20.10.72
כאשר עזב אלי את המשק כבר היה ערב, אחרי שקיעה. היה עייף. כל כך קשה הלך הכל. הם לא האמינו לו ולא האמינו בו. הסתכלו בפניו, אמרו אי-אי, משכו בכתפיים ורק משום נימוס לא השאירוהו באמצע דבריו. הלך מבית לבית, יותר נכון מביקתה לביקתה, ובקריאולית השבורה שלו פשוט ביקש שיינתן עוד "שאנס".

הם רגילים לגדל סורגום וקנה-סוכר. היבול אינו מספק מזון עד שובע, אבל איכשהו ניתן להחזיק את הנשמה בתוך הגוף. יש מי שבא וקונה. ופה מעבדים כל רגב באדמת הלס הדביקה, רוכנים על חלקות אדמה, מגדלים עגבניות, פלפל, חצילים – והיבול אינו מצליח. וכשהוא מצליח – כמה אפשר לאכול ממנו? השאר נירקב בשדה מאין דורש.

"אני אמצא קונים!" חיוך מבטל."

יתחייבו בקניה בזמן הזריעה..." – משיכת כתפיים.

עכשיו הוא תקוע עם ההבטחה. השדות ירוקים. שורות שורות מעובדות יפה. שורות שורות של עגבניות ותירס. ואלי מביט על השדות היפים הטרופיים הללו המזכירים לו את השדות במשק שלו, אי שם מעבר להררי הושך, מעבר לאוקיינוס, באיזה גלגול אחר של חייו, בביתו אשר בחניתה והוא גאה והוא חרד. העין שמחה לראות את השדות היפים, חוגגת, והלב מפרפר מדאגה.

אין קונים.

הוא כבר התרוצץ בכל מקום אפשרי. כתב למיאמי, ליבואני הירקות – התקשר עם סוחרים גדולים. הלך אל יהודים. ניסה לעורר בהם את הנשמה היהודית – את רגש הערבות היהודית. זה מפעל ישראלי. כבר נכשל פעם. קנו תוצרת זו כאילו קניתם תוצרת ישראל. שמנו הטוב תלוי בדבר. אך איש אינו רוצה להתקשר. אומרים לו: "אין עם מי לחתום חוזה. בני האיטי – כמו כל בני אמריקה הדרומית והמרכזית – הם "אנשי המחר". הכל אצלם "מניאנה".

ומי יהיה אחראי... הה?!

"הממשלה תערוב." הציע.

צחקו לו.

"אני אהיה ערב."

הביטו בו. צעיר, כמעט נער. בלורית שחורה, עיניים ירוקות מאמינות. בחור נחמד, אבל...

"אבל מה?"

"ערבות בנקאית יש?"

*

וכשהצליח "לארגן" מין ערבות בנקאית, הסתכלו, קראו בניירות, אמרו: יחשבו. עוד ישקלו. ונסעו להם חזרה לארצו של הדוד סם.

אחרי שבועיים צילצל, טילגרף. אף נסע לשם. ארז מזוודה קטנה, קנה כרטיס טיסה שעדיין לא ידע מניין ייקח את הכיסוי לו – ונסע.

"מצטערים," אמרו לו. "לא רוצים כאב ראש."

ואז, ערב אחד, פגש במלון "וילה קריאולה" בהר-אדם מאטלנטה. תייר, שתו משקה ועוד משקה ושאל הזר למה בחור צעיר כל כך דאוג. איזה עול רובץ עליו, שאפילו הרום הטוב של האיטי אינו מסוגל לפזר את העננים מעל מצחו. שמח בחור בבחרותך – בערך כך אמר הר-האדם ומזג עוד רום טוב לכוסו.

ואלי ראשו עליו סחרחר, הסתכל סביב ושתק. הנרות הודלקו על שולחנות מכוסים מפות אדומות. נשים הדורות עם מחשופים עמוקים חייכו מיני חיוכים מתוקי סוד אל אדונים בחליפות-ערב ומגישות מולאטיות יפהפיות, בכסות ראש גבוהה לבנה ושמלות קצרות ורחבות – ריחפו כמו פרפרים ענקיים עם מיני מעדנים וקפה שחור בכדורי זכוכית שקופה. מכפר סמוך, מעבר לגבעת פטיון-וויל, בא הד תופי טם-טם. וקולות מזמרים בקצב הולך וגובר, נחפז אל השיא, נתערבבו בצלילי גיטרות שבאו להנעים לאורחי בית המלון.

"הלא גן-עדן כאן. ידידי הצעיר. זו ארץ שיפה לאהוב בה, ידידי הצעיר, אח. לו אני בגילך היום. זהו. לכם, הצעירים, נדמה שהנעורים הם לנצח. זה עובר, עובר מהר מאוד. ולא תמיד תהיה פה. מתי מזדמן לבקר פה?"

"אני חי פה."

"אני מקנא בך."

"והחיים אינם פיקניק..."

בא והצטרף אליהם בעל בית המלון. גבה קומה גם הוא. צבע עורו כצבע הזית. ראשו מכסיף, עיניו כסופות. בא והניח ידו על כתפו של הצעיר בחיבה.

"איך הולך, מיסטר תורג'מן?"

"ואיך החיים דוקטור אסד?"

*

חוט של חיבה משוך בין שניים אלה. "קירבת דם", אפשר לומר. עיסא – בן דור שלישי לערבים יוצאי-סוריה. בהאיטי, כאשר שואלים תיירים מארצות הברית אם יש יהודים באי, משיבים להם שיש – ושולחים אותם לאיזה צאצא של ערבי. ערבים, יהודים – משהו מעורבב במושגים. ובתוך הערב-רב הזה אפריקנים, וספרדים. וגרמנים ומולטים נמשכים השֵׁמים זה לזה, וכך בא אסד הערבי, שאשתו בת של יהודי ואם חצי יהודיה, והניח על כתפו על אלו: "המשקה הבא עלי..." ציווה והוסיף. "מיסטר תורג'מן, הרבה זמן לא כיבדת אותנו בביקור, הוד רוממותך..."

"עזוב שטויות..."

"הוד רוממותו?... תהה הר-אדם."

"כמו שאתה רואה אותו, הצעיר הזה הוא נציג ישראל אצלנו. כמו שגריר. ובחג הוא רב. עורך את התפילות בביתו וכל האורחים היהודים שלנו הולכים אליו, ובגללו באו לנו הרבה אורחים העונה..."

"עזוב שטויות..."

"אני אסיר תודה לו. עכשיו אוכל לתת מודעות בניו יורק, שבפטיון-וויל, בווילה קריאולה, אפשר להתפלל בחגים..." צחק ברשעות אסד הערבי."

אתה אסיר תודה. ולקנות את התוצרת שלנו, לא רצית."

"לקנות? אני תמיד מוכן לקנות. אבל אתה רצית לחתום חוזה. אני לא חותם חוזים על עסקים עם אלוהים..."

"לא חוזה עם אלוהים. חוזה עם פסנוס."

"אתה לא תספר לי מה זה חוזה עם איכר בהאיטי..." צחק אסד.

בכוס החמישית, טפח הר-האדם על שכמו של אלי ואמר לו בהתרגשות: "שמע – אמר לו – אני לא מאמין באנשים אלה. אבל להראות לך כמה אני מאמין בך – אני חותם חוזה איתך על כל התוצרת שלך." נטל מפית נייר, רשם עליה התחייבות לקנות מאלי מחניתה את כל התוצרת החקלאית שמייצרים הכפריים בבואן – וחתם. והטיף טיפות אחדות של רום לחיזוק החתימה.

*

למחרת היום, כאשר ישב אלי במשרדו, מצא בכיסו את מפית הנייר, הצטחק וזרק את המפית לסל.

אבל עם ערב הלך שנית ל"ווילה קריאולה". ובפתח קידם אותו דוקטור אסד בקידה ערבית עמוקה. "או שלא רואים את כבודו בכלל, או שהוא מכבד אותנו בביקורו ערב ערב. המשקה הראשון שלי," הודיע.

וגם האיש מאטלנטה היה שם, גבוה עוד יותר מן הערב הקודם.

"רוצה לנסוע לראות את שדותיכם," אמר.

האיש עמד על המיקח כמו סקוטי. כמעט לא השאיר רווח. קשר את אלי בחוזה מחמיר עם פיצויים ודברים נוראים אחרים שהטריפו את דעתו. אלף פעמים ואחת רצה לשלוח אותו לעזאזל. לבסוף נחתם החוזה, קיבל דמי קדימה, ומשעמדו בשדה-התעופה הקטן – והאיש מאטלנטה נכנס למטוסו הפרטי – רתח בו דמו.

"אתה כועס עלי?" שאל האיש מאטלנטה."

למען האמת – כועס. לחצת את הכפרי מזה-הרעב. אתה מנצל אנשים שאין להם ברירה. אינך מותיר להם אפשרות לשמוח בעמלם. והרי אתה תעשה מן הירקות שלנו הון תועפות, לא כן?"

"אתה עוד אדם צעיר. צעיר מכדי להעריך את חלקו של המשווק. תאמין לי, שלא הייתי עושה את העסק הזה אלא בגללך. מפני שמצאת חן בעיני. מפני שאתה נושא באחריות כזו, שאתה איש צעיר שאכפת לו. תעמדו בתנאי החוזה – לא תתחרט שאתה עובד איתי. תראה. הלוואי שאני לא אתחרט. זו לא תהיה הפעם הראשונה ששמתי את כספי על קרן הצבי."

המטוס הקטן חג פעם נוספת מעל נמל-התעופה הקטן ונופף בכנפיו לשלום, ואלי ראה בדמיונו את קריצת-העין שוודאי ליוותה את התרגיל.

הגיעה עונת הקטיף – וגם הגוי מאטלנטה הגיע. המשלוח ציפה לו בשדה התעופה, ארוז בארגזים כפי שסוכם. עגבניות יפות ועגולות ללא כתם, ללא פגם, פלפלים ירוקים ודשנים, חצילים קטיפתיים סגולים. עמדו ארגזים נאים סגורים ועטופים ומכל זן ארגז אחד פתוח לביקורת, מצוחצח ומגונדר, כמו עלמה לקראת פגישה. 

האיש מאטלנטה בדק את הפרי, ליטפו באצבעותיו ולא הצליח להסתיר את הנאתו. ואלי עמד על המשמר, גאה עד כאב, ועמו עוד שניים מן הכפר, בבגדי יום ראשון דלים.

האיש מאטלנטה רצה לומר: "אני מקווה, שהארגזים הסגורים זהים לאלה הפתוחים", וכבר התחיל לומר זאת, אלא שמיהר לנצור לשונו. עיניו פגעו בעיני אלי והוא נשתתק.

המשלוח הוכנס למטוס. נעשו חשבונות והשוואות. ניתנו צ'קים וקבלות. באוויר שררה מתיחות כבעת החלפת שבויים.

"אני שבע רצון," פלט האיש מאטלנטה."אנשי בבואן שמחים שאתה שבע רצון," השיב אלי.

"אני רוצה להגיד לך, שאני מודה לך – אמר האיש הנוקשה ועיניו נתרככו לפתע – ואני חושב שיש לי משהו גם בשבילך. תהיה שבע רצון מזה. תראה...

"תודה – אמר אלי – אני מקווה שיהיה לך עוד משהו בשביל האיכרים כדי שהם לא רק ישמחו שאתה שבע-רצון, אלא גם יהיו שבעי-רצון..." והוא סב על עקביו והלך.

*

במשלוח השני פגה מעט המתיחות. האיש מאטלנטה הודיע לו, שיוכל להעלות מעט את המחיר, שכן הצליח להשיג מחירים טובים לתוצרת. "התלהבו ממנה." אמר ביותר מקמצוץ גאווה. אבל זאת ייעשה לאחר המשלוח השלישי. וכך התחיל לפקוד אותם מדי שבוע מטוס מיוחד, שאסף את התוצאות של הקואופרטיב החקלאי הראשון בהאיטי, שקוראים לו "הפרוייקט הישראלי". המטוס היה נוחת בשדה-התעופה, הארגזים כבר היו ערוכים ומוכנים להילקח, וכבר לא היו שם ארגזים פתוחים לביקורת. אבל תמיד היה שם אלי, ותמיד היתה שם חיבה גדולה, שהעמיקה והלכה בין הענק הקשוח מאטלנטה והקיבוצאי מחניתה. הענק היה חוזר למטוסו, בלי להיכנס לעיר – וחוצה בחזרה את האוקיינוס. ובאי החלה להלך אגדה על תכונות מיוחדות של הירק במפעל הישראלי, והיו מתייחסים ביראת כבוד גדולה לכפריים מבבואן, המגדלים תוצרת מוטסת.

העונה הגיעה לסיומה ועמה המשלוח האחרון. ושוב הגיע במטוסו האיש מאטלנטה. גדול ונוקשה כרגיל. כן, הוא מוכן לקנות גם את היבול הבא. לא הקרוב, אלא זה שאחריו. לא כדאי לייבא ירקות במטוס בעונת הקיץ.

"והאם אתה זוכר, אלי, אמרתי לך שיש לי גם משהו בשבילך...?"

שוב נתקפד הקיבוצאי. במדינות הטרופיות מי אינו "לוקח"? המסרב לקחת נראה בלתי-שפוי; רשע, או רודף בצע שצריך להעלות את מחירו. 

עמד האיש מאטלנטה וגירד את פדחתו. חיבר נאום קטן, התבלבל, גימגם. בשדה עמדו גם אנשים מן המיניסטריון וקבוצה קטנה של נציגי הקואופרטיב שהביאה לו מתנות. ציור ססגוני של צייר הכפר ומרקחת מנגו באגוזים, ובקבוקים אחדים של רום שחור ונפלא. ובובה תוצרת-בית בשביל הנכדה.

בינתיים החליט האיש מאטלנטה להיענות להזמנתו של אלי ולנסוע אל "וילה קריאולה". הם שתו כבאותו ערב שבו נפגשו בראשונה. וכיוון שהיו קצת בגילופין, אמרו זה לזה הרבה מילים טובות שאין אנשי עסקים רגילים לומר זה לזה.

"שמע אלי – אמר האיש מאטלנטה – אתה לא הבינות אותי. יש לי משהו בשבילך כבר, כבר איזה שלושים שנה. כן. אני חושב שבשבילך שמרתי אותו כל אותן השנים. הדבר הזה יקר לי מאוד ואם כי ניתן לי כפיקדון – היה לי קמע, קשה לי להיפרד ממנו, אבל – כיעכע בגרונו – כפי שאמרתי קודם אבוא רק בתום הקיץ. ואיני צעיר ומי יודע..."

הכניס ידו לכיסו והוציא משם את המשהו המיוחד הזה, שלא ידע בדיוק איך קוראים לו. חבילה עטופה היטב בבד ישן ונייר. התחיל "לקלף" אותה מעטיפותיה ושם על השולחן מגן-דוד עתיק עשוי זהב, מלאכת מחשבת עדינה. אבל לא יותר ממגן דוד.

"יפה?" שאל הגוי בהתרגשות גוברת.

"יפה מאוד," הסכים אלי ותמה על מה רגש כל כך הסוחר הנוקשה מאטלנטה.

"שמע," סיפר לו הלה. "זה היה מייד אחרי המלחמה. שירתי אז בצבא באירופה. ויום אחד. בבית הרוס בזאגרב, בחדר עלוב, מצאתי זקן. היה רעב לפת לחם. היה חולה. אנשים יצאו אז ממחבואים שונים ומשונים ומכרו כל מה שניתן למכור כדי לקנות אוכל. והיו אנשים שקנו. לזקן שלי לא היה מה למכור. הייתי הולך אל חדרו לעתים ומביא לו מפעם לפעם רפואות ואוכל. לימים הבריא מעט ובא לבקרני.

בא ואמר לי: "אתה יהודי, נכון?"

אמרתי לו "לא."

אמר "חבל."

אחרי ימים שוב בא לפקוד אותי. "יש לי משהו יקר מאוד," אמר לי.

לא נמניתי עם הקונים. בחלתי בלהיטות של ציידי המציאות. אבל ריחמתי על הזקן שלי. אמרתי לו, שיראה לי מהו הדבר שהוא מבקש למכור ואשאל אצל חברים. אולי יש מי שמעוניין לקנותו.

אמר הזקן: "אין אדם יכול לשלם לי את מחירו." והביט בי בעיניים מבקשות.

"אמרתי," מרחמים אמרתי לו," אני אקנה אצלך את הדבר היקר הזה. הלא בכך אתה רוצה."

"אכן," אמר הזקן. והוציא ברעדה של קדושה חבילה עטופה היטב, התחיל לקלף אותה מעטיפותיה והניח על השולחן כוכב זהב. איני מאמין באמונות טפלות – אבל משהו זע בי למראה הכוכב וידעתי שאני מוכן לשלם כל מחיר בתמורתו. אמרתי לו זאת.

"אינך מבין," אמר הזקן. "אני רוצה לתת לך אותו. אינני רוצה כסף. אבל אתה אינך יהודי... ואז סיפר לי שהכוכב הוא כוכבו של דוד. שהוא עבר אליו מסבו שקיבל מסבו ועד דורות רחוקים הוא מגיע, וכי תמיד היה במשפחתם ויש אומרים כי אבות אבותיו הביאוהו מירושלים, וכי לכוכב סגולות להגן על העונדים אותו. ואכן, כל מי שהכוכב היה ברשותו זכה לאריכות ימים. וגם אותו הציל ממוות. ממש כך. לא הצורר, ולא הרעב ולא המחלות – דבר לא יכול לו. והנה הגיע וזכה להיות אדם חופשי, ויכול הוא ללכת לירושלים. אלא שזקן הוא מדי, ועייף מכדי לשמוח הן ימיו ספורים.

"אני נותן לך את הכוכב לשמירה," אמר לי. "כפיקדון. שמור עליו כעל בבת-עינך עד שתמצא איזה יהודי טוב, איזה צדיק אוהב שמים ואדם – שיהיה ראוי לשאתו ולהעביר לילדיו..."

*

כל השנים האלה," סיפר הגוי מאטלנטה והתרגשותו גוברת והולכת. "כל השנים האלה חיפשתי את האדם שהזקן שלי בזאגרב התכוון אליו. הלכתי לחצרות רבנים. הלכתי לחכמים שלכם. לרופאים ידועים – לסופרים – לפשוטי עם. אפילו לישראל נסעתי וכאשר ראיתי אותך, כשאך ראיתי אותך, איני יודע למה, אבל כמו קולו של אותו זקן נשמע והזכיר לי: 'תתן אותו ליהודי טוב, שיהיה ראוי...'"

"אמרתי לך, שיש לי משהו בשבילך, זוכר? אז לא ידעתי למה אני שומע את קולו של הזקן – עכשיו אני יודע..."

"ועכשיו אני כמו אותו יהודי זקן. אינני יודע כמה שנים עוד אחיה... קח אותו – אתה ראוי..."

תוך שדיבר הרטיט כל גופו. ודוקטור עיסא בעליו של מלון "וילה קריאולה", שהגיע בינתיים מבינות השולחנות האדומים והנרות הדולקים וקולות הטם-טם ומנגינות הגיטרות כדי "לעשות סיבוב משקאות על חשבון הבית". חייך בחיוך מלונאים יודע נפש האדם השם עינו בכוסית – שעה שראה את הר-האדם נופל על צווארו של אלי השחרחר מחניתה ממרר בבכי.