25.3.60
| כבר פעם סיפרתי לכם שאני סובלת ממחלת הבדים. עכשיו קיבלה מחלתי סיבוך חדש: "אֶכּסודיסקוס", לא עליכם. לא – איני יוצאת מן הכלל. אני יודעת שזוהי מגיפה וכי אין טעם להבהיל את קופת חולים, ואני מחפשת תרופה בעצמי. על ההזדמנות הנפלאה והיא – פגישת העתונאים עם פול ניומן ואשתו והתינוק והאומנת, שמעתי באיחור. על כן אמרתי לידידי עזריה רפופורט, כי "אכסודוס" וכל ה"טאראראם" שמסביבו, זה גועל נפש. ראיתי איך בני תשחורת לפי העתון, מבוגרים בעלי כרסים לפי המציאות, וביניהם אנשים מכובדים בעלי ותק ושאר מיחושים, פשטו ברחוב הירקון בואך "דנה" כמו ארבה בנגב. פשוט נעשה לי רע; ביקשתי שידידי יעשה לי טובה ולא יספר לי איך העתונאים הביאו את נשותיהם למסיבה ואיך דחפו פתקאות מעוכות והתחננו "סיגנאצ'ור, סיגנאצ'ור פליז, פאר די צ'אילד" ("חתימה, בבקשה בשביל הילד"). ובכלל לא מעניין אותי מה הם לבשו ולאן הם נסעו. אך בינתיים הקשבתי יפה-יפה למה שהוא סיפר ולמחרת בבוקר-בבוקר, לבשתי בגדי תפארת אמנותיים, מכנסיים שחורים וסוודר שחור וחולצה אדומה, פרעתי שערי ונסעתי לחיפה לחפש מזור לנפשי הדווּיה. עמוק שם בלב קיננה תקווה זעירה זאת רק בינינו שפרמינגר המהולל יגלה אותי ויעניק לי תפקיד ראשי, בינוני, ולו רק פירור, בסרט-הדור. ריבונו-של-עולם, שמע לתפילתה של ישראלית אמיתית שהיתה עדה נאמנה לאפופיאה ההיסטורית הגדולה של "יציאת אירופה תש"ז" והפגינה ברחובות, וקימצה אגרופים זועמים, וכו' וכו'. ליד מלון "ציון" צבא קהל שלא בייש את אחיו התל-אביביים. שני שוטרים ניצבו בפתח הבית ואיש לא העז לקרב אל קודש הקודשים. אני צעדתי קוממיות. ליתר בטחון לחצתי אל לוח לבי את תיקי ונשענתי על זרועו של חבר שיש לו פרצוף לועזי ושגַייסתיו במיוחד למבצע. דיברתי אנגלית רהוטה: מייבי, ווֶל, פארדוֹן. כשהיינו בפנים ידידי כבר לא טען נגד התלבושת הפורימית שלי, לאחר שראה את שאר העובדים בקודש... לא ידעתי כיצד להתחיל במבצע עד שמבטי נתקל בנימפונת אחת דקיקת-גו וחווריינית, בעלת עיניים מצויירות כלפי מעלה שחייכה מבוישות. "היא יפה? מה?!" שאלתי בכאב. "איפה!" משך הידיד בכתפיו. אותו רגע הופיע חברי מנוער, השחקן הגדול (מילא, השם אינו חשוב) ראה אותי בעוניי, הסתכל בי כאילו הייתי חנווני המכולת שלו, גם בשחקנים האחרים שהיו באולם משום מה לא השגיח, וניגש ישר לנימפונת שישבה בטווח ראייתו של פרמינגר, והניח על כתפה יד ידידותית יתר-על-המידה. "הכל יהיה בסדר," הבטיח לה והתיישב בצורה מענינת מול עיני פרמינגר. ופרמינגר הגדול, איש עייף וקרח, תעה בעיניו באולם המלא אנשים מחופשים, נראה ואינו רואה, הוא הסביר לאיש אחד בסבלנות-של-ברזל שסתם כך הוא אינו יכול לקבל אותו. "תגיד לי שאתה נהג טוב, תגיד שאתה חייט טוב, או נגר, אז אולי אוכל למצוא לך עבודה..." "הוא בא!" רגשה הנימפונת. והוא: מכנסים שחורים, סוודר שחור, חולצה אדומה הוא ולא אחר, ה"אסיסטנט דירקטור" בכבודו ובעצמו שאותו אני מכירה משכבר הימים. הוא לחץ ידה, רשם פרטי חייה על לוח ארוך מחוזק במהדק פלדה שחור והיא נפרדה מעליו בתנועה גמישה ופוטוגנית. ואז נכנסתי לפעולה. "הנכון הוא," שאלתי ממרומי סמכותי העתונאית. "כי נשארו לשחקנים הישראליים רק "ביט פארטס" (פירורים של תפקידים)? "אמת ויציב." "למה?!" תקפתי. "כיוון שאת כל התפקידים כבר חילקו בחו"ל." "הה! (בכעס) בחורינו היו מספיק טובים כדי לשחק תפקיד היסטורי מלא גבורה והילה, ואינם טובים בשביל לשחק תפקיד באיזה סרט, סליחה, הוליבודי?" "מה אני יכול לעשות?" התגונן. "מה אתה יכול לעשות? בשביל מה אתה חושב שלחנו אותך ללמוד באמריקה? בשביל שתתאמרקן ותתנכר? אומרים בעיר שאתה השפעת על פ. הגדול שלא יקח שחקנים ישראליים." "אני?! מה, הם השתגעו! תגידי להם שזה שקר וכזב. אני יודע מי מפיץ את השמועות האלה. זו הקנאה מדברת מגרונו. הקנאה – אני אומר לך." במקום לתפוש אותו בציצית חולצתו ולדרוש הוכחה במקום ושיקח אותי מיד לפרמינגר ויחתים אותי על חוזה – תקעתי עיני בנימפונת ובשחקן. "אין בעד מה”, חזר ואמר לה. "אני עוזר לך ברצון. אני יכול להגיד לך ששום שחקן המכבד את עצמו לא יסכים לשחק תפקיד "ביט". זה פשוט פוגע ומעליב. חמש מאות לירות, שמונה מאות לירות לשבוע - אני יורק על זה. הכבוד שלי והשם שלי חשובים לי יותר. את – זה דבר אחר. מתחילה, אין דבר. אני אדבר אתו." שמעת מה שהוא אמר? רציתי לומר ל"אסיסטנט דירקטור" בהתגרות – אלא שלא היה לי למי לומר זאת. הוא התנדף כאילו התפרק לגורמים. על השולחן נשאר גליון נייר צמוד אל לוח במהדק פלדה שחור. הסתכלתי סביבי. האנושות שבמלון התחלקה לשניים. לא, לא למין זכר ולמין נקבה, כמו שאתם חושבים – אלא לאוחזי לוחות ולנטולי לוחות. חשבתי בלבי: הלוואי והיה חלקי עם הראשונים, כשלפתע נחה על כתפי יד ידידותית-יתר-על המידה. "מה שלומך חבובה?" צהל ידידי מנוער, השחקן המהולל, לחצתי אל לוח לבי את הלוח עם המהדק כדי לא להתמוטט מהתרגשות. "מה העניינים עפרה'לה? תגידי, נשאר עוד משהו?" "רק 'ביט פארטס' הלא אתה יודע. וכי איזה שחקן המכבד את עצמו יסכים?" "די – אַל תהיי צבועה. אם את מסדרת לי איזה תפקיד, אז בחיי, אני לא אשכח לך זאת לעולם." "אני? השתגעת! מה פתאום אני!" כמעט וזעקתי ולחצתי את הלוח ביתר תוקף עד כי הכאיב לי ואז פתאום הבינותי. התחייכתי בערמומיות: "שמע, למה לא תדבר עם פ. הגדול?" "תציגי אותי? שמעי, אם את מציגה אותי אז אני אשפיע שיקראו את המחזה ה... שלך, סליחה, הנפלא. עסק זה עסק!" וכבר עמדתי להציגו, וכי מה יכול לקרות. אלא שאותו רגע ממש ראיתיו נעלם בעקבות הפרצוף הלועזי שבא אתי לצרכי תגבורת ומאי-שם הופיע גם ברנש ג'ינג'י שחיפש משהו וגילה אותו בין זרועותי ובלי כל גינוני טקס לקח את הלוח עם מהדק הפלדה השחור, ואני – בעת מהומה – חמקתי מן האולם. בחוץ נדחקו מספר חולי "אֶכּסודיסקוס" וביקשו "סינגצ'יור, פאר די צ'אילד פליז" ואני חתמתי על ימין ועל שמאל. אבל תאמינו לי – זה לא גרם לי שום התרגשות. התהילה אינה קוסמת לי כנראה. |