אנסטסיה מתל אביב

14.3.66
בדרך הקשה בחרה השבוע הפסנתרנית הישראלית המחוננת, דינה אברך, כשהופיעה ברסיטל יחיד בתל אביב.

הרכב תכניתה הבלתי שגרתי הוביל את מאזיניה בניגוד למקובל, מן הקל – סונטה של קאבלבסקי, אל הכבד – סונטות מאת סטרווינסקי ובטהובן (אופוס 111) כשהפרליודים של סקריאבין והערבסקות של שומן – חדורי אווירה ומתח רומנטי, מגשרים בין יצירותיה המרכזיות של תכנית רבת משקל אמנותי ובגרות מוזיקלית.

ואכן, אולם הרסיטלים של בית ציוני אמריקה התמלא קהל רב ואנין, שרבו בו המוזיקאים ושוחרי המוזיקה.

הצלחתה האמנותית של דינה אברך, מצאה את ביטויה בביקורות המוזיקליות שהופיעו במרוצת השבוע, ובהן הערכה מרובה ליכולתה הכלית, לרצינות גישתה המוזיקלית ולעולמה הרוחני העשיר של הפסנתרנית, ילידת תל אביב, שקיבלה את ראשית חינוכה המוזיקלי בעיר הולדתה וסיימה את חוק לימודיה בהצטיינות באקדמיה הווינאית.

לראות את דינה על הבמה ליד הפסנתר היא חוויה לעיניים – ולא רק לאוזניים. כל נפש, ואפילו לא רומנטית, נודדת בעקבות דמות נפלאה זו, לימי הזוהר, הגלנטיות לארמונות מלכים. ראשה הגאה עטור הִלת שער זהוב, ורוך בל ישוער לפרופיל העדין שלה, להטיית הצוואר, לקפלים העוטרים את גופה התמיר, בשמלה השחורה וההדורה.

האמנית העדינה והשברירית-כמו, נחנה בכוחות עצומים. רצינית מאוד היא, מעמיקה, מרבה לעבוד ועם זאת מלאת חן והומור. ערב שמבלים בחברתה, במסיבת רעים, הוא ערב מלא צחוק וחדווה. הצברית הזו, אני נוהגת לקרוא לה אנסטסיה, מין דמות רוסית לבנה, מבית אצולה, שבמקרה נולדה אלצנו.

היא בחרה בדרך הקשה. ואכן, קשה היא בתקופתנו דרכו של אמן רציני שנולד בארץ. לו, באמת, מרוסיה באה – איך היו נוהרים לשמוע אותה בהיכל התרבות ביחד עם התזמורת הפילהרמונית שלנו.