22.1.65
מחזה קטן – חלק ב'
לפני שבוע סיפרתי לכם איך התגלגלה לידי פתאום נסיעה לאילת, לנופש. לאלה שלא קראו את "יצירתי הראשונה" ארשה לעצמי להביאה בתמצית, ליתר דיוק, בהרחבה ולהציג את הנפשות הפועלות. אני הנני עקרת בית תל אביבית. יש לי דירה נאה, ברוך השם, לא גדולה, ולא קטנה. שניים וחצי חדר וגז ופריז'ידר. אם לקחת בחשבון שהתחתנו לפני שבע שנים ואז כל מה שהיה לי היה פרצוף די חמוד וגוף די חטוב, וזה הכל, וכל מה שהיה לבעלי הוא שחרור מן הצבא – אז הצלחנו במשך השנים יפה מאוד. אבל מה – לא סתם מצליחים. על הרבה צריכה הייתי לוותר. ובעלי המסכן, לא רק לוותר אלא גם לעמול, הרבה הרבה מעל לכוחות אנוש. מובן, שלולא הילדים היינו מגיעים לכל אלה ביתר קלות ומוקדם יותר. אבל מה אחטא בלשוני, ובכלל – מה טעם לחיים בלי ילדים? אני אפילו לא שואלת אתכם. כולנו יודעים את התשובה היטב.
"ניריצ'קה, זו בתי הבכורה, היא בת שש ולומדת יפה מאוד. ודליה היא בת שלוש ואפשר להגיד שהיא ממש פנינה. אבל – שובבה. ובאמצע היה לי עוד ילד, נו, וקרה לי אסון איתו. מה אגיד – החיים לא היו חלקים. ככה, כשרואים אותנו מטיילים בשבת, אז באמת העיניים לא תשבענה. אנחנו הולכים שלובי זרוע, מוטקה ואני. הוא בבגדים הכי טובים שלו ואני בבגדים הכי טובים שלי. הילדות מקפצות לפנים בחצאיות כחול כהה פליסה וחולצות לבנות. בקיץ ממשי או טרילין. בחורף מצמר. אומרים לי שזה לא באופנה, אבל ככה הלבישו אותי, וככה הלבישו את האמא שלי, וככה אני מלבישה את הבנות שלי. ככה הוא הטעם שלי. כן, תמיד נהגתי לקלוע לבנות שלי גם סרט בשיער. סרט אדום. אבל עכשיו ניריצ'קה בשום אופן אינה מסכימה. אז אני קושרת לה סרט לבן או כחול ככה. ואל תשאלו. כל שבת בבוקר אצלנו יום כיפור, עד שזו מסכימה לקשור את הסרט.
בשבת אחר הצהריים אנחנו הולכים לאמא שלי. פעם נהגה להזמין אותנו לארוחת צהריים בשבת. אבל היא הזדקנה. שוב אינה יכולה אלא בחגים. פעמיים בחודש אנחנו יוצאים עם זוג שכנים לקולנוע. פעם הם מכינים כרטיסים, פעם אנחנו. ועוד פעמיים בחודש, בימי שישי, אנחנו משחקים בקלפים. נשים לחוד וגברים לחוד. לא משהו רציני. אפשר להפסיד שתי לירות או להרוויח שתי לירות. הגברים זה כבר משהו אחר... אפשר להרוויח עשר לירות ואפשר להפסיד עשר לירות ולא תמיד זה כל כך נעים או אפשרי. אבל מה לעשות. אנחנו משחקים בחברה, עוד מהתנועה. אחר כך היה בעלי איתם בקיבוץ. אי אפשר לפרוש מן הציבור.
*
כפי שאתם רואים לא חסר לי כלום. ובכל זאת. לפעמים נדמה לי שאינני יכולה יותר. ככה פעם בחודש אני עושה לי חשבון הנפש שלי והייתי רוצה לקפוץ מתוכה. מה יהיה? מה יהיה? כל אתמול הוא בדיוק כמו היום וכל מחר אחיו התאום. יש שינויים פה ושם. פה צמחה שן אצל הבת, פה נשברה. פה מחלת חצבת, פה אדמת. פה רב בעלי עם הבוס שלו ועבר למקום עבודה חדש. קורים דברים. בחוץ. אצלי לא משתנה דבר. אפילו תסרוקת איני מעיזה לשנות. קודם כל זו הוצאה גדולה. שנית, שינוי תסרוקת, שינוי צבע. זה דורש העזה. זה מראה על אופי, על עצמאות. ומה אני? ועוד – לפעמים נדמה לי שאם אצבע את שערי תהיה בכך הודאה שאיני מצפה עוד לשום שינוי מהותי בחיי, והריני סותמת את הגולל על תקוות לחדש ואחר.
זה לא בדיוק ככה, הפילוסופיה הזו, אבל כך אני אומרת לעצמי. אולי כדי להשתכנע. לפעמים אני אומרת לעצמי, כשאני מכבדת את הבית בבוקר והידיים כבר עובדות מעצמן: אי מירה, ובכן אלה הם החיים הנפלאים עליהם חלמת ואותם תיכננת. וכך נראית אהבת נצח לה נשבעים בלילה על החולות. הביטי. מוטקה שלך אפילו אינו רואה אותך יותר. כבר מזמן חדל לחייך. כבר מזמן חדל לנשק את לחייך בלכתו לעבודה. אתם כבר כמו אח ואחות ולא זוג נאהבים. ואני חושבת את זה ושותקת.
לפני שבוע זה קרה. בדיוק לפני שבוע. כך נגד רצוני הכל השתפך. לפתע פתאום אמרתי לו הכל. בערך. והכל קרה בשל שטות. בשל כבסים שתליתי על החבל והגשם התחיל לרדת והוא ירד שלושה ימים וכל שכנה שפגשה אותי בחדר המדרגות ציחקקה והודיעה לי שהבעל שלי אינו אוהב אותי. לא שאני מאמינה בכל מיני אמונות תפלות.
בקיצור, בעלי תפס אותי בזרועותיו והודיע שהוא אידיוט, שמזה שתים-עשרה שנים לא חשב שצריך להוריד לי את... הקמטים שליד העיניים. שאפילו לחמור צריך לתת חופשה, ולא כל שכן לאישה. שהוא לא יסלח לו לעולם, שלא חשב על זה קודם. שמן היום והלאה, יתהפך העולם ואני אצא לחופשה מחוץ לבית ומחוץ לבני הבית. שלא אצטרך לרחוץ סירים ולרוץ לשוק ולנקות את הפריז'ידר ולחפוף ראשים, ולאוורר מצעים, ולתלות כבסים ולסדר בארונות ולראות רק את פרצופו הוא.
*
וכך אני מוצאת את עצמי במטוס, אישה יחידה במטוס מלא גברים, אם לא לחשוב את הדיילת. ואם כי בכלל אין לי שום ציפורים בראש, אני מוכרחה להודות שנורא נעים לי כשכולם תוקעים בי עיניים, וכולם עוזרים לי להעלות את התיק, להוריד את התיק, לקשור את החגורה לכסא, להתיר את החגורה. כולם מציעים סיגריות וכולם שואלים באיזה מלון אני אתאכסן. לא שאני חייבת להשיב. אבל זה נעים. בייחוד שבתל אביב יש בצורת כזו בגברים. לא רואים גבר לרפואה. אני מתכוונת לגבר ראוי לשמו שלא יהיה נשוי וחצי או שלא יהיה בן תשע-עשרה. לא שזה אכפת לי, אבל יש לי אחות צעירה ממני ואין לה עם מי לצאת. וכשאני רוצה להגיד מילה על הגיס שלה, כלומר, על מוטקה בעלי: היא אומרת לי: "שתקי – היא אומרת – "הוא זהב טהור. את יודעת איזו קריירה הוא יכול היה לעשות לוא היה עכשיו פנוי. אתן הנשים הנשואות אפילו לא יודעות מה נפלו מניותינו, מניות הנשים, בשוק הישראלי. אז אל תחטאי בלשונך." ולאחותי יש גדוד של חברות, ככה סביב השלושים, מפורכסות, מגונדרות, במשרות מצוינות, וכל הטוב הזה יושב בבית בערבים ואוכל את עצמו.
סיפרתי לכן כל אלה כדי שתבינו את הרקע. ועכשיו כשהרקע בזיכרונכן, מה, אינכן צריכות לזכור, גם אצלכן זה ככה?
כן. אבל לכן אין בעל ששמו מוטקה, תבוא עליו הברכה. מאז אני באילת, רחוקה ממנו הרים וגבעות ומדבריות, איני מסוגלת לדבר עליו או לחשוב עליו מבלי שיעבור בי גל חום שכזה. חשבתי, רק אסתלק מן הבית – מי יחשוב עליו. להיפך. כל רגע אני אומרת:
"בעלי הוא שחיין מצוין. בעלי אוהב סטייק וול דאן, בעלי אינו אוהב מרק דגים. בכלל הוא שונא דגים. כמו כל הצברים. אבל ממרק הדגים הזה היה משתגע." אכלתי אותו ערב אחד במסעדה משגעת, קוראים לה? איך קוראים לה. לא חשוב. היו שם דגים מיובשים וממולאים אוויר. פוחלצים כאלה שמשתמשים בהם בתור מנורות. הקירות עשויים מקרשים. והאורות מעומעמים, ויש יינות מכל העולם והשולחנות נמוכים נוסח כפרי. וספסלי עץ לידם. מגושמים וכבדים. הכל עשוי במחשבה, בטעם, בקו. על השולחנות דלקו נרות בתוך זכוכיות כאלה. חשבתי שזה נורא חכם שלא העמידו דגים מיובשים שיש להם מנורה בבטן גם על השולחן. זה איכשהו היה מקלקל לי את התיאבון. מילא, לאכול בעל חיים לאחר שהוליכו אותו מעולמו, לפי כל כללי הכשרות ובצורה מנותחת שאינה מזכירה אותו בחייו יותר מדי, זה עוד איכשהו, אבל להביט עליו לאחר ששבק חיים לכל חי והוא מואר מבפנים. זה לא כל כך סימפטי. כך אמרתי בחצי אנגלית למלווה שלי.
*
אך! לא סיפרתי לכם על המלווה שלי. אני מקווה שלא תחשדו בכשרים. כי, כפי שכבר אמרתי לכם, מאז נסיעתי לאילת איני נפרדת מבעלי לרגע. לא שהוא רודף אחרי. הלא הוא נמצא בתל אביב, ואני מטיילת לי על חוף אילת, חוף שטוף שמש, קיצי משגע. ואיזו חירות על החוף. מיד לאחר ארוחת הבוקר אני לובשת את בגד הים, ומדדה יחפה מן המלון אל החוף. ולא צריך יותר. החוף כולו משפחה אחת: כולם מכירים את כולם – גם אם אין מכירים. את לוקחת לך כיסא, מיד מוגשת יד וסוחבת לך אותה אל החוף. ולא עוברות עשר דקות ואת מוקפת גדוד מעריצים. זה מלמד אותך לשחות, וזה מלמד אותך להבדיל בין צדפים למאובנים, וזה מציע לך לנסוע איתו לחוף אלמוג. בצהרים כבר חוזרת למלון חבורה גדולה ביחד אתך. ולא סתם חבורה. חבורה בינלאומית ממש.
תמיד קוראים בעיתון שיש באילת סקנדינביות יפהפיות. יש. ועוד איזה! אבל יש גם סקנדינבים יפהפים. ואיזה. נוסעים לסוף העולם, למקום קטנטן שבקושי רואים אותו על מפת הארץ, לא כל-שכן על מפת העולם. ובאים למרכז העולם. אין לך אדם חשוב בישראל, שלא יבקר באילת, ואם ביקר באילת, שלא יירד לחוף. ואם לא תפגוש אותו על החוף, תפגוש אותו באספרסו ארקיע, ואם לא באספרסו, אז בבית המלון, ואם לא בבית המלון, אז במסעדה זו או אחרת או בסוף העולם שם שרים ושותים טיפה או באיכקוראים לזה שם. יש הרבה מועדונים באילת. אולי שלושה. יש מה לעשות שם בערבים. ולא רק הישראלים, אין לך תייר שבא לישראל שלא יבוא לאילת. ופגשתי שם אחדים, מאנגליה ומסקנדינביה, שבאים לישראל לחופש חורף, כלומר, הם מרמים את החורף וגונבים להם באמצעיתו קיץ מזהיר, שיזוף בשמש וחוזרים כמו כושים. תארו לעצמכם. מפריס ללוד ומשם ישר לאילת.
אז מה רציתי להגיד. רציתי לספר לכם על המחזר שלי. לא מחזר – מלווה. מי שיודעת קצת לתמרן, ושיראו שהיא אישה מכובדת, ולא תפסיד אפילו קצת מכבודה, יכולה לבלות יפה מאוד.
ואם יש איזה מחשבות מרחיקות לכת לבן-הלוויה, זה רק מוסיף מתח מתוק. אפשר לחנחן יותר, אפשר להסמיק. איש אינו אומר שחייבים להסכים. אותיות אחדות מחליפות את מקומן ואיזה שוני במובן: להסמיק – להסכים... אילת זו עשתה ממני משוררת ממש.
*
המחזר שלי הוא מליכטנשטיין. הוא מדבר שמונה שפות, ואפילו אינו יהודי. הוא בחור צעיר ורוקד נפלא. והוא איש חשוב בממשלה שלהם, או איכקוראימלזה בארץ הקטנה שלהם. קוראים לו ד"ר ומיניסטר. האחרים, היושבים ליד שולחננו, לפי הסדר. 1. יהודי מליונר מלונדון. בן ארבעים וחמש. רווק. והוא יכול להוכיח שהוא מליונר כי רק לפני איזה חודשים הפכה החברה שלו לחברת מניות ציבורית וכתבו עליו בכל העיתונים, עם התצלום, והוא רץ ומראה את קטעי העיתונות לכל מי שאך רוצה לקרוא. הוא אמר לי שהוא מת להתחתן. מה יחכה עוד. אולי אני מכירה את מישהו. אמרתי לו שאני מכירה. הוא אמר לי שהיה רוצה באחת כמוני. אמרתי לו מה לעשות ואני כבר "ניכטס צום האבען חה חה חה", אבל יש לי מישהי בדיוק כמוני.
ואני כבר רואה את עצמי גיסתו של המיליונר מלונדון, ואיך אני נוסעת לשם באווירון פרטי כמו המיליונרים האלה שהיתה להם ועידה אצלנו לא מזמן. ואיך הבעל שלי מנהל לו את העסקים, בארץ. חס וחלילה. אין לי שום תכניות לירידה. ואם אתם חושבים שאני סתם הוזה בהקיץ אז אתם טועים בהחלט. כי הוא כבר חזר ואמר לי אלף פעמים שהוא היה רוצה להשקיע קצת סטרלינגים בישראל. באיזה מפעלצ'יק, ככה, איזה חצי מליון לירות ישראליות. שיהיה. מה זה כבר יכול להזיק. שם המליונר הזה מקס. אבל הוא ביקש שנקרא לו בשם עברי. שנקרא לו מוטקה. אתם שומעים, שמו כשל בעלי. אז כדי לא לטעות קראנו לו "מוטקע גנב" והוא מת מהנאה. ויושב לידנו פרופסור צעיר מנורבגיה. קשה לי להידבר איתו. מדבר רק סקנדינבית. אז מתרגם לנו את דבריו יענקלע. זה רופא פסיכיאטור משבדיה, שבא לשם בהיותו ילד, איבד את כל המשפחה בפולין, ובסוף המלחמה מצא את אביו באוסטרליה, אבל נשאר בשבדיה כי הם היו מאוד טובים אתו, והיום הוא פסיכיאטור חשוב ומרוויח הון כסף, ובא כבר בפעם הרביעית ישר משטוקהולם לרחוץ באילת ולהשתזף בשמש. גם הוא רוצה להתחתן, הפסיכיאטור הזה. עם נפש בריאה מישראל.
אז מה אתן עושות גבירותי בתל אביב. מה אתן אוכלות את עצמכן בערבים?...
*
ויושב עמנו זוג, איני רוצה לנקוב בשמם, מי אינו מכיר אותם. והוא יושב ומדבר איתנו וצוחק איתנו, כמו שווה עם שווים. מתי אני הייתי אפילו חולמת, שאני אשב איתו ליד שולחן אחד, אתרחץ עם אשתו, ואשיר איתם שירים בעברית, ביידיש... מתי הייתי זוכה בכלל להכיר חבורה כזו, לדעת מי הגיע לישראל ולפגוש אותו. ללחוץ את ידו, לצחוק עמו, לרקוד ולפטפט, להחליף כתובות, לעשות שידוכים, לחשוב על עסקים, לעלות בסולם החברתי איפה? – ליד הסירים שלי? בתוך הבית שלי? אצל הירקן? בחנות המכולת, במשחק הקלפים עם החברים הישנים שלנו מלפני חמש-עשרה שנים?...
תסלחו לי מאוד שכאן אפסיק. החברה צריכים לבוא לבקר אצלי – כלומר, מוטקה גנב (המיליונר), הפסיכיאטור השבדי, נו וכמובן, אחותי. ויש לי עוד כל כך הרבה לעשות.
ותאמינו – או לא תאמינו – האישיות, עליה סיפרתי לכם, הזוג הישראלי - גם הם טלפנו.
אבל על כך, בפעם הבאה.