7.11.69
"עכשיו כבר מותר לגלות" – אמר מפקד היחידה – "יחידה המשתמשת בציוד שלל. אף פעם לא נכתב עליהם והם בחורים טובים, העושים עבודה יפה. יפה מאוד אפילו. החלטנו להתיר את הפרסום עליהם, כי גם להם מגיע שיידעו עליהם..."
"שיידעו עליהם..." עד שלא יודעים על אדם ופועלו, כאילו לא היה. כאילו לא עשה. ואין זאת מטעמי השאיפה לפרסומת ופינוק ה"אני." זוהי שאיפה עמוקה ולגיטימית בלבו של כל אדם, לא להישאר אלמוני לא לחלוף בלי שם, לדעת שהדברים אותם עושים יש להם הד. זוהי גם דרך לעשות אותנו שותפים למעשה, אותו עושים בשמנו, למעננו. למען כולם. ובייחוד שהשאיפה היא לפרסם קולקטיב-לחיים-ולמוות, שכמותו היא בעצם כל יחידה היושבת בקו האש ממש.
הייתי גאה מאוד שהפיקוד כיבד את "מעריב" ב"פרמירה" והזמין אותי, למרות שהנני אישה, המתעניינת ויודעת אך מעט מאוד בטקטיקה צבאית, ציוד קרבי, תותחים ושאר צעצועי תופת, לספר על יחידה, שמשוחחת עם האויב – בלשונו.
הפעילות מן הסוללה
במחנה כבר חיכו לנו שני חיילים מן הבקעה, לאבטחה. בבגדי עבודה חיכו, בלי סמלים, בלי סימני יחידה. שני צעירים ויפים ושזופים מאוד. גם בלי הקלצ'ניקוב שנשא כל אחד, היה אפשר לדעת שחיילים הם, מן הקו. משהו בכתפיים הצעירות הללו, הגבריות בטרם זמן, הגיבורות בטרם בגרו ממש מעורר בך הערצה, רחמים וכלימה. חוסים בצל הגווים הצעירים הללו, אנחנו... וכשאחד מהם חוזר הביתה, מה מהר שוכחים אנו שאינם עוד ילדים. איזה תביעות אין לנו אליהם. איך מתיישבים הורים רבים וטובים ומתחילים ללמד אותם פרק בדרך ארץ, עד איזו שעה יילכו לטייל, עם מי ייצאו, למה אינם יושבים בבית "ומתי כבר תהיה בן אדם."
לשבת בקו אש ראשון, לגונן על הארץ כולה, לתת לעתים גם את החיים – לכך הם מבוגרים מספיק. להחליט מה יעשו בחייהם, אפילו מה יעשו בערב החופשי שלהם – לכך הם עוד ילדים...
"יחידה נחמדה מאוד" – מספר עופר מאבן יהודה – אחד מהשניים אשר איתנו. "לא, אין אנחנו משתתפים במרדפים, כי הפעילות שלנו היא מן הסוללה. ממוקמים במקום אחד. בטח שזה קשה. צריך לשבת מחופר, הרבה מאוד שעות. ובבקעה חם, לא כמו בקיץ, אבל חם. איך המורל? – לא רע. אבל חסר בידור. נורא חסר. באים מעט מאוד אמנים. יש סרטים, תראי – היום יש סרט. וזה משהו מיוחד במינו אצלנו."
"והיו לכם נפגעים!"
"אף לא אחד?"
בחזרה אל הבקעה
ונוסעים. ושוב נוכחים לדעת עד כמה נקשרים למקום אפילו "אורחים לרגע." אכן "בילינו" פרק זמן בבקעה הבוערת הזו. היינו באים ליום יומיים ונוסעים משם, אחרי כן כותבים, במשהו כמו חרדת קודש. כי לדעת את הבקעה צריך לשבת בה כמו שחיילים אלה יושבים בה, לומדים אותה, מזיעים בה, ישנים בימים וערים כל הלילות בתוך מוצבים. כי לדעת את הבקעה צריך "לאכול בה חול" ושרב ורוחות פתע. צריך לצאת למארבים, למרדפים. צריך לדעת לצאת עשרה ולשוב שמונה...
כל עיקול בדרך, כל מערה, אפילו הכביש המשופץ והחלק, קשורים בשם שזוכרים עוד את פניו, את ברק עיניו, את חיוכו והלצותיו – את נעוריו המאמינים של מי שלא חזר.
וזוכרים גם ערבי בידור, ושירה בתוך מדבר שממה זה, ואת החנוכיה הבוערת בלפידים על הסרטבה, ואת התזמורת המלווה ריקודים, עד שבאה תזמורת אחרת והאורות כבים. ועוד המון זיכרונות קוראים וקצת רוצים לבכות.
"כולם מתרגשים כשהם חוזרים אל הבקעה אחרי שלא היו בה הרבה זמן" – קובע אחד הבחורים. ויש בקולו מן הידיעה שגם הוא יתגעגע כאשר יזוז מכאן.
חמישים קילו פחם
מגיעים אל מפקדת היחידה שלנו. ושם יושב המפקד בישיבה עם עוד קצינים, ומותר לנו לשמוע על מה דנים בלהט כזה:
"מה תיתן ללבוש למילואים, מדים משומשים שהחזירו בני השמונה-עשרה? הבגדים מתפוצצים עליהם."
"אני לא רוצה טענות" – אומר קצין אחר – "אני רוצה שהזרימה תהיה בסדר. אני לא רוצה להיות כותל מערבי."
"שלח לי 300 מערכות ואני יכול להסתדר."
"אתה מזכיר לי, שעכשיו החליטו שלחיילים בסיביר מספיקים חמישים קילו פחם כדי שיהיה לו חם. אז איך חם לו. תגיד אתה. לא ניחשת – ובכן זה כך. מעמיסים את השק על הגב וסוחבים אותו כל החורף. וחם."
אחרי שציננו את החום בבקבוקי קולה, נסענו עם המפקד אל הסוללה. מניין יהודי – מראשון לציון. מאין בכלל? – מרומניה. עולה חדש מה שנקרא. עלה בשנת 51 אחרי שישה שבועות התגייס ונשאר. ברור שהוא אוהב את חיי הצבא, אחרת לא היה נשאר. ולא רק אוהב – זוהי משימה. אבל אין ספק שקשה. שני ילדים ואישה, כמובן. ואבא אף פעם לא בבית. אמנם מתקשרים טלפונית כל ערב, אבל השח-רחוק הוא תחליף עלוב מאוד בהשוואה לאבא בגודל טבעי... ולא רק הילדים והאישה – גם האב יוצא מקופח. אין לו שמחת "צער גידול בנים." באופן אבסורדי יוצא שכל ילדי האנשים אשר הקדישו את חייהם למקצוע הגברי ביותר – לצבא, ילדיהם יחונכו על ידי נשים בלבד...
"האם אתה מבכר לפקד על יחידה של סדירים או מילואים?"
"לי אסור לומר כן, כי במלחמת ששת הימים פיקדתי על יחידה של מילואים, והם הוכיחו את עצמם, כידוע. אבל צעירים הם צעירים. ויחידה חדשה שמקימים מהתחלה, היושבת זמן רב איתך, יש אפשרות לפתח אותה, להביא אותה למצב רצוי לך..."
"ולצעירים אין בעיות פרנסה, משפחה וכדומה?"
"בדרך כלל זה כך. אך ביחידה נמצאים אנשים מן העלייה החדשה, מאזורי פיתוח ומפרברים, ויש להם בעיות ויש להם דאגות פרנסה, קשרי משפחה..."
התחביב – ציור על הקיר
"הגענו." – אמר המפקד.
בסוכה שעשתה קצת צל שיחקו חיילים בפינג-פונג. ב"ורנדה" שהיתה מחוברת לתלולית – שיחקו שח. מתכוננים לתחרות צה"ל. וקבוצה אחרת "השתוללה" בכדורגל, במידה שאפשר להשתולל בארץ ללא צל.
בחדר האוכל, אף הוא מתנת הצבא הירדני, מתחת לטנק שצויר באצבע והוא גאוות היחידה, אכלנו קציצות טעימות ומרק וסלט ופיורה ושתינו קפה חריף, והכל טעם גן עדן. "הטבח שלנו הוא גאון." והטבח טופח על בטנו, התפוחה.
"חשוב מאוד במקום זה האוכל. אנשים אלה שומרים מחופרים. כאשר מפגיזים יורדים לבונקרים. יש ביטחון גמור. השד לא יכול לסלק מכאן, והירדנים רחוקים משדים." הקשר, יצחק ציגלניק, מתחייך בעיניו המלוכסנות, שרואות הרבה צבעים אפילו בבקעת הבקעה השדופה הזו, ומציירות אותם באצבע על הקירות. זה ההובי שלו – ציור.
"מניין אתה – ציגלניק?"
"מרמלה."
"וההורים?"
"תתפלאי לשמוע, הם אירופים, אף כי אני תמיד מספר שאחד הוא מדרום קוריאה, ומכן הפרצוף הזה שלי, ואחד מאירופה. ואיפה נפגשו – אני לא יודע... אולי אצלי..."
הוא בוגר בי"ס עמל. הוא הבכור בינתיים יש לו חברה אחת, עם פיתוח "הטלנט שלו" – הציור, זה מספיק ודי. מה הוא עושה ביחידה – הוא מרים את המורל...
ואילו אטיאס יוסף אינו נתון להלצות. עלה בשנת 1963. הוא הצעיר במשפחה בת שלושה בנים. אביו עובד דחק בכפר רופין. מה הוא רוצה לעשות כאשר יגדל, סליחה, כאשר ישתחרר מן הצבא. רוצה להמשיך במקצועו, מסגרות מכנית. יופי של מקצוע. לחתום קבע? אכן, המפקד אומר שהוא תותחן מצוין, אחד הוותיקים, כבר שנה וחצי, והיה בסוללה מבצעית עם המפקד, אבל לא רוצה להישאר בצבא.
טומסית יוסף מקרית-גת, הוא יליד טוניס. עלה כילד בשנת 1955, עכשיו הוא כבר קרוב לתשע-עשרה. "אבא עובד במועצה, אמא עקרת בית. כמה אנחנו? היינו שבעה, עכשיו אנחנו שישה" – אומר בעצב – "אחות אחת התחתנה..."
"מה אעשה כשאגמור את השירות. לא יודע. אולי אחזור למשק, לשדות ים, אולי אעבוד ברהיטים. לא יודע."
"למה התגייסת לתותחנים?"
"שלחו אותי. התנדבתי לצנחנים, אחר כך ביקשתי ללכת לסיירת, אבל ההורים התנגדו, מפני שאחי ב"הנדסה קרבית", ועוד אח משרת עכשיו בצבא – לא לקחו אותי." מה הוא עושה ביחידה – הוא נהג. מסיע את התותח.
מרקו חייך את מירב חיוכו. כשאינו יודע "איך אומרים את זה" – הוא מחייך. הוא נמצא בארץ רק שמונה חודשים. "ההורים זקנים, רק אני הייתי עובד בשביל להם. כי רק אני בבית." ומה עשה אבא? "לא עשה. גם שם היה זקן..." ואיך בצבא – טוב? "פה יופי."
רב "משלב ב'"
ויש לנו גם רב ביחידה.
באמת? ומה הוא עושה אצלכם – סמל דת?"
חלילה, חייל מן השורה, אבל שלב בית'ניק."
"מה זה?"
"זה ככה" – מסביר הרבה מלכה שלמה – "אני אמנם לא חייב גיוס אבל רציתי גם אני למלא את חובתי. אני בן עשרים וארבע וחצי ונשוי רק שבעה חודשים. אבא שלי הוא ראש המועצה ביבנה, משם אנחנו. אני גר עכשיו באשדוד. אנחנו שנים-עשר במשפחה, אבל ברגע זה רק שמונה בבית. שלושה בשירות סדיר, אח אחד בשליחות המדינה בשגרירות בפריז. אני גמרתי את ישיבת רמב"ם בת"א, וישיבת פורת יוסף בירושלים. אני הכי דתי במשפחה אף כי אבי הוא ראש המועצה מטעם המפד"ל. כך, כולם מסורתיים, כמובן. יכולתי ללמוד ב'כולל'. אבל איך אפשר עכשיו אפילו לא לעשות את המינימום." האם הוא מתגעגע לאישה – וכי איך לא להתגעגע לאחת שהתחתנו איתה לפני שבעה חודשים. לא. לא שידוך היה זה. היתה אהבה. אשתו עלתה רק לפני ארבע שנים וכבר היא מזכירה בבית ספר.
מי זכאי להנות מ"שלב בית."
"אלה שאיבדו אחים במלחמה, אלה שיש להם בעיות סעד חריפות, שעלו מעל לגיל הגיוס לישראל, ותלמידי ישיבות ורבנים. השירות שלהם מתבטא באמונים של שלושה חודשים. לאחר מכן נקראים למילואים."
"תגידו, בתל אביב כבר ירד גשם?"
משך כל הראיונות האלה ישב עמנו סגן צעיר ויפהפה, שעיניו שחורות משחור, ששיניו לבנות מכל לובן, שעורו שחום מאוד. מנחם בן חיל, אחד הקצינים המצטיינים. עלה מהודו לפני 14 שנה, בעודו ילד והלך עם הוריו למושב אביעזר אשר בחבל עדולם. לזכותו מספר "מעשים טובים", המפקד מדבר עליו בחיבה ובכבוד ובהערכה ורואה בו אחד הקצינים המבטיחים לצד הסרן הנמצא במקום, איש מלא הומור, וטוב לב האופייני לאנשים כבדי משקל, שיש לו בדיחה טובה ואימרת כנף נוצצת ויד קשה כשצריך תוקף, (אבל עליו לא צריך לספר – נאמר לי). וגם את פרטי המעשים הטובים שעושה מנחם אסור לכתוב – הסביר קצין ביטחון צעיר שליווה אותנו כל הזמן וירד לחיינו. ואתכם הסליחה...
ובגלל אותו קצין ביטחון לא אוכל לספר לכם כיצד פועל הכלי (כאילו לוא הרשה הייתי מסוגלת לעשות זאת), אם חטפו ולא חטפו אנשי הסוללה הפגזות אבל הרי לא על הכלים באנו לספר אלא על "כלי הקודש שהם בחורינו." באיזו הנאה הפגינו לפנינו תרגיל ירי – בהנאה ובמלוא הרצינות – ואיך רבצו לראות סרט, בצריף לוהט, ישובים בתוכו על מיטות של שתי קומות, ערומים וערומים למחצה – נוטפי זעה כמו במרחץ טורקי ממדרגה ראשונה.
כשעמדנו לנסוע משם, והשמש השוקעת צובעת את הבקעה "אדום עתיק" להנאתו של צייר היחידה, רדף אחרינו בחור, שנקע את רגלו במשחק כדורגל – כך אמר, אבל מישהו הסביר שהיה זה בריצה אחרת לגמרי ובכדורים אחרים לגמרי – וקרא אחרינו:
"תגידו, בתל אביב כבר ירד גשם?..."