26.11.65
השמש זעק: "בית המשפטטט!" ובית המשפט קפץ על רגליו.
למי נועדה הזעקה הנוראה ההולכת מקיר אל קיר ומחדר לחדר, המהדהדת בפרוזדורים ומתגלגלת על המדרגות, מעלה, מטה: האמנם לאותו אולם קטן שאינו אלא חדר סתם ובו ספסלים ישנים העומדים בחצי גורן, אל מול הגבהה ושולחן בלה מיושן; הלא הוא דוכן העדים עליו נשבעים לומר את כל האמת ורק את האמת? כלום לאלה, שנים וחצי בטלנים המחפשים ריגשה; האם לשניים וחצי העדים, התובעים והנתבעים, ועורכי הדין בגלימות שחורות? או לאיש טוב הסבר והשכל, שנכנס אט וישב על כס המשפט – אל כבוד השופט – שבאווירה זו צריך לשמוע, לשקול ולפסוק – הצדק למי?
כל העניין הזה מבולבל מאוד. לא הוד ולא הדרת פנים לו. אנשים למאות נדחקים בפרוזדורים, במשרדים, ב"אולמות", על חדרי מדרגות ומתנהלים בנחת. בתי המשפט שלנו דומים יותר לבורסה מאשר למוסד חברתי עליון בו מוטלים גורלות אנשים על מאזני הצדק.
הבא אל בית המשפט בפעם הראשונה, יוצא במפח נפש, אפילו זכה. לא ניתנה לו הזדמנות לומר את דברו עד תום. נאמרו דברים בשמו ונגדו, דברים שהבין למחצה או לא הבינם כלל, אפילו הוא דוקטור ללשון עברית. מין דיבורים שיוצאים בגושים יצוקים ונוסחאות קבע, רוויות שיגרה.
השיגרה – תבוא עליה הברכה. אולי בה טמון סוד השיפוט הצודק של בית המשפט העברי. באותו "אין חדש תחת השמש", - זה "המוביל הארצי" לנפש האדם, לבעיותיו ותסבוכותיו.
יושב לו שופט, שלו-רוח ומקשיב. שומע הרבה מילים השייכות לעטיפות החוק, ושאם יזרקו אותן – לא ישאר מאום; עתים שקט משעמם יורד על האולם כאילו הבינו האנשים סוף-סוף שהכל הבל הבלים, שהיקר מכל בחיי האדם, הזמן נמחק פה. נדמה שהכל לא מציאותי. אפילו השופט כמו קם וחמק מן האולם ועל הכס השאיר דמות בגלימה.
אך הוא ישנו. מאוד. ודינו, על פי הרוב דין צדק.
כך זה נראה לטירון. הוותיק יודע. שיגרה, שעמום, תרדמה, אלה מרחפים רק על פני השטח. כי אין גבול לאמצאות בני האדם. פה, בבית המשפט יש חדש תחת השמש כל יום וכל שעה.
*
יום אחד הופיע בבית המשפט אדם שנפצע בתאונת דרכים – בחידוש תביעתו. הוא נפגע לפני שנים אחדות, קיבל דמי ריפוי אך לא שולמו לו פיצויים על המום שהוטל בגופו.
הנתבעים טענו: איזה מום – צלקת שכמעט והגלידה, ובמקום נסתר על הגוף. האדם לא איבד את כושר עבודתו בגללה, בכלל – היא אינה מפריעה לו בחברה – בתנועה בשום דבר.
לא! – טען עורך הדין של התובע – המום הפריע לו בחיי האישות שלו. הצלקת הפריעה לו לשאת אישה.
– אבל – הלא התובע נשוי עתה. השיבו הנתבעים.
– "נכון – הודה האיש – נשאתי לי אישה בינתיים אבל לולא הצלקת יכולתי לשאת אישה משובחה יותר..."
והאישה – האישה ישבה באולם בית המשפט, ושמעה.