוא משחק שח, הוא התחיל לשחות – הוא מחייך תמיד כאילו היה מבקש סליחה על שאין הוא מצליח להסביר את עצמו – אם ניסיונות הדיבור שלו אינם נתפסים על ידי השומעים. הוא אפילו מסוגל ללכת לקיוסק הקטן ולקחת "על חשבון" ולאחר מכן להביא את אביו שישלם. המזנונאית סיפרה זאת בגאווה רבה. גם לה חלק בריפוי, שרבים רואים בו נס.
בביתן אחר עסקו בנות בהתעמלות. ראשים חמודים עשויים בתסרוקות מודרניות של תלתלים, פנים שחוט של חן מיוחד משוך עליהם, אותו חן הבא לפצות על סבל, שכבו על מחצלות, ומדריכה שכתפיה רחבות, הסבירה תרגילים מעדנים את התנועות, מחזקים את הזרועות הנושאות בכל כובד הגוף... ליד הקירות עמדו עגלות הנכים בצייתנות והמתינו.
ובכל עומדת אווירה זו של שמחה. של שמחה שיש בה תקווה עקשנית. כאילו אם אך יתגברו על מעצור זה או אחר – אין עוד שום סיבה בעולם להיעצב בשלה. כאן רואים ממש בעיניים איך מתגברים יום יום ושעה שעה על מכות גורל. כאן מגלים שמחות חדשות, ומקבלים קנה-מידה אחר למוד בו את האושר, לדעת מה עיקר ומה טפל.
כל מי שרע לו על הנשמה, יבוא הנה וינוחם. ינוחם ויהיה קצת הרבה מבויש, על שהגזים בהערכת צרותיו הוא, על שלא חיפש לדעת יותר על איל"ן ולעשות יותר למען איל"ן...