אלדמע

6.6.63
כובע לבד אוסטרלי רחב-שוליים, חיוך רחב יותר על שפתיים, מכנסי רכיבה שכאילו אמרו "הבה נצא לטייל בשדות" ופרח נצחי בדש החולצה. ועוד: ציור אחד ויחיד, שהיו מציירים אותו שנה תמימה. ועוד: דע את הסיסמה והסיסמה היא "ירק", 

הוא, אלדמע, המורה הראשון לציור, היה בא לבית הספר, לכל בתי הספר שהיו בתל אביב הקטנה, כאחד מאיתנו, כילד צמא חוויות ומשחק.

"הא, את!"

"כן, המורה."

איזה מורה? ירק!"

ואם לא היה לך, חס ושלום, פרח, או לפחות עלה ירוק בדש החולצה, היה המורה לציור עצוב מאוד.

"נו, נו, תני פאנד. הפסדת במשחק." אחר כך היה צריך לפדות את הפאנד הזה, בהרבה הרבה ירק.

אולי, על כן, התהלכו תמיד ילדי תל אביב עם פרח על בגדם. אולי בגינו למדנו לאהוב פרחים והיינו שותלים אותם בחצרות הקטנות של הבתים הגדולים, ובגינות הגדולות של הבתים הקטנים.

והשעורים של אלדמע! מה לא למדנו באותם שעורים לציור? אלה היו שעות של רכיבה על סוסים אבירים של דמיון. הוא היה צובע את דמיוננו במכחולים נועזים ואוהבי חיים. זה האיש היה פייטן בטלן במובנה הטוב של המילה. הוא לימד אותנו לחיות את הרגע, לצפצף על אמביציות כי הן אינן מובילות לשום מקום. הדרך עצמה חשובה. פקח עיניים וראה. הבט בלב הזה הנתון בקרבך, בן אדם.

זהו. אולי היו כאלה שחשבו, כי לא היו אלה שעורים לציור, כלל. כי בסוף השנה היה בילקוטנו אגרטל עם פרחים אחד, אולי שניים. אבל בכמה ציורים נפלאים צייד את הלב ואת הנשמה, למשך החיים כולם? בכמה מאתנו עורר את האהבה ליופי, לשמחה, לראיית החלום שבמציאות, ובעיקר – את התאווה לנכסי דלא ניידי אמיתיים. אלא שאי אפשר לגעת בהם בידיים ואי אפשר להעביר אותם לסוחר. כי הם בלבך פנימה.

*

לפני זמן לא רב, פגשתיהו ברחוב. הוא חייך אלי את חיוכו הרחב מתחת לכובע הלבד האוסטרלי.

"הא, את!"

"כן, המורה."

"איזה מורה – אמר בעצב – "ירק" – ירה בחיוך ונגע בצפורן שבדש חולצתו.

"פאנד, המורה?"

"ושמא לא תספיקי לפדות אותו?" 

צחקתי. 

לי, ולכל תלמידיו היה אלדמע אל-מוות.