3.2.69
הייתי רואה את הזוג בכל מקום. הוא רחב כתפיים וגאה ראש. היא – גברת יפה ואלגנטית, נשענת על כתפו. תמיד ראיתי אותם ביחד, כמו מנעימים סוד: בתיאטרון, בבתי הקולנוע, בתערוכות... צמודים זה לזה. והיא מלחשת לו... שעונה עליו.

אחרי כן ראיתי אותם במערכת שלנו – וידעתי. אלכסנדר צ'רסקי, הסופר העיוור, ואשתו.
שתי בנות לזוג – סיפרו. שתי בנות חמודות. והבית שלהם – מרכז לכל עולה. בית אליו נוהרת האינטליגנציה הפולנית שהגיעה אלינו אחרי המלחמה. סופר גם, שצ'רסקי נתעוור לפני חמש עשרה שנים במכרה בפולין, שם עבד כמהנדס, ושבזכות אשתו לא חשך עליו עולמו. היא משמשת לו עיניים רואות, ללא כל חיץ, וידה כותבת את כל סיפוריו, מאמריו וספריו. הוא מכתיב והיא כותבת. אלפי דפים כתבה בכתב יד נקי, עגול, אינטליגנטי ונאמן כזה. מתרוצצת למו"לים, למערכות עיתונים, לבתי דפוס... מזכירה, רעיה וידידה ואם מסורה ואישה אנינת טעם וטאקט.

*
ככל העולים, ידעו פרק קשה בחבלי קליטה. מגורים במעברה, ריצות לסוכנות, תעייה ללא שפה, מלחמה יום-יומית למען דברים פשוטים ביותר, ושאר "מעדנים" שמגישה בפזרנות ארצנו הקטנה למודת הסבל.

תמיד חשבתי, שפעם, כאשר אעיז – אשוחח עם הגברת צ'רסקי ואבקש אותה ללמדנו, כיצד לחיות יפה בכל התנאים. ראיתי בה נס, סמל לכוחה של אישה: ליכולת הטמונה באדם היודע להתגבר על מכשולים ואסונות. לתת חיים יפים לזולת ולא לבקש לעצמו מאום, אף לא ציון כלשהו. התפעלתי מן היכולת של אישה כזו להישאר "הדום לרגליו." חשבתי, לא פעם, שאולי ראוי שבעולם הבא ישבו להדום רגליה. ולא רק בעולם הבא. שצריך להתחיל בזאת כבר בעולם חולף זה, אפילו שאין הדבר נמנה עם המידות של העם היהודי.

לצערי הרב, לא ניתנה לי ההזדמנות להכירה מקרוב, אפילו לא לשוחח עמה. לפני כחודש הלכה לעולמה לאחר שנתייסרה שנה תמימה במחלה ממארת.

ראו כוחו של צדק, של הפרס שאלוה הרואה הכל נותן לצדיקים. ואיזה טעם מר, איזה מרי מתעורר בלב, על שהגורל עיוור הוא כזה. על שבידיו מפקידים בני אנוש. על שלגורל אין אישה קטנה וצנועה, שתיקח אותו ביד, ואם לא תוכל להיות לו לעיניים – לפחות תוכל לומר לו "הרף!"