10.1.69
הגברת גולדברג היתה זקוקה לעוזרת. אם כי יש לה מכונת כביסה, מדיח כלים אוטומטי, שואב אבק, תנור בישול ואפיה הפועלים מעצמם, מקרר המנקה את עצמו ובו מזון מבושל מוכן לאכילה, למשך תקופה של שלושה חודשי מצור לפחות. הילדים ממושמעים ומסדרים את חדריהם כשהם באים לסוף שבוע, אחת לחודש ולחגים קצרים שלוש פעמים בשנה, הבעל אוכל בחוץ, כי משרדו נמצא בניו-יורק ואילו הגברת גולדברג מתגוררת בלונג איילנד – בכל זאת צריך עוזרת אם רוצים ללכת לפעמים לקנטרי-קלב, לשחק טניס, לשחות– בכלל – מה יוצא לה מכל העושר אם היא צריכה להיות עוזרת של עצמה. מיליון אביזרים חשמליים הפועלים מעצמם – לא יהיה בהם כדי תחליף לעוזרת אחת אנושית.
אבל עוזרות – דבר יקר המציאות הן באמריקה הגדולה. פירסמה מודעות, ודבר לא קרה. שאלה אצל כל ידידותיה, ואותו הדבר – אין. כתבה לידידים בספרד, שמא ישנה שם אחת שרוצה לבוא לאמריקה, הוצאות הנסיעה ינוכו אט אט, יהיה לה חדר עם טלוויזיה, שלוש פעמים בשבוע יציאה, אפילו ארבע פעמים בשבוע. אולי תמצא איזו סטודנטית, לא איכפת לה אם תלך לאוניברסיטה ותעשה את העבודה לאחר שעות הלימוד, ללא הועיל – עוזרת אין. פנתה גם למספר סוכנויות המספקות שירותים, ואכן, אחרי שבועות אחדים הופיעה בוקר אחד אישה כושית.
"שלחו אותי מסוכנות העבודה."
"אני כל כך שמחה" – אמרה הגברת גולדברג והושיטה את ידה.
"שמי מיסס מקס גולדברג. מה שמך יקירה."
"שמי מיסס אליזבט ג'ונסון" – השיבה הכושית מבלי להושיט יד.
"לעוזרת הזאת יש יותר טאקט מאשר לי", נזפה בעצמה בעלת הבית.
"העבודה אצלי לא קשה, בעלי יוצא בשעה שבע בבוקר, ואם תוכלי להכין לו ארוחת בוקר, אשמח מאוד. אם קשה לך – יעשה זאת בעצמו. לא נורא. הוא רגיל. כאן חדר המגורים שלנו – כל האביזרים..."
"טוב, טוב" – קטעה הכושית – "נראה אחר כך."
"את רוצה לראות את הבית?"
"איפה המטבח? אולי תוכלי לתת לי משהו לאכול? באתי מרחוק ולא הספקתי לאכול ארוחת בוקר."
"בבקשה, תסלחי לי שלא חשבתי על כך בעצמי. בבקשה, שבי. תשתי ספל קפה, כלומר נשתה ספל קפה?"
"אמרתי, לאכול משהו. לשתות כבר שתיתי."
על השולחן במטבח עדיין עמדו צלחות מארוחת הבוקר. הגברת גולדברג מיהרה לאסוף אותן ולנגב את השולחן. ערכה אותו מחדש לקפה של בוקר, הוציאה גבינה, חמאה, ריבה, לחמניות...
"יפה פה אצלכם", אמרה הכושית והסתכלה סביב, עברה אל שולחן חדר האוכל הסמוך למטבח, צנחה לתוך כיסא והפטירה:
"אם לא איכפת לך, נאכל כאן. כאן יותר נעים."
"בחפץ לב, בחפץ לב" – נתחייכה בעלת הבית, אם כי הרגישה מאוד לא בנוח. הרגישה מין רגש של כפיה. שטויות – אמרה לעצמה. הזמנים השתנו. ובאמת יותר נעים לאכול ארוחה בחדר האוכל. אבל היא ובעלה אכלו שם בפעם האחרונה כשבאו אורחים לפני שלושה חודשים. הם עצמם תמיד אוכלים במטבח. אבל מה, הרי כושית זאת זרה היא. צריך לנהוג בה כבוד. זה דבר פעוט.
עמדה ואספה את הצלחות והספלים, והחמאה והריבה והקפה הלחמניות הטריות...
"אפשר לקבל גם איזה ביצים. אני אוהבת אותן 'סקרמבלד'. מעורבבות, ואנא, שימי במחבת חמאה. איני סובלת ביצים מטוגנות על שמן או מרגרינה. ויש לך גם איזה נקניק" – אמרה לאחר שהחביתה עמדה כבר לפניה והגברת גולדברג ישבה לצידה.
משהובא הנקניק, והכושית אישרה שאכן הוא טעים מאוד – נזכרה שהיתה רוצה גם בקורנפלייקס עם חלב. ואולי יש לה "באטר-מילק", טעים מאוד עם באטר-מילק. לחמניות טריות אינן טובות לקיבה. שמא יש טוסטר בבית. טוסט דק עם קצת חמאה מעורבת בשום.
הקפה יהיה טעים יותר עם "האף-אנד-האף." כן, היא אוהבת לאכול, קבעה ולעסה בהנאה את האוכל. כשהיא שולחת מדי פעם את הגברת להביא עוד משהו שטוב לאכול אותו עם הארוחה: פרוסת מלון, מעט מיץ תפוזים, רצוי טרי. לאחר ארוחת בוקר כזו, היא מרגישה חזקה והעבודה רצה אצלה כמו כדורי כדורת אצל שחקן מנוסה, אצל צ'מפיון.
את חדר הילדים כבר לא ניקו כמו שצריך לפחות חצי שנה. צריך לעבור על הדלתות, גם החלונות זקוקים לניגוב רציני. צריך להוריד את הוילאות ולשטוף אותם. עדינים הם ומוטב לעשות זאת ביד, אף כי גם במכונת הכביסה ניתן הדבר לעשותו. אולי גם תיתן לה חולצות אחדות לגהצן, חשבה בליבה הגברת גולדברג.
הכושית היתה לבושה היטב ושימלתה הקיצית עשוית הכותנה, עוררה את קנאתה של הגברת בקיפוליה הקטנים והמגוהצים להפליא.
"בעצמך גיהצת?"
"בוודאי."
"אולי עוד נתח נקניק?"
"לא, תודה. שבעתי." – דחתה את הצלחת מאצלה, הוציאה סיגריה וכיבדה באחת גם את הגברת ומשתמה הפסקת העישון ועוד הפסקה קלה של מנוחה, קמה העוזרת ממקומה.
"נלך לראות את הבית?"
"מה פתאום?"
"כרצונך. חשבתי שתרצי לראותו לפני שנתחיל בעבודה."
"באיזו עבודה?"
"נו, בניקוי הבית."
"אני לא מתכוונת לנקות את הבית הזה."
"מדוע? הוא לא קשה. הרי טרם ראית אותו."
"מה איכפת לי אם קשה ואם קל. אני בכלל לא מתכוונת לעבוד אצלך."
"תסלחי לי. כנראה נפלה איזו טעות כאן. האם את לא נשלחת מלשכת העבודה?"
"לא נשלחתי. הלכתי מרצוני הטוב."
"סליחה, אם העלבתי אותך. באת מרצונך הטוב לעבוד – לא כן?."
"לא יקירה. אני לא באתי לעבוד."
"אז בשביל מה באת?"
"רציתי להרגיש איך זה כשגברת לבנה תשרת כושית."