18.5.62
אינני רוצה, חו"ח, ללבות אש שנאה. אני רוחשת כבוד לדת ולאנשים דתיים וכל פעם שאני שומעת את בני צועק לעבר נער בעל פיאות וכיפה – "איפה יוס'לה?" נצבט בי לבי ואני גוערת בו, בבני, קשות.
אכן נורא הוא להטיל דופי בציבור שלם. נורא ואיום. אך נורא ואיום ממנו הוא קשר השתיקה שאנו עדים לו וחיים בתוכו. קשר השתיקה של חובשי הכיפות למיניהם.
מה קורה כאן. כלום באמת יהיו ילדינו הפקר ואנו לא נצעק איפה יוס'לה – ואנו לא נכריח את אלה שיש להם כוח וכלים, לערוב לשלום ילדינו לעשות את מלאכתם.
וכי כיצד יתכן שרב יהיה המחליט והפוסק האחרון היכן יתחנך בני או בנך. אם מותר לי לראותו ואם אסור. אני, את, אמו של ישראל, אמו של יוס'לה (ועוד אמהות אומללות שאיננו יודעים עליהן), - אותו דין לכולנו.
היום הן – מחר אנחנו נהיה הצועקות ולא נענות. עם כל הכבוד שאני רוחשת לרבנים איני מוכנה לתת בידיהם את גורל ילדי וחינוכו. ואין שום זכות מוסרית, ואין שום חוק בעולם שיהיה בכוחו להכריח אם לעשות זאת.
וכי כיצד זה יתכן שייעלם נער יתום מבית יתומים ציבורי, סתם ככה. מוסד שמעל בתפקידו הקדוש לשמור על שלומו של יתום – ממשיך "לפעול", ממשיך לאסוף כספי ציבור כדי להפקיר חיי ילדים רכים. והמשטרה יודעת ושותקת.
כי לולא כן איך אפשר להסביר את חוסר הדם שתוקף את כוח המשטרה הזריז והיעיל שלנו כל אימת שנעלם ילד "שהצילו" אותו.
שלולא כן איך אפשר להסביר את המספר הפנטסטי של שוטרי תנועה, למשל. בכל מקום, בכל חור נידח, תמצא אותם את שוטרי התנועה הקפדניים. ועינם רואה הכל. אינך יכול לזוז מבלי להיתקל ברשת הסמיכה שלהם. והיכן הם, שוטרינו הזריזים והיעילים, כשמדובר "בתנועה" החד סטרית ההיא.
אינני רוצה ללבות ריב ומדון, האמינו לי. אך אמש, כאשר שוב נטפל אלי שוטר על עבירת תנועה של מה בכך, ובני הוציא את ראשו וסינן מבין שיניו – "איפה יוס'לה?" – לא יכולתי לגעור בו.