26.2.60
| אלה היו ביכורי עגבניות. "נקבל מחירים טובים," אמר אברמסוֹן הזקן ועיווה פניו למשהו הדומה לחיוך מקומט אברמסוֹן חייך רק לעתים רחוקות. הוא חייך כשהחצילים עלו יפה בעמק הירדן ולא עלו כלל בעמקים "ההם"; הוא חייך כשהעגבניות הקדימו להבשיל, כאשר שלח את ביכורי המלפפונים וקיבל תמורתם לירה לקילו; כשהבן הגדול חזר על קביים מלילה "חם" בגבול הסורי, אבל חזר... "כן, כן. לירה קילו העגבניות האלה. פרוטה לא פחות," הפטיר בלטפו עגבניה כרסתנית-אדמדמת ושם אותה ב"בוקסה". "הממ..." עיקם שפתיו למראה אחת פגומה, ושם אותה בסל שלידו. הערימה של ה"פסולות", אלה שיביא הביתה בשביל לאכול, גדלה לאט בתוך סלו. חלק, כאמור, הביתה – חלק לפרות... ה"בוקסות" מלאו מזמן ביפות ובטובות, גם הארגזים ששאל אצל השכן שפעו פרי ועברו על גדותיהם, וגם לבו של הזקן עבר על גדותיו. אם העונה "תלך" להם, ישלם לכהן את חלקו במשאבת-המים, והיא תהיה כולה שלו! הוא ישקה את שדותיו במים רבים, כל כמה שיאבה לבו. הוא ימכור מים – אם יתחשק לו. לא ימכור – אם לא יתחשק לו. חה, חה! אחרי המשאבה יבוא אולי בית-קרור קטן... הוא ישלח את יבולו כשיהיה כדאי לו. כשיהיה מחסור בשוק. כשמחירי התוצרת יהיו לירה קילו. לעומתו ישב מתניה הבן. גם הוא ברר עגבניות. גם הוא חייך בסיפוק. גם הוא עיווה פניו למין חיוך מקומט, אבל בטרם קמטים. טובה החלקה הזו שלהם, טובה. יפה הניבה, הממזרה. אם רק ימתינו השדות בשפלה, רק עוד חודש, אולי יוכל לקחת את העירונית שלו לטיול ב"יורופה", כפי שהבטיח לה לפני חמש שנים... "אה, איזו יפהפיה את..." אמר לעגבנית חייכנית במיוחד, אחת סמוקה וגנדרנית. "הנה," לִטף אותה באגודלו ברוך, כאילו לִטף לחיה של נערה, ושם אותה בעדינות בסל שלידו. בשביל הבית. בשביל זו האשה העירונית הקטנה שלו, תיקי. וכך מלאו ארגזים בעגבניות בשלות ויפות – לשוק; ליד הזקן – פגומות; ובסל שליד הבן – היפות מכל. התכעס אברמסוֹן. "יחריב ביתק!" רעם. "מה זה? בלירה קילו אתה שם הצידה, בשבילה! אתה חולה אתה, יכול לאכול עגבניות פגומות? היא חולה, היא! זורק כסף, זורק. אתה חקלאי, אתה איכר? אתה אחד... לא רוצה להגיד מה שאתה. תכניס את היפות בארגז תכניס. אתה שומע?!" "אי, אבא אבא. מתי כבר יכנס שכל בראש שלך. מתי? בשביל מה אתה חי, בשביל מה? הכל כסף, כסף. אוכל אתה ביצים בקועות, תרנגולות מתפגרות אתה אוכל, עגבניות רקובות אתה אוכל... עובד בשביל לישון, ישן בשביל לעבוד... אתה כמו מת, אתה. בשביל מה אתה חי? למה לא תמות, ודי. איזה הבדל זה בשבילך?" במשעול המוביל לשדה הלכה ובאה האשה הצעירה של הבן. החיוך קפא על פניה. "איך אתה מדבר אל אבא שלך. תתבייש לך," אמרה אל בעלה ונתכופפה למזוג לזקן מן הקפה החם שהביאה, לפני שמזגה לאישה כהרגלה תמיד. התכעס הזקן ודמו עלה אל ראשו. "מה את דוחפת את האף שלך לשיחת גברים, מה!" ומשנסתלקה האשה הצעירה מבויישת ותמהה, הביט בבנו ואמר לו: "מה אתה לא מבין. אני חי בשביל לקמץ. מה שאני אקמץ יותר יהיה לך יותר בשביל לקמץ בשביל הבן שלך, שיקמץ בשביל הבן שלו... ותשים את העגבניות היפות האלה בארגז, תשים!" והבן – שם בארגז. |