10.4.70
מינכן
"היידישע מאמע" הגרמני הראשון
במינכן אוהבים את אסתר עופרים ומעריצים את רודנסקי. בחדרו בתיאטרון הגרמני הגדול במינכן, שבו מוצג עתה "כנר על הגג", קיבל אותנו שמואל רודנסקי, מטופח ומדושן נחת, בזרועות פתוחות. בחדר ההלבשה ישבה גם ניורה, ניורה שיין, אשתו, ועוד כמה ישראלים מקרוב ומרחוק.
הבחור הזה, שמוליק רודנסקי, עובר אחת החוויות הקשות של אדם יהודי בן דורנו. לדעת אושר (ועושר), לקבל אישור לכשרון, לא בבית אלא בניכר. ולא בניכר סתם – אלא בארץ מקוללת. לזכות בכבוד גדול, אפילו להיות שיכור ממנו, אפילו להיות נושא לקנאה, אבל איפה שהוא בנשמה לדעת כל הזמן שהכבוד הזה אינו מכובד...
ושמא רק נדמה לי?
ההצגה נהדרת, אם כי היא כבר עייפה במקצת. הצגה השבע מאות ויותר – והאולם מלא מפה אל פה, לא לשם תפארת המליצה אלא למעשה. ואכן, זהו מראה לראות אולם בן אלף ארבע מאות מקומות, ואולי אלף ושבע מאות, שוב איני זוכרת, מראה גדול הוא לראות אולם כזה ממולא באנשים צעירים, לבושים יפה, בוכים, צוחקים, מוחאים כפיים בהתלהבות, בולעים כל מילה הנאמרת על ידי האליל, הלא הוא רודנסקי, אפילו כל המתפעלים הללו הם גרמנים. קצת כואב הלב, שאת כאב הלב היהודי צריך לשפוך לפני בני העם הזה, אבל מן הצד השני, שופכת את כאב הלב, את חטאת האנושות כלפי עמנו – להקה שלהם. רק שה"סטאר" שלה הוא יהודי. מאוד יהודי. כל תנועה, כל תג, כל הברה, רוויה יהדות עמוקה, טובה, הטומנת בשפלות רוח את גאוותו של מלך. אבל על כך כבר נכתב הרבה.
*
שמו של רודנסקי נישא בפי כל, הוא זוכה לכבוד מלכים ולרגליו פרוש שטיח אדום... היהודים המקומיים החשובים רבים על הזכות לארח אותו, והוא נהנה מזה... "אך – הוא מספר – אין לך מושג מה זה לעשות שבת אצל שוצר. איזה בית, איזו מסורת! ואיזה אוכל, הא – כל מעדני בית יהודי טוב. ואיזה עושר..."
"ומה נשמע בארץ? ואיך נראית 'הבימה'. קיבלתי הזמנה לפתיחה. אולי נקפוץ לפרמיירה ונחזור למחרת היום – מה דעתך ניוריצ'קה? הלב יוצא להיות בפרמיירה. מה קרה שם עם המעילה הזאת, לא מתקבל על הדעת. לא מתקבל..."
אחרי ההצגה הלכנו "לאכול משהו". ביציאה מן התיאטרון חיכו לרודנסקי ללחוץ את ידו ולבקש חתימה. רודנסקי ליטף את זקנו החום, במסגרת שיבה, וחתם. בכניסה למועדון-המסעדה, הקיפו אותנו מכל צד. ומי שלא ניגש - הביט. וכמובן ביקשו אוטוגרפים. ורודנסקי ליטף את זקנו וחתם וחתם...
*
למחרת היום נסענו ל"ביתו" במינכן.
דירה נאה במלון גדול ברובע "שוואבינג" – הוא הדיזנגוף של מינכן. כובדנו בעוגות שהגיעו אותו בוקר מישראל. אכלנו תפוזים שכתוב עליהם "ג'פה" ושאלנו: "נו, רודנסקי, איך זה להיות סטאר?"
אני כבר התרגלתי. קודם לא הייתי רגיל. בכלל לא. ואני גם לא השתניתי. נשארתי מולה, כרגיל. אומרים לי, רודנסקי, איך אפשר להישאר ככה. פשוט מתפעלים ממני. למשל יום העצמאות – זה את יכולה לכתוב. אפילו בן-נתן אמר לי: 'אתה חבר-מן, יימח שמך. מניין אתה ממציא את זה'. אז למשל ביום העצמאות: אני מזמין שמפניה לכל הלהקה. וכולם שותים. וכשמרימים כוס צריך להגיד בעברית לחיי מדינת ישראל. ואומרים... את צריכה לשמוע איך הייקעס האלה אומרים לחיי מדינת ישראל.
בהצגת האלף של טוביה (אני סופר את שלוש מאות וחמישים ההצגות בהן שיחקתי בישראל, ועוד שש מאות וחמישים שהצגתי בגרמניה, ועכשיו כבר יש יותר) אז בהצגת האלף שלי ידעתי שיהיה טררם גדול מאוד. מה אני עושה? אני מעמיד שולחן מכל טוב. ובכל טוב הזה אני לא שוכח להעמיד דברים מישראל, כמובן, ומה לתת לכריסטמס? נתנו לי עצה. אמרו יש יין נצרת מארץ הקודש. אז אני הזמנתי שני ארגזים ונתתי למי שנתתי, למי שצריך ולמי שלא צריך. לכולם. כיד המלך. אז שלא יאהבו את מדינת ישראל? ואני פשוט עם כולם. לא מתנשא. מדבר עם כולם, טופח להם על השכם. 'פאן בראט'. אז הם אומרים, סטאר כזה הם עוד לא ראו. איש כזה פשוט. יוצא מן הכלל. אני לא יכול לשחק את תפקיד הסטאר. אני סטאר!
*
לפעמים אומרת ניורה שלי, מולקה, היא אומרת, מה יהיה אתך. ככה אי אפשר להתנהג. צריך לעשות משהו. אז בן-נתן אמר, שיהיה מה שהוא. בדיוק כמו שהוא, דווקא. למשל אני לא יכול להיכנס למסעדה גדולה. תיכף רואים את הזקן שלי וצועקים, הנה רודנסקי. ומתחילים לבקש אוטוגרפים. לא נותנים לאכול... בן-נתן אמר, אתה ה"בוטשאפטר" (השגריר) הכי גדול ששלחו ממדינת ישראל. אתה עשית בשלושה חודשים מה שאני לא עשיתי בשלוש שנים. אריך קסטנר נתן לי שלושה ספרים. בא להצגה שלי. בטח. מי לא בא? אמר לי גם הוא: 'דו ביסט דער בעסטער בוטשאפטר'.
איני יודע איך להביע את זה. מציעים לי תפקידים. תפקידים גדולים. לא צריך לדבר על זה. אני אומר – רודנסקי שמואל, 45 שנים בארץ, ייהפך לשחקן גרמני? תודה רבה. אני אומר: חבל, אני עסוק. יש לי תיאטרון בישראל. אני צריך לחזור הביתה. לשחק את טוביה זה עניין אחר. זה אני רוצה. רק זה. ואפילו את זה אני מפסיק, אורז את החבילות, ובעוד חודשיים אנחנו חוזרים הביתה. לישראל.
את שואלת איך מרגיש אדם, שחקן, שכל ימיו עבד בתיאטרון, איך אמרת שהקדיש את עצמו לתיאטרון ופתאום מקבל את התהילה שלו במקום אחר.
ניורה! בואי ניורוצ'קה ותגידי – איך אני מרגיש.
ניורה: אני חושבת, שאני, כשאני מביטה מן הצד, יש לי הסתכלות יותר אובייקטיבית...
רודנסקי: צריכים ללמוד מן העולם איך יודעים להעריך פה שחקן מצליח...
ניורה: אל תפסיק אותי. בארץ לא יודעים להעריך שחקן ותיק. אולי זוכרים את מסקין, אולי זוכרים את רובינה, אבל ככה – שחקן ותיק הוא זקן. בשביל זה יורד התיאטרון שלנו. מחפשים נעורים. רק נעורים. ואולי צודקים. אנחנו חייבים את החיים שלנו לנוער שלנו, על כן קיים פולחן הנוער. אבל הפולחן הזה לא יעשה תיאטרון.
*
רודנסקי: את אומרת שאני שר יפה. מילא. דווקא אינני מצטיין בשירה. אבל לפני שנה אמרו לי פה שרוצים שאעשה תקליט. אמרתי – מה זה מעניין אותי, תקליט. וכי אני זמר. כמה חודשים הלכו אחרי עד שאמרתי – אתם יודעים מה – תכתבו לסיימון סמית, זה שמנהל את הסי-בי-אס, תכתבו שהוא יבחר חומר וישלח. הוא הוציא את ה"קליינע מענטשעלאך". הוא מכיר אותי. הוא בחר כל מיני שירי עם שקיימים לפחות אלף שנים. וגם 'יידישע מאמע'.
השתגעתם, - אמרתי. - רודנסקי ישיר את ה'יידישע מאמע'. גדולי הזמרים כבר שרו את זה. אמרו הם, נכון, אבל לא בגרמנית. אתה תהיה ה'יידישע מאמע' הגרמני הראשון... אז אין לך מושג איזו הצלחה היתה לתקליט הזה. אני גומר אותו עם "ירושלים של זהב" בגרמנית. ובתקליט זה יש ליווי יוצא מן הכלל, תזמור יהודי עם כל הנשמה – עשה אותו גרמני. ובכלל – אני שר גרמנית? אני שר יידיש. ואת יודעת מה אמר לי פרופ' וייכמן, ראש עיריית המבורג? הוא אמר לי:
"שמואל, מעהר יידיש."
"אבל הלא אתה לא יודע יידיש?"
אמר הפרופסור: "אני הבנתי הכל. הרוטשילד שלך נמס לי בכל העצמות."
*
אני רואה שאין לך סבלנות לכל הפטפוטים האלה. השתפכתי ככה. ראיתי פרצוף מישראל. לא שלא רואים אותם עכשיו בגרמניה. כשאני הולך לבית כנסת (מתי הלכתי לבית כנסת בישראל, אבל פה הולכים) אז עם חצי מן הקהל אני מדבר עברית... אבל זה לא אותו הדבר. את מבינה. את רוצה לדעת מה עשה לי כל העסק הזה של ההצלחה, של הכסף? בטח הרבה כסף – אבל לא כל כך הרבה כמו שחושבים... אצלנו התרגלו ששחקן שאיננו עני, אינו אמן. וככה זה היה נשאר גם אצלי לולא קרה מה שקרה. ההבדל הוא בזה שעכשיו אני יכול להגיד לניורה שלי: שמעי אשתי, אנחנו חוזרים הביתה'.
ולחזור הביתה ולשבת שם. בדיוק כך. ולהגיד: יש לכם תפקיד טוב למעני? אם לא יהיה תפקיד טוב – לא הולך לשחק. לא עושה יותר תפקידים של סטטיסטים. הוי, לא. לא רודנסקי.
האם את מבינה מה זאת אומרת שאני יכול להרשות לעצמי להגיד ככה, בגיל שלי ומפירות שעשיתי בגיל שלי... להגיד לא!"