14.1.77
לכאורה, בית ככל הבתים, אפילו יותר. אידיליה. ילד משחק על שטיח, אישה צעירה מכבדת את ביתה. והבית נוח ונאה ויש פרחים ודגלוני אולימפיאדות. הכל מבריק, הכל מטופל. שמים בבית זה לב לכל פרט. מורגשת יד דואגת שלא יחסר דבר בבית הזה.
לכאורה, בית ככל בית, ואף יותר. למעשה, לא עוברות דקות הרבה ואפילו אורח לרגע יבחין שהוא מצוי בבית שיש לו רק הורה אחד. רק אם.
האישה מזמינה לשבת. לחייה לוהטות. היא מנסה לשמור על שקט ונועם ומבקשת לדעת מה נשתה. הילד חולה, היא מספרת, ומשום כך הוא בבית. וחבל. הוא לא צריך להיות ער לכל התכונה הזאת. זה לא בריא, אף כי אינה מסתירה ממנו דבר. משתפת אותו בכל. ובכל זאת, צריך לחשוב על שלוותו.
כן. ההתרגשות הזאת הוציאה אותה משלוותה, משיווי המשקל שסיגלה לעצמה בהרבה כאב, מן היום-יום שכבר התרגלו לחיות אותו בלעדיו, בלי הבעל, בלא האב, בלי פניו המאירות.
"באמת, אמא, איזה מילים את מדברת..." – אומר שי שהיה בן ארבע כשנרצח אביו עמיצור שפירא, באולימפיאדת מינכן. בוודאי שהוא זוכר את אביו. וגם מדברים עליו תמיד. אחותו, שהיתה בת חצי שנה, אינה זוכרת. הם הולכים יחד לקרית שאול. היו הולכים הרבה, עכשיו פחות, תמיד הם מוצאים שם פרחים. שי מבין היטב. האם הסבירה, וגם בבית הספר אמרו שעל אביו וחבריו מתאבל כל העם, אפילו כל העולם...
קמט של מרירות מסתמן בזוויות הפה של האם. "העולם מתאבל עלינו..."
על הספה גיליונות "בריסטול" גדולים, לבנים. צריך לכתוב עליהם. להכין כרזות לקראת ההפגנה בשעה שלוש. לכתוב עליהם בדיו שחורה את הימים השחורים שבאו עליה, על ביתה, על העם הזה. לתרגם למילים זעם ועלבון ותמיהה מטרפת. לכתוב משהו שיחדור ללב הצרפתי האלגנטי, המעודן בשכבות "בון טון". לפחות ייבושו. ישבו אלמנות וחיברו סיסמאות הקוראות להסגרת אבו דאוד ומי יכלה לשער, שכבר למחרת ישחררוהו...
עכשיו אין עוד טעם לסיסמאות הפונות למצפון העם הצרפתי, שופטיו, מנהיגיו. עם "נאור", שיחרר רוצח אפילו בלי חקירה, אפילו בלא שהעמידו פנים כי חוקרים, יהודים דמם הפקר? אינם שייכים לחברה האנושית?
"מה קרה לצרפת" אומרת שושנה בזעם – "מה קרה למידותיה הנעלות הרקומות על דגלה? אני מורה. מאז נרצח עמיצור לא חזרתי לעבודה. לא היו לי כוחות נפש. אבל אני מקווה לשוב לשיווי-המשקל ושוב ללמד ילדים. איך אלמד אותם את ההיסטוריה של צרפת? מה אספר על מורשת התרבות והאידיאלים שציוו לה ולעולם משורריה, הוגי הדעות שלה, מהפכניה? איך אלמד על אוצרות האמנות שלה ואעורר את האהבה ליופי ואת הרצון לבקר בשכיות החמדה שלה, כשצרפת של היום היא עיוורת צבעים, רואה רק כסף, מריחה רק נפט!
"מי שעושה עסקות שאינן נראות לצרפת, שהתחמק מתשלום מיסיה, הוא פושע שיש להסגירו אליה. מי ששפך את דמו של בעלי, המוח השפל שזמם להפוך אולימפיאדת שלום לזירת רצח, מי שתיכנן רצח חפים מפשע הוא אישיות שעורכים לה מסיבת עיתונאים ומטיסים אותה ברוב כבוד במחלקה הראשונה ובסיקור עיתונאי וטלוויזיוני."
"אמא, איך את מדברת..."
הוא לא רגיל בסגנון זה. הוא כמעט אינו מכיר את אמו. גם בבית שפירא, גם בבית האבלים האחרים אומרים דברים בשקט. מדברים על ענייני יומיום, בושים להפגין ריגוש, בכי, אבל. הכל כל כך חלק ונאה על פני השטח. הכל מופנה פנימה... גם הכאב.
*
חמש שנים הם פרק נכבד בחיי אדם. לבת הקטנה הם כל חייה. לבן – מרביתם. אך לאישה - - - היא מהלכת מאז כאדם שהופקע מחייו. אבל היא מתפקדת, והיא מקווה שלבסוף משהו יסתדר גם בחייה. באה שלווה מסוימת, מין תרדמה מרדימת כאב, כאב חסרונו של בעל נעורים. הקטנות, השכולות, מלומדות בנשיאת השכול בכבוד, יודעות להיות גם אם וגם אב. ויש גם יד לאומית הדואגת להן ולילדיהן ולהורים. הן מכובדות. אבל הן גם עריריות מאוד, וכשהילדים שוכבים לישון ושקט יורד על הבית הן יושבות בחדרי האורחים שלהן, מול הטלוויזיה...
כשנודע כי אבו דאוד נתפס, התנחשל הכל מחדש. שושנה מספרת שחזרה וחיתה כל רגע מן הרגעים הנוראים ההם, נקראת בין זעם לאוזלת יד. "פתאום היתה מין תקווה שניתן לעשות משהו" – קשה לה להסביר, קשה לה להגדיר את הקשר שבין הרצחו של עמיצור ובין שפיטת האשם במותו. היא וחברותיה אלמנות י"א הספורטאים, התלכדו פתאום מאליהן בתביעה להביא את הרוצח הנה, לשפוט אותו כאן, בישראל, לעיני ילדיהן.
"מה היו משתנים חייך לו הובא אבו דאוד לישראל?"
"היינו דורשות את המתתו."
"ובמה זה היה משנה את חייכן?"
"אולי הייתי זוכה לשקט. אולי היו זוכים לו עמיצור וחבריו," לוחשת שושנה. "במה משתנים חייו של אדם כשניתן לו לנקום? יש חטא ועונש. אני רוצה להאמין בזה. אחרת אנה אנו מגיעים... העונש לא יחזיר את המתים, אבל בעונש מקדשים את החיים. אבו-דאוד חייב במיתה. אשמתו מוכחת. שיהיה רוצח אחד פחות בעולם. יש בעולם כל כך הרבה ילדים קטנים..."
*
"את יודעת" אני אומרת לשושנה "רבים חרדו בישראל שמא יסגירו לה את אבו דאוד. רבים נשמו לרווחה..."
"לא ייתכן – אומרת שושנה – אני משוכנעת שכל עם ישראל מרגיש כמוני. מאוכזב מהפחדנות המשפילה של הצרפתים. הגיע לנו לשפוט אותו. למעננו ולמען שלום העולם הגיע לנו."
"אולי פחדו מפני התוצאות מגל טרור מחודש, חטיפות, רציחות..."
מדוע? זה משהו חדש? אני לא פוחדת. ממה עוד יש לי לפחוד? אנחנו לא פוחדים. אחרת לא היינו עושים מה שעשינו באנטבה. במה טוב יותר ז'יסקאר מאידי אמין..."
"את יודעת כמוני שהמקרה אינו דומה. שבאנטבה חיי אדם היו תלויים מנגד. אידי אמין שיתף פעולה עם מרצחים כאשר בני הערובה היו נתונים בסכנת מוות והיה סיכוי להצילם."
"ולאחר מעשה חדל רוצח להיות רוצח. הוא כבר לא חושש מעונש. הוא כבר פרסונה גראטה שצריך להשקותה בשמפניה. אם דם יהודים הוא הפקר – דמם של אחרים יהיה קודש. שפיטתו של אבו-דאוד היתה מונעת רצח. גם היא הצלת נפשות. בעיני שניהם עומדים באותה דרגה. גם גרמניה אינה נקייה. גם ידיה מוכתמות בדם הזה. יש לי סרט קטן ובו רואים איך מוליכים את בעלי למטוס. הכרתי את צלליתו. נשים אחרות הכירו את בעליהן, הולכים לקראת שחרור. אחר כך הביאו אותם אלינו ירויים. בידי מי?!"
"אמא, מספיק. אני לא יכול לשמוע יותר. אף פעם את לא מדברת ככה..."
"סליחה, סליחה," אומרת שושנה. "טוב, בוא נכתוב עוד פלקטים."