21.2.60
או בוקר טוב, איש לבן
פּרישׂת שלום מארץ בה חי הגבר כצפור-דרור – בה קונה האשה מצרכים מבעלה – בה אין עגלה, אבל יש טלוויזיה – – – בקיצור, דרישת שלום מניגריה.
אמור לישראלי כי דרוש מומחה לעבודה בחו"ל – ועשרה מומחים יהיו נלהבים לשליחוּת, ויותר מאלה יתקנאו על שלא ידעו על השליחוּת במועד, ורק מעטים יודעים כי באותן שליחויות לאו דווקא מלקקים דבש. האֶכּזוֹטיקה היא אמנם נהדרת – ממרחק-מה. מקרוב – רוב הפלאות מאבדים מזוהרם. החום הרב אינו רומנטי, הג'ונגל הוא נפלא למראה, אך מעייף בנסיעות ארוכות לצרכי עבודה. הבידור היחידי הוא – שתיה בקבלות-פנים. והאיש הלבן אינו אהוד במיוחד. כי האיש הלבן לא הביא קידמה רבה לארצות אפריקה, אלא שמר אותן בשפל המדרגה מבחינת התרבות והמדע.
ומהו היחס לישראלים?
"יחס שונה מאוד! ישראלי פירושו ידיד," מספר האגרונום ד"ר ויקטור קדם ממחלקת-ההתיישבות של הסוכנות, שחזר לפני ימים אחדים משליחות חלוצית בניגריה המערבית, בה פעל מטעם המדינה.
אם נדמה לי, או כך הוא באמת – קלסתר פניו של קדם הולם עכשיו את שמו יותר מקודם. הוא השחים, שפתיו עבו, ובהסתכלי בו אני נזכרת במכתב שקיבל אחד מידידי מגאנה, שם הציג את עצמו הכותב בזו הלשון: "שמי – ג'ורג' וושינגטון הרברט צ'סטרפילד. אני לא בדיוק שחור, צבע עורי אפשר להגיד שהוא קפה בחלב..." אכן, קדם חזר מניגריה "קפה בחלב", אך הניגרים עצמם כשמם כן הם – כושים טהורים ללא תערובת. כאשר נשאל קדם אם לא התקשה להבדיל בין כושי אחד למשנהו, ענה כי המצב היה הפוך: הניגרים התקשו להבדיל בינו לבין הישראלים האחרים והיו טועים תדיר. לא פעם שאלו אצלו כיצד יכול הוא להבדיל מיהו מי מבין הלבנים...
למה מבקשת ניגריה מומחים מישראל?
ניגריה היא ארץ גדולה ועשירה (38 מיליון תושבים, שטחה מיליארד דונם), ואילו תושביה עניים מרודים. רובם עוסקים בחקלאות פרימיטיבית עד לעלבון. הכלי החקלאי היחידי הוא מעדר קטן בעל ידית של 30 סנטימטר. האיכר הניגרי לא ראה מעודו מחרשה ולא גלגל של עגלה. בניגריה המערבית אין בהמות-עבודה, כי זבוב הצה-צה קוטל אותן. לוּ צריך היה האיכר הניגרי לחיות על גידולי שדותיו, שהם ממש "עבודת יד" – לא יכול היה להתקיים כלל. לעזרתו בא הג'ונגל והמטעים הגדלים פרא: הקקאו, תמרי-השמן, בננות-הענק, פאפאיה, עצי-גומי ועוד. על אף כל השפע הטבעי הזה – כל הכנסתו של האיכר בממוצע היא 30 לירות סטרלינג לשנה, סכום שאינו מספיק לקיומה של משפחה, ועוד משפחה פוליגמית – רבת נשים. אין תימה, שהנוער הכפרי, ביחוד בשנים האחרונות, בהן רכש השכלה מינימלית, עוזב את הכפר ונוהר בהמוניו לעיר. כאן – באין לרוב בני הנוער מקצוע ולא בית לחיות בו – הופך הוא לאלמנט מסוכן, לבעיה חמורה ומאיימת.
לפני שנה ביקר בישראל שר החקלאות של ניגריה המערבית, צ'יף אכין דקו. הוא התרשם מאוד מן המפעל ההתיישבותי ומאזורי הפיתוח וראה בהם דרך לפתרון שתי בעיות מעיקות בניגריה: העלאת רמת העבודה ורמת החיים של האיכר ובעית בני הנוער.
השר הגיש לפרלמנט הניגרי הצעה להקים כפרים שיתופיים (מושבים) כדוגמת ישראל ופירסם אותה בצורת ספר לבן, שאושר בפרלמנט פה אחד בחודש יולי אשתקד. באוגוסט הוזמן ד"ר ויקטור קדם לניגריה כיועץ בתכנון חקלאי ותכנון הכפרים ושהה שם כמחצית השנה. אכן, לזאת ייקרא זריזות! עד כה הוחל כבר בתכנון 12 כפרים בשביל מתיישבים צעירים, בני האכרים. צורת המיבנה דומה לזו של אזור לכיש: מרכז כפרי עם השירותים השונים, וסביבו 3-4 גרעינים התיישבותיים של 60 משפחות בכל אחד.
האדמות להקמת הכפרים המודרניים הללו נתרמו על ידי השבטים. הממשלה פנתה אל הצ'יפים בקריאה לתרום קרקעות להקמת כפרים שיתופיים לדוגמה, ואלה נענו בעין יפה. מעניין לציין כאן, שהצ'יפוּת (ראשות השבט) אינה עוברת בירושה מן האב לבן, אלא במידה שהוא מתאים לשאת בתפקיד הרם. הצ'יף נבחר על ידי בני השבט לפי סגולותיו האישיות, אך על הרוב מבין בני משפחתו של הצ'יף הקודם.
משק הכפר המודרני לא יהיה המילה האחרונה של הטכניקה. לא תנאי האקלים והצמחיה, לא הגידולים ואף לא האיכר עצמו אינם מוכנים עדיין לקבל חקלאות אינטנסיבית וממוכנת. אך המחרשה תובא, ותמשוך בה בהמה. כי בינתיים נעשה משהו בעולם ונמצאו דרכים למלחמה בזבוב הצה-צה. האשה תחדל להיות ממלאת-מקום לבהמת-עבודה, ואפשר כי בזמן הקרוב תיעלמנה שורות הנשים, הצועדות "קוממיות" עם משא כבד מהן עשרת מונים על ראשן. אחד הפרדוכסים של ניגריה הוא, שנמצא מי שדאג להביא טלוויזיה לארץ זו, שלא ידעה עדיין את גלגל-העגלה...
מוזר, אך זה קיים
לפי סיפוריו של קדם, זוהי ארץ-הגבר בה הוא "על הסוס", אם כי סוסים שם אין. מסתבר, שהפוליגמיה היא הסדר כלל לא רע. נקח למשל את האכר. אחד המזונות העיקריים בניגריה הוא ה"יאם" (מין בטטה גדולה). מקובל לחשוב שבאמריקה מרבים לאכול בשר, והנה בניגריה המערבית קיים מחסור חריף בפרוטאינים מן החי. אין בקר כלל, אין חלב, אלא בשימורים. הפרות היחידות שראה שם קדם נמצאות בתחנת-הנסיונות. ביצה היא דליקטס יקר-המציאות (18 גרוש ביצה קטנטונת). עכברושים ונחשים – אין בוחלים בהם, להפך, אומרים שהם טעימים מאוד... עתה מקווים לפתח את גידול הבקר לצרכי בשר (בשלב מאוחר יותר, לאחר הכנסת בהמת-העבודה). אך נשוב לאותו אכר. ובכן, הוא מגדל את ה"יאם", ונשותיו קונות אצלו את היבול, ממש קונות אותו בכסף מלא, עומסות אותו על ראשן בתוך קליפות הדלועים הענקיים וצועדות אל השווקים. בשווקים לא תמצאו רוכל. המסחר כולו הוא בידי הנשים. וכל אשה, בלי יוצא מן הכלל, עוסקת במסחר.
סיפור פיקאנטי במיוחד סיפר קדם על אשת אחד הפקידים הבכירים. אותו בכיר יצא פעמים אחדות בשליחות ממשלתו לארצות שונות. הוא מתגורר בוילה מפוארת, שעברה אליו ב"ירושה" יחד עם המשרה הרמה של קודמו, הפקיד הבריטי. משכורתו עולה על 100 לירות סטרלינג לחודש (זוכרים שהאכר משתכר 30 לירות לשנה?!). ובכן, גם לאותו פקיד בכיר נשים אחדות, כמובן, אולם אשתו הצעירה, הגרה ביחד עמו בחוילה המפוארת, בנתה לעצמה קיוסק קטן בכניסה והיא מוכרת שם שימורים...
ולא רק במסחר עוסקות הנשים. הן המטפלות בתהליכי-הייצור השונים. הגבר מספק את חומר הגלם, את הפרי כפי שיצר אותו הטבע – ומקבל את כספו. הנשים עושות את כל השאר – את הייצור והשיווק ואפילו הספקה לאֶכּספורט. הנה, למשל, תמרי-השמן. הארץ מכוסה בדקלי-השמן היפים. עד כה היו מפיקים את השמן מן הפרי בלבד. הנשים היו קונות את הגלעינים, שהיו נשלחים להפקת שמן מחוץ לניגריה. זה היה ענף מסחרי חשוב ומכניס. כעת הובאו מכונות, המפיקות שמן מן הפרי והגלעין כאחד. קמו הנשים בצעקה גדולה על שקיפחו את פרנסתן...
"מה יצא לנו מזה?"
כששואלים את קדם שאלה זו, הוא מזדעף. "מה זאת אומרת, אם יש ביכולתנו לתרום מנסיוננו, וביחוד בשטח שהיה כה זר ליהודים כמו החקלאות? המעט הוא הפיצוי לאדם, ההנאה שבנתינה? אנה היינו מגיעים, לו כל אחד היה שומר את הישגיו לעצמו – במדע, ברפואה, בתרבות?"
אנו מעירים את אזנו של איש-שיחנו שהיהודים ידועים בכושר הנתינה שלהם. אנו נתנו ונתנו, ומה יצא לנו מכל זה? "לתת, רק לתת כלום לא די?" יפה בשיר. במציאות לא די בכך.
"אך קיים שוני יסודי בין נתינתנו עד היות מדינת ישראל וכיום," מסביר ד"ר קדם. "היהודים נהגו לתת כפרטים, כבודדים, כאזרחים של ארצות שונות. ואם כי ההיסטוריה אולי יודעת להעריך את מה שהעניק לאנושות גֶן יהודי – המדינות לא ידעו להעריך זאת. עכשיו, כאשר מוזמן מומחה מישראל לתת מידיעתו ומניסיונו, לא יהודי פלוני נתן מה שנתן, אלא מדינת ישראל באמצעות שליחה. וזה שונה."
כל כפרי במקום נידח שמע על ישראל, יודע על הישגינו, על בן-גוריון, על מלחמת-העצמאות ועל מפעלי-הפיתוח שלנו. אנו רוכשים ידידים בין תושבי הארצות האלה, אנו רוכשים ידידים בזירה הבינלאומית, אנו מפתחים קשרי-מסחר ושווקים למוצרינו ולידע שלנו. אפילו בניגריה זו, העומדת לקבל את עצמאותה רק בעוד חודשיים – כבר נמצאות חברות מסחריות משותפות, חברות ספנות ותובלה וחברות-בניין ישראליות-ניגריות, הבונות כבישים, בניינים, ועוד.
"חברת 'מקורות' שלנו קדחה בארות בתוך הכפרים. קודם לכן היו הנשים מביאות מים על ראשן מבארות מרוחקות מכפריהן 8-12 קילומטרים ויותר. והנשים האלו שבכפרים הנידחים מברכות את ישראל יום-יום."
ובדרך כלל," אומר ד"ר קדם. "אני חושב שכאשר מדינה נותנת – היא גם מקבלת..."