12.11.65
החברה הישראלית, או ליתר דיוק, אלה המרכיבים את דמותה הייצוגית של הדמוקרטיה שלנו, טרם הכירו בעובדה שיש נשים בישראל וכי הן מחצית היישוב הזה.
ואם גונבה לאוזניהם עובדה סנסציונית זו, הרי, מן הסתם, סבורים הם, שמחצית-יישוב זו בטלה בכפלים שישים מבחינה חברתית. ועוד סבורים הם כי הנשים בישראל קצת מטומטמות, חלשות, מפגרות בשכלן וברמת השכלתן ועל כן הן זקוקות לראש שיחשוב בשבילן ופה שידבר בעבורן, ואצבע שתחליט במקומן. בקיצור: הנשים זקוקות לאפוטרופוס.
רגע, נא לא להתרתח. אין לנו טענות. הישגיה של האישה הישראלית נהירים לנו ומוניטין יצאו להם בעולם, וטוב לנפנף בהם כמו בדגל. האישה הגיעה לשוויון מלא... בנשיאה בעול. היא עובדת ומקיימת את משק הבית והמדינה – כמו הגבר. היא רוכשת השכלה בבתי ספר ואוניברסיטאות, כמו הגבר (ואף יותר ממנו...), היא משלמת מסים – כמו הגבר. היא הולכת לצבא – כמעט כמו הגבר. בכל מקום תמצא אותה. בכל מקום של חובה.
זכויות? – זה כבר סיפור אחר.
כי עם כל הקדמה וכל האוריאנטציות הנאורות של מפלגותינו, למן מפלגות הימין וכלה במפלגות הפועלים השמאליות ביותר, כולל הקומוניסטים, לכולם זיקה עמוקה לדת ולמסורת והם נכנעים לצוויהן. ראו כמה מתלהבים כולם לרוץ לבית "הכנסת". כמה מוכנים הם לשלם וכמה משלמים הם כדי לשבת בכותל המזרח, וראו איזה מקום הותירו לנשים.
נשים – לעזרת נשים קטנה ועלובה.
בכל בית הכנסת הגדול הזה, שיש בו 120 כסאות ועכשיו בונים לו אגפים ועמודים ונוטעים גנים ומפתחים ספריות, לא הוקצו מעולם יותר מתריסר כסאות למין היפה. ועתה, בכנסת השישית הבאה עלינו לטובה, רק תשעה מקומות מסכנים.
אדונים אבירים, אפוטרופסים רחומים: ולו רק מטעמי נימוס מגיע לנו קצת יותר שטח מחיה. איך תוכלו להתפלל לעולם טוב יותר, לרווחה, לצדק, לחוק, לשלום, כשאנו, המחצית הטובה שלכם, נשים, אמהות, אחיות, בנות – ממתינות בחוץ...
עם כל הכבוד שאנו רוחשות לכם, אינכם יותר מאפוטרופסים ועתים אפוטרופסים-על-רכוש-האויב". ענייני פולמוס מפלגתי ואישי קרובים ללבכם יותר מאשר ענייני היומיום. עניינים פעוטים לכאורה – המעניינים את הנשים ויוצרים את רקמת חייהן וגם את רקמת חייכם.
אבל למה אני נטפלת לאדונים. ומה בדבר הגברות, השליחות שלנו, שישבו ושוב תשבנה בעזרת-הנשים. איפה היו הן כשעסקו בהרכבת הרשימות לכנסת. למה לא תבעו מכסת-נשים גבוהה יותר?
אגלה לכם סוד: נשים אינן מעריכות נשים. קומץ הנבחרות מטיל ספק בכושרן של האחרות. הן סבורות שאין זולתן מוכשרות למלא תפקידים ציבוריים, ועוד – נעים להן להיות בנות יחידות. נשים הן.
הן לא הרימו יד נגד החלטות שהיו בטובת האישה, אם לא עלו בקנה אחד עם רצון סיעתן. הן עברו למחנה האויב לא מרשעות, אלא מחוסר ברירה. כי מצבן די רופף באנסמבל הגברי הזה.
למחצית היישוב – צר לי להגיד זאת – אין בא כח של ממש בבית המחוקקים הישראלי. אין ייצוג כלפי פנים ולא כלפי חוץ. תגידו: - מה עוד תרצו, הנה גולדה מאיר, שרת החוץ של מדינת ישראל – היא אישה." וידוע כי אישה נפלאה זו אף הוצע לה בזמנו להיות ראש הממשלה תחת בן גוריון, והיא סרבה. אבל גם היא עברה למחנה האויב גם היא לא מצאה בין כל עורכות הדין, השופטות, הרופאות, המזרחניות, המורות, חברות הקיבוץ, הפקידות, הדוקטורים לפילוסופיה ושאר מדעים, אף אישה אחת שתהא ראויה לשמש בתפקיד שגריר. למדינת ישראל, שאליה שולחות מדינות רבות נשים-צירות ושגרירות, כאות הוקרה וכבוד לשרת החוץ שלנו – אין ולא היתה אף אישה-שגרירה לבד מאחת במוסקבה – הלא היא גולדה מאיר עצמה.
אם פגעתי בכן חברות כנסת יוצאות ונשארות, ותיקות וחדשות – אני מבקשת סליחתכן. עתים הניסוח לא מוצלח ומעורר התנגדות. ואני הייתי מבקשת שתתייחסנה לכתבה זו כאל משאלה, כקול-קורא לשינוי...
מי יתן ותשע חברות הכנסת השישית תהיינה דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. שהן תחלנה, כבר עכשיו, לחשוב ולטכס עצה כיצד להאדיר חילן בכנסת זו ובכנסות הבאות, במוסדות ובמשרות ייצוגיות. אולי להקים רשות עליונה מפקחת, אולי להקים מחתרת בין-מפלגתית, אולי להעביר חוק בכנסת שיחייב את הרשימות במינימום של נציגות-נשים, אולי להצטרף לדורשי שינוי שיטת הבחירות, אולי סתם לארגן מרי ולומר: או חצי חצי או שאף אישה לא תצביע.