4.2.69
בפנקס הכתובות היתה רשומה כדודנית של מכרה שכדאי מאוד לפגוש אותה. ואל השורה הצרה עם הכתובת ומספר הטלפון נתלווה זיכרון דברים שנאמר בהתלהבות: "אמנית, סופרת ובת עשירים... סובבת בחוגים של סופרים ואמנים ושאר אצולה בת זמננו וביתה מלא תמיד ברווקים מבוגרים ומבוקשים.
רק אחרי ימים רבים הצלחתי לקבל מענה מביתה. אדיגה פתחה את הדלת לאחר שחזרתי על שמי פעמים אחדות. לבשה שמלת-בית סגולה, מעוטרת בפרווה לבנה ארוכת שיער. אותה שמלת בית הבליטה את פניה החיוורות, השקופות כמו פנים של חרסינה סינית דקיקה. שערה הבלונדי גלש אל כתפיה.
בתוך הבהירות הזו ישבו עיניים גדולות, כחולות. גם העפעפיים היו כחלחלים. לא מאיפור. משקיפות ענוגה. שברירית, שברירית היתה כולה. מרחפת כזו. כמו לא קיימת.
"קבעתי לך לבוא בשעה מאוחרת זו" – התנצלה – "כי אצלי הבוקר מתחיל רק בערב. איני מסוגלת לקום בבקרים. אולי משום שאיני עובדת. אולי משום שאיני יכולה לראות איך כל העולם כולו יש לו זכויות של חובות ולי אין כלום בעצם. אין לי בשביל מה לקום."
אי-שם במרחק השנים היה לה בעל ועוד בעל. ילדים לא כדאי להביא לעולם – סברה – עולם זה של מלחמות, שואה, קפיטליזם ועקירת לבבות.
עסקה בסחר דברי אמנות. ניהלה כרטסת של אמנים. היתה אוספת מיניאטורות פרסיות על שן ועל משי, ותדפיסים נדירים של אמנות יהודית. אך, איכשהו, בלעו הלילות הארוכים מערב אל ערב, כל פעילות ממשית. לא נמצאה לה העת לקום ולטפל בקונים, להזמינם לביתה או לגשת אליהם. וכך נערמו בערימה גדולה, אוספי המיניאטורות ותדפיסי היודאיקה, הועלו לעליית התקרה וכוסו שכבות שכבות של שנות אבק, של אזלת יד לשיכחה.
מעט כסף היה נותן לה אביה העשיר, כפי שתיארה אותו הקוזינה הישראלית. כשהיו מגיעים מים עד נפש והרנטה הזעומה שאדיגה היתה מקבלת מגרמניה נתמסמסה, היתה מצלצלת אליו. היתה שואלת אותו – "מה שלומך, פאפי?" והוא היה משיב מה שהיה משיב. היו קובעים שעה לשתות "בונן-קפה" בבית הקפה הווינאי שברחוב שבעים ושניים ויושבים ושותקים בנועם. האב היה מעביר את עיניו על פני בתו שזיום דועך, אל הארנק מעור לטאה שלא צריך היה להיות נביא כדי לדעת שהוא מלא בחשבונות חשמל וגאז ומיסים ושכר דירה, שלא נפרעו. אך כשהיו עיני האב מגיעות אל רגליה היפות, הנתונות בתוך נעליים חדות אף ומעוקמות עקב – היה נאנק לא פעם. עתים היתה יוצאת משם בהבטחה שתלך מיד לחנות נעליים ותקנה לעצמה זוג שאינו מבייש. זוג נעליים שמשייך את האדם לתקופה. אך, איכשהו אף פעם לא הצליחה לקיים את ההבטחה ולהוציא מעט מן השטרות שהיה שם בהסתר לתוך ארנקה. אל אותם אותות השתייכות לתקופה, כל ארונות ביתה היו מלאים בנעליים בכל צבעי הקשת, מן הימים הטובים שידעה פעם.
אז מה אם הנעליים אינן שייכות לתקופה? וכי היא שייכת?!
*
כל עושרו של האב היה החדר השני בדירתו בת שני החדרים, שהיה משכיר לזמרת. אותה זמרת גרה עמו כבר חמש שנים. וטוב להם ביחד, לזקן ולזמרת. היא קונה מצרכים והוא מבשל. הוא קונה – מבשלת היא. ביחד אוכלים, ביחד מדיחים כלים. בביתו של הזקן יש נעורים ושירה ולזמרת יש מעריץ לקולה. אחד, שעונה לצלצול הטלפון ואומר בקול מלא חשיבות: "מדמואזל סילביה נמצאת עכשיו באולפן ההקלטה... "הדירה עברה אליו בירושה. עוד קורים ניסים בעולם מפוכח זה של מחשבים אלקטרוניים ופלסטיק.
כאשר הגיע אבי אדיגה לארצות-הברית, היה כבר יהודי בן שישים ומשהו. אמיגרנט עם שתי חתימות ערבות של קרובים רחוקים, שהבטיחו לפרנסו. רדוף מחנות כפיה ועייף עד מוות, ונטול זכות-עבודה, חיפש כזו שאין בה עמל רב. עבודה שאינה נחשבת לעבודה. ומכיוון שבאוסטריה היה ביתו גדול ומשרתים עבדו בו – ידע מה דרוש לג'נטלמן זקן. מה ערכה של ארוחת בוקר טובה על מגש, את טעמו המופלא של טיול בוקר בפארק העירוני, שאומנות בשביסים לבנים נוהגות בו בעגלות טיול של תינוקות, המציצים אל העולם המבולבל, בלי קמצוץ של חשדנות. גם פרק במשחק השח, בשיחות חולין קטנה בטעמה של כותונת שכובסה וגוהצה כהלכה.
להיות "קומפניון" של ג'נטלמן בזה טמון העתיד – סבר אביה של אדיגה גם משרה כזו בין המודעות הקטנות שבכל העיתונים. ומצא. וכך היתה לו גם דירה, גם מזון וגם משכורת. מה שאכל האדון – אכל גם מלווהו. מה שכבר לא לבש האדון - לבש הקומפניון. טיילו בפארקים, נסעו בימות הקיץ הלוהטים למקומות נופש בהרים. לפעמים הלכו לבית האופרה, עתים שמעו מוצרט בפארק המרכזי, חינם אין כסף עתים אף סרו לבית-מלון גדול ושתו בירה של וינה. ואם האדם זר ואיש אינו מכיר אותו אז מה איכפת להיות מלווה של אדון? מה ההבדל בהנאות, אם אין הן מלוות במבט מלוכסן של רחמים. "ראו לאן הגיע הסוחר הזה מווינה..."
למען האמת, מאותו מבט מלוכסן של רחמים ולעג דקיק, לא צריך היה לפחוד היו שותים קפה ואוכלים עוגה בבית הקפה הוינאי, המפורסם ב"וואלד קוסען" שלו. עיני האימיגראנטים האחרים מלווה אותם קנאה. האחרים, יהודים עשירים וסוחרים גדולים לשעבר, היו מסתפקים בקפה או בתה בלבד. ולא מטעמי דיאטה... ולא פעם תהו שמא מכיר הוא עוד איזה פטרון הזקוק לקומפניון.
שני הזקנים אהבו אותם הדברים, ואהבו ליהנות מהם. ההבדל היחיד ביניהם היה שבסוף החודש היה נשאר סכום כסף לא מבוטל בכיסו של הקומפניון, ואילו הפטרון היה צריך לחכות עד בוא הקיצבה הבאה, וקרה לא פעם, שהמעביד היה נוטל ממנו הלוואה קטנה, לדחוק את הקץ.
כאשר נפטר האדון הערירי, עברו כל החליפות והנעליים והכלים והרהיטים והדירה השכירה, לאביה של אדיגה.
*
ובכל זאת היתה הדירה נאה נעמד בה ריח של טעם טוב.
"אני אוהבת את ניו-יורק" – היתה אומרת בעוז. עפעפיה הכחלחלים היו יורדים על עיניה התכולות וזויות שפתיה היו מתחייכות באותו עצב מריר הזכור לאלה שמקשטים את קירות ביתם במסכת המוות של הנערה "הלא-ידועה", שמצאה את מותה בסיינה. קמטים קטנים, כואבים יותר מאלף דמעות, היו חותמים על יאוש תהומי.
"ספרי לי מה ראית, היכן היית, היכן אכלת, לאיזה תיאטרון הלכת?" – היתה שואלת לפתע. ואני הייתי מספרת והיא מקשיבה וחוקרת. מבקשת לדעת פרטים. "מה מגישים ב'ארבע עונות', ומי הזמין לשם? וכמה שילמו? ואיך נראה אותו אדם חשוב שפגשתי? והאם כבר קניתי לי משהו אצל 'סקס' מן השדרה החמישית? והאם הייתי כבר ב'טיפני'? והיא אינה מעיזה להיכנס לשם אפילו...
בערבים היה הבית נעים יותר, כי אז דלקו האורות בזכות אור חשמל דולק כשבחוץ מאירה השמש, והחלונות מכוסים בווילונות אטומים – הוא חולני. אך גם לולא כיסתה את החלונות באותם וילונות אטומים וכבדים, ספק אם האור היה מצליח לחדור לתוך הדירה פנימה. דירתה שבקומה השישית, בורכה רק בחלון אחד, וזה פנה אל חצר קטנה וסגורה, כשעוד שש קומות מתנשאות מעליה. קומות עמוסות בדירות ודיירים עם שמחות ועצבונות מכוסים בווילאות מלמלה דקה.
ובערבים, היו באים גם אורחים, אורחים שאדיגה היתה טורחת להזמינם כדי להגיש לאורחת מישראל, את ניו-יורק, על טס של כסף... היה בא שופט שחדל לשפוט. היה בא עורך-דין שלא היה במצב רוח הולם כדי ללכת למשרדו ולטפל בצרותיהם של אחרים. זה שלוש שנים לא הלך לשם, ושוב לא היה ברור אם המשרד עדיין נושא את שמו. היה בא רופא שעבד בבית חולים כושי, כשאחד הרופאים הקבועים חלה או יצא לחופשה, ועורו הלבן רעד עליו. היו באים ציירים מבולבלים וביניהם אחד מקסים שהתכונן לצייר ציור-קיר כזה, שקיר הולם לו טרם נבנה, ואותו קיר שטרם נבנה, עמד כחיץ בינו לבין ההצלחה. בינו לבין החיים.
"אדיגה" – היה אומר לה – "אדיגה, כשאך יימצא הקיר המתאים, אנו בצמרת. אקח אותך להרים. אי-אפשר לנשום במחנק הניו-יורקי הזה, יקירה. ואת כל כך חיוורת. יותר ויותר חיוורת הנערה שלי" – היה אומר ולוטף את שערה הבלונדי הגולש אל הכתפיים.
ואדיגה היתה אוספת מכל הארנקים הבלים את הסנטים ואת ה"רבעים" ואת ה"חצאים" ויורדת אל החנות הסמוכה לקנות משהו לכיבוד. והצייר היה ממציא מאי-שם בקבוק, לפני שהיה סיפק בידי לפעול כפי שצוויתי. "כשארד, שימי לב שוולטר לא ישתה. אם יבקש ממך כוסית, תגידי לו שאינך יודעת היכן המשקה, שאת בטוחה שאין. שאזל. תחביאי את הבקבוק בארון שלי..."
כי כאשר היה וולטר מוצא את הטיפה המרה, היה לא טוב. היה רע. כי כאשר היה מתחיל וולטר לשתות, היה שוכח להפסיק. היה נחפז לחזור לביתו וממשיך בחינגא. ואז היה מתחיל לטלפן ללונדון, לפאריס, משוחח שיחות ארוכות עם כל חבריו משכבר הימים, עם אחיו, עם האחיינית, עם האישה הראשונה שנתגרש ממנה ושנשארה בברלין; עם האישה השנייה שנתגרשה ממנו ונשארה בווינה. בסוף החודש היה מגיע חשבון טלפוני שוולטר לא היה מסוגל לסלק. שלושה חודשי משכורת, ששולמה לו בחברה העוסקת בציור גראפי לפרסומת של חברת גרביים – לא היו מסוגלים לכסות שיחות טלפון טראנס-אטלנטיות של ימי שכרות אחדים. בציור אותם גרביים מטופשים כמעט איבד את אור עיניו קצרות הראיה. כמעט חדל לראות. אך כאשר וולט שותה – הוא רואה. הוא רואה את העולם, כלומר – את חייו, את עצמו, כמות שהוא. ואז, אין אפילו קירות שטרם נבנו.
כמו רבים אחרים שתפסו בשלב מסוים של חייהם שהם רק ממתינים, אם למשהו שיקרה, או למשהו שיחדל – עבר לגור באחד מאותם בתי-מלון-של-מגורים, אחד מאותם בתי מלון בהם יושבות זקנות וורודות, וריח הבצל המתבשל בתוך מרק – דבק במסדרונותיו. כן, גם הוא בישל בפינת הבישול נטולת החלון, מרק עם קצת בשר והרבה בצל, והריח היה דבק בבגדיו, בשערו, בנשימתו.
בימים הבאים אחרי טעימה של כוסית קטנה, נסגר היה וולטר בחדרו אשר בקומה העשירית, ואשר אין המעלית פועלת באגפו, ולא היה יורד משם. מצלצלים אז בטלפון, לוודא מה לו, ואין מענה. כי אם נשאר קמצוץ בהירות במוחו, בטרם התמסר כליל ל"ידיד האכזר שאינו מאכזב לעולם", לבקבוק, היה וולטר קורע את חוט הטלפון המחבר את הקוסמופוליט שבו אל העולם הגדול: אל תחנת משטרה בניו-דלהי, אל מזכירתו של פיקאסו המבלה חופשה באיים הקאריביים, אל אוניה בלב ים. ואז – אי-אפשר להגיע אליו. ואדיגה יושבת, עוצמת עיניה חזק יותר, וקמטים קטנים, כואבים יותר ממיליון דמעות, חותמים על יאוש תהומי.
"ככה זה. תמיד אני אוהבת את האדם הלא-נכון. למה אני בנויה בצורה טפשית כזו, שאיני יכולה, איני מסוגלת להתאהב במי שכדאי לאהוב?..."
"אדיגה" – אני אומרת לה – "אינך יודעת? זה משום שאת אישה אמיתית, וגם משום שאת אישה יוצרת. ואישה כזו אינה יכולה ואינה זקוקה להיבנות ממשהו. את יכולה להרשות לעצמך לאהוב אפילו אפס, כל עוד הוא מוצא חן בעיניך והוא יפה, ובכלל – אהבה של ממש אינה באה בשל. היא באה למרות. כאשר אישה אוהבת גבר, אוהבת אותו באמת, היא אוהבת אותו למרות מה שהוא, ולא בשל מה שהוא.""
את חושבת כך..." ושוב אותן עיניים יבשות ואותו חיוך כואב של "הטבועה" החיוורת אהובת הנערות והנהרות.
אמרתי לה שעליה לקום, לאורז את החפצים וללכת למקום בו ישנם אנשים של ממש, עם בעיות של ממש. מקום שם יכול האדם לתרום משהו לזולת, לעשות משהו פרט לחיטוט בנשמתו... אמרתי לה גם שרע ומר יהיה לה כאן. שסופה יהיה הנהר.
"מה רע בנהר?"
התרוממה על קצות אצבעותיה והציצה החוצה. מבעד לחלון הקטן שבחדר האמבט ניתן היה לראות פיסה מנהר ההדסון. עתים היתה אפילו מגיעה רוח מרעננת וריח של מים וצמחיה שעל החוף. ובנהר הזה טיילו ספינות. צחות כאלה. עליזות כאלה. וגם עייפות כאלה. אוניות שמובילות מטענים ונפט. אדיגה חזרה לאפר את פניה לקראת יציאה לקולנוע, לפי הזמנתי, ובינתיים סיפרה שיום אחד הצליחה לעלות על ספינת שעשועים. מישהי מידידותיה הכירה את רב החובל, או את בתו של רב החובל, לא חשוב. מה שחשוב הוא, שיום אחד עלתה אדיגה על ספינה זו, והיתה שם תזמורת, ויין, ומעדנים, ואדונים קשישים והרבה נערות צעירות.
"הממ... ולחשוב שאני ביזבזתי את כל חיי על נערים. על אהבה. הנערות של ימינו יודעות מה כדאי. יודעות מי הוא הריע הטוב ביותר של אישה. לוא היתה לי בת, אך! לוא היתה לי בת... הייתי מסבירה לה, היטב הייתי מסבירה, שאת הנעורים אין מבזבזים על נערים. שאהבה היא שטות. היא חולפת, הנה כך! היא פרי דמיון חולני. הייתי מסבירה לה שמגיעה עת ולא יודעים יותר לאהוב. ואז צריך כסף. הרבה כסף. והוא הטוב במאהבים. אישה – מה היא אישה? עור פנים חלקלק ומתוח, שדיים קטנים וקשים. נעורים! לא כשרון, אלא אמנות, לא שיחה נעימה, לא אוצרות נפש. הכל זבל. מי צריך אותם כשאינם נתונים בתוך עור חלקלק? מי מחפש בינה, בשלות? מה מעושה הבשלות המפורסמת הזו. היא טובה אולי לנערים, שיבואו ויטלו ממנה כדי ללמוד... נערה צעירה חייבת לזכור זאת ולא לבזבז את נעוריה על נערים. לא לתתם ללא תמורה."
"אדיגה, האין האהבה היפה בתמורות?"
"אין אהבה. ואת יודעת זאת."
"אז מה תקראי ליחס הזה שלך אל וולטר?"
"כלום. לא כלום."
לא ראיתי את אדיגה יותר. לא יצא לי. אחר כך כתבתי לה, ולא נעניתי. אחר כך שיגרתי לה גלויות מצוירות ממקומות שונים בארצות-הברית. הבטחתי לעצמי לגשת אליה ולבקר אצלה כאשר אזדמן לניו-יורק ושכחתי. בשובי לישראל מצאתי את הגלויות המצוירות עם חותמת "לא ידועה." אינה ידועה בבית שבו גרה חמש-עשרה שנים?! כתבתי לשופט שחדל לשפוט. הוא ענה לי.
וולטר מת. שבוע ימים היה סגור בחדרו וכאשר התדפקה אדיגה על דלתו שבקומה העשירית הוא זעק: "זוזי משם כלבה." כאשר חזרה ובאה כעבור יומיים, לא היה מענה. פרצו את הדלת ומצאוהו נטול הכרה. אדיגה לא משכנה. איה מכרה את הכל. גם את הדירה. טובי הרופאים לא יכלו להועיל. לא רצה לחיות. אדיגה הלכה לטייל לאורך ההדסון. שם מטיילות ספינות עייפות וספינות קלילות וספינות שעשועים.
מישהו הזמין אותה לעלות על ספינת שעשועים. אולי סתם מעדה. "מעניין" – כתב השופט שחדל לשפוט – "היו לה פנים מחייכות, עשינו לה מסכת מוות, יפה להפליא. את רוצה העתק? הוא דומה מאוד ל"אן-נון." לנערת הסינה הטבועה. ידידתנו הקטנה אהבה את וולטר המטורף עד טירוף."
"אדיגה – (איך כותבים במודעות האבל הללו...) – אדיגה, איני יכולה לשכוח אותך. פניך העייפות מסתכלות בי תמיד. ואם את שומעת, במקום שאת נמצאת בו, עני לי: מה קוראים לרגש הזה, מה קוראים ליחס הזה שלך אל וולטר?"
*
בפנקס הכתובות רשומה היא עדיין כדודנית של מכרה שכדאי מאוד לפגוש אותה. ואל השורה הצרה עם הכתובת ומספר הטלפון, שאינם עוד, מתלווה זיכרון חיים עצוב כזה...