15.11.63
לשולמית כצנלסון
יפה לא היתה. צעירה לא היתה. לאמיתו של דבר היתה אפילו די מבוגרת. אך איש לא ידע זאת.
מה – שולמית יפה? מה שולמית זקנה... איך אפשר להגיד כך?!
ובאמת – כיצד אפשר היה לומר כך. כבר אחרי חמש דקות של שיחה היית שבוי בקסמה. אחרי חמש דקות קצרות היית יושב לפניה ושותה את דבריה. ידעת שזו אישה בלתי רגילה. שתשוב ותחפש את קרבתה. שבכל מקום שם שולמית, שם חיים ומרכז החיים. שבגיל מסוים אחראי האדם לפרצופו ואם יש לו בפנים, יש לו גם פנים. עובדה: שולמית היתה "מענטש" כמו שאומרים, וה"מענטשליכקייט" שלה זהר מפניה, מקולה ומכל תנועותיה. ואילו "האביזרים" הבלתי מוצלחים שקיבלה מאת הבורא, עמדו בצל. נשכחים.
זו היתה האישה האחת והיחידה שהכרתי שהיתה עצמאית באמת וחזקה באמת, ושאלה לא היו בעוכריה. היא הקימה מפעל לתפארת, את אולפן עקיבא מתוך הכרה שמפעל זה הוא כורח השעה והצליחה בו. תרומתה, לא תרומת חברה בחבר נשים של רחמנות מאורגנת, אלא מפעל יחיד שעשה מהפכה בישראל הנבנית. האולפנים התחילו ממנה והלכו בעקבותיה. מפעל שהעולם מסתכל בו בעיניים אוהבות ומעריכות ומבקש ללמוד ממנו. באמת.
ואל תנסו לנחש מי האישה הזו. כי זה באמת לא חשוב ולא עליה רציתי לכתוב אלא על זה הטבע הנשיי שלנו. השתמשתי בדוגמה חיה, כי דמיוני לא עמד לי להמציא לה תחליף. הסכמנו אם כן, בלי ניחושים...
*
ובכן, אתם רואים לפניכם את שולמית שלי? כן, כפי שהבנתם היא היתה רווקה, אבל לא מה שקרוי "רווקה זקנה", כי לא גדלה עליה קליפה של בדידות עויינת. כי היא לא היתה מרכז חייה של עצמה אלא מרכז חיים לאחרים. כי תמיד היו סביבה אנשים. כי תמיד היו לה מחזרים שלא צריכה היתה להנמיך קומתה למענם ולשחק את האישה הקטנה שאינה יודעת להחליט, שזקוקה היא לעזרה ויד תומכת.
שולמית הילכה בקומה זקופה, בביטחה, בחיוך בהיר ובריא על שפתיים. "מענטש" – כמו שאומרים, בעצמאות שלה, הגברית יותר מקמעה, היה כל קסמה הנשיי.
והנה יום אחד באתי אליה ופניה שונות. על צווארה התפנקו פנינים וידה הקטנה והתקיפה הבזיקה בניצוצות זהב. חייבת אני להודות שהמראה היה משונה, עד שגיליתי עוד טבעת – היא טבעת נישואין.
שולמית! קפצתי ממקומי וחבקתיה – מתי? למי?!
היא הוציאה תצלום והציגה את המאושר.
תמונה מלפני חמש עשרה שנים – צחקתי למראה הצוציק הביישן שניבט אלי מן התצלום.
היא הבטיחה לי שאני טועה. שתצלום זה נעשה ביום נישואיהם. הנה תצלום הזוג – להוכחה. הוא והיא, הוא צעיר ממנה – הסבירה.
צעיר ממנה... הוא נראה כבנה. אך למרות זאת היא ולא הוא, עשתה את העסק הרע – חשבתי. הבחורון הזה נראה כ"רבע מנה". כמשהו שבשום אופן אי אפשר לכנותו בשם בעל. בכל אופן – לא היא.
בלעתי את הצחוק שנדחק לשפתיים. אמרתי בלבי; בטח יודעת זו מה היא עושה.
מה אתם עושים בערב שבת? – שאלתי לאחר שסיפרה על הדירה שלה, הקרובים, המתנות ושאר בני הלוויה של חתונה.
עוד אין לנו תכנית.
ובכן, בואו לבקר אצלי. יהיו לי אורחים מעניינים.
היא נתהרהרה: אני – מוכרחה לשאול את בעלי – אמרה בקול נכנע ועתיק יומין של אישה.