12.62
ילדים הם מקור שמחה לאפריקנים – במסגרת הנישואין ומחוצה להם – וכל בני המשפחה ערבים זה לזה
עוד מרחוק הלבין ביופיו הארמון הקולוניאלי. פארק עצום, כרי דשא לגולף ולקריקט ואף פרחים ססגוניים (הנדירים מאוד בגאנה עשירת הירק) נשתרעו על פני עשרות קילומטרים רבועים סביב.
"פעם היה גר כאן הנציב העליון הבריטי. עכשיו זהו ביתו של נציב מחוז האשנטי, מיסטר אמאקו אטא," הקדים מלווי ונימה של גאווה נשמעה בקולו.
היה זה בבוקר יום ראשון אחד. נסענו לקומאסי, דרך ג'ונגל עבות, מרחק של 350 קילומטר. גשם סוחף ירד ללא הפוגות, גשם חם ולח במיוחד (אל תצחקו). הגשם לא ירד בטיפות אלא בספלים – כל טיפה, ספל מים חמים.
כפיצוי על המבול של שבת ושל ימים שקדמו לה, שלחה החמה קרנים כמעט גלויות. בדרך כלל, אין רואים שם את פני השמש. היא מתחבאה תמיד בתוך רקיע מעורפל, והישראלים מאבדים את שיזופם.
בוקר שיגרתי
משעלינו על הדרך הלבנה המובילה מן השער, הרחק פנימה אל הארמון, חשבתי שכדאי לחזור. ברחבה שלפני הבית ובמרפסת הגדולה הסתובבו עשרות גברים לבושים בגדי חג, הלא הם ה"קנטי", הארוג ביד ממשי יקר והמשמש בגד לאומי לרמי-מעלה. אנקרומה מרבה ללבוש בגד זה וכל ציר ושגריר, ובכלל, כל גנאי המכבד את עצמו רוכש לעצמו קנטי. לבוש זה עולה מ-100 עד 300 לירות שטרלינג. אחרים לבשו תדפיסי משי וכותנה צבעוניים, פלוש בפרחים וציורי חיות, וכיוון שהתרגלת לגאנה, שוב אין המראה מעורר גיחוך ונראה אפילו נאה.
"שימחה או חתונה שם, מוטב שנשוב", אמרתי.
אך מלווי צחק. "זה לא כלום" – הבטיח לי. – "זהו בוקר שיגרתי אצל הנציב שלנו. הוא בחור טוב, אטא, ונשאר 'עמך' למרות מעמדו הרם. כל מי שרוצה יכול לבוא אליו ומתי שרוצה" (מלווי הוא אחי שגריר גאנה בישראל, הוא למד שלוש שנים בארץ והביטוי "עמך" הוא שלו).
ואכן, ניתן לי להיווכח בצדקת דבריו. מיסטר אמאקו אטא, החולש על האיזור העשיר ביותר של גאנה, שהעניק לה את כינויה הקודם – חוף הזהב – הוא צנוע ואדיב ו"עמך" באיזור אשאנטי, יש מכרות זהב (המכרות העשירים ביותר באפריקה המערבית). האיזור מספק חצי מיליון טונות קקאו (מחצית הקקאו שגאנה מייצאת) מאגנזיום, יהלומים, עצים משובחים, בננות ואפילו תפוזים.
75% של הייצוא וההכנסה הלאומית של גאנה בכלל – באים מאשאנטי, והנציב שלנו שולט למעשה בכל, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית.
אולמות-אולמות
בלי כל הודעות מוקדמות על בואנו מקבל אותנו הנציב על מפתן הארמון ומזמין להיכנס פנימה, לישב על הכורסות העמוקות והרכות ולגמוע משקה מרענן.
הארמון בנוי אולמות-אולמות, יש מקומרים שצבעם ירקרק בשמנת. וילונות לאמה בצבע זהב מכסים את החלונות הגבוהים; שטיחים כתומים מקיר אל קיר מבליעים את צעדיך ואתה מהלך עליהם כעל עננה. יש אולמות, שקירותיהם צהובים-רכים ווילונותיהם מתחרה לבנה. מנורות נפלאות, ספות רכות-רכות – ובכלל, הכל ירושת טעמו של הדייר הקודם.
בארמון זה התארחה מלכת בריטניה בבקרה זה לא כבר בגאנה ואנקרומה מתאכסן כאן בבואו לקומאסי, וחדרו סגור תמיד, והמפתח אליו שמור עמו.
אמאקו אטא סיפר על תפקידיו כנציב מחוז. הוא כעין שר מקומי המייצג את אזורו כלפי כל המשרדים הממשלתיים. הוא איש אשאנטי וכל איש אשאנטי רשאי לבוא אליו – ורצוי בביתו. דלתו לעולם אינה נעולה בפני איש; בכלל, בגאנה, כל מה שצריך לעשות הוא לדפוק על הדלת – והדלת תיפתח תמיד – והבית יהיה ביתך. "באמת כך הוא," מבטיח לי הנציב ומזמין להתארח בחדרה של "המלכה" אם רק ארצה בכך. התפשרנו על הזמנה לארוחת בוקר.
בערך מאתיים
"התמיד אתה אוכל אוכל אנגלי?
"לאו דווקא" – אומר הנציב – "המטבח האנגלי אינו מן הדברים המציינים את האנגלים לטובה, אך ארוחת הבוקר שלהם טובה, לא כך?"
"כמה אורחים באים לבקרו בימי ראשון?"
"בערך מאתיים"
"ואין זה מעמסה?"
"להיפך – זה נעים לי מאוד. כל מה שצריך גנאי לעשות בגאנה, כשיש לו צרה, הוא לדפוק על הדלת..."כיצד הגיע איש שיחנו לתפקידו הרם?
"זה היה פשוט" – הוא מבטיח – "הייתי, כמובן, מלוחמי החופש ופעיל במפלגה. נו, וככה זה."
"ומה עשה כבודו לפני הכרזת העצמאות?"
"מה לא עשיתי? הייתי מנהל ספרים במכרות. אחר כך קבלן לחטיבת עצים, אחר כך בעל מנסרות עצים ומסחר עצים, וכשהייתי לסוחר אמיד 'פרצה' המדינה. העברתי את רכושי ליורשי והלכתי לעבוד בשירות המדינה."
אין צורך בקידמה
באיזו קלות דיבר איש זה על יורשים. הוא סיפר שהוא בן חמישים – אך למעשה נראה כבן ארבעים וקשה היה להבין כיצד העביר את עסקיו ליורשיו. נזכרתי שחוקי הירושה שונים מאוד בגאנה. שם לא הבנים יורשים אלא בני האחות – ובכלל העסק מסובך מאוד. אפילו אדם צעיר יש לו כבר יורשים – וילדי האח והאחות נקראים ילדיו והדוד נקרא אבא קטן – ומבחינת חוקי ירושה, ביטוח זיקנה, אלמנות ונכות ואף תעסוקה – אין צורך בשום קידמה סוציאלית מהפכנית ולא במוסדות לאומיים. שם קיימת, מדורי דורות, שיטת ביטוח משפחתית, פרימיטיבית, הטובה מכל שיטה מתקדמת. כל בני המשפחה ערבים זה לזה וכלל אין הבדל בין ילדיך לילדי משפחתך. הכרתי אנשים שמימנו, למשל, לימודים לשישה ילדים באנגליה ואילו אני ידעתי שיש להם רק שלושה. ובכן, הדוד שילם "כמו ילד טוב" – וראה זאת כדבר טבעי בהחלט. כאשר הבעתי את תמהוני, הבטיח לי שזה בסדר, שגם הוא למד על חשבון דודו בהיותו נער – אז מה יש?
אבל ישנם כאלה, שיצאו את כפרם ועלו בסולם הקריירה והם פקידים בכירים המשתכרים משכורת הגונה, אך קבועה, ומעמדם איתן עד – עד ש"מתלבשים" עליהם הקרובים, אחיינים, דודנים, אחיות ונכדי האחות הבאים לביקור של שבוע ונשארים שנתיים ולעתים לנצח. ספק אם הללו אינם מקללים את שיטת "הביטוח המשפחתי."
"כמה ילדים יש לך?"
"עשרה", אמר בגאווה.
"סלח לי על השאלה – מאישה אחת?"
"אני סולח. אמנם אצלנו מקובל ריבוי נשים, אך איני גורס נישואין אלא עם אישה אחת. אבל לצערי – עשרת הילדים שלי הם משתי נשים. מן הראשונה נאלצתי להיפרד, לדאבוני. הנשים שלנו מוזרות. למרות שמעמדה של הבת אינו נופל מזה של הבן – בחברה ובמשפחה – הנשים שלנו רוצות בנים זכרים. ולנו היו ארבע בנות.
"אשתי טענה שהאשמה בי. יום אחד קמה והלכה לכפרה, אחרי שישה חודשים חזרה, כשכרסה בין שיניה – והגבר האחראי למצב מלווה אותה.
"תן לי גט" – אמרה – "ואנשא לאיש שאת ילדו אני נושאת בחובי'.
"אמרתי לה: 'מה החיפזון? וכי מניין לך שתלדי בן?' והצעתי לה – שאם תלד בת אין טעם בגירושין. אם בן – רשאית היא ללכת לאבי הילד.
"היא קיבלה הצעתי. בתום חודשים אחדים ילדה בן – ואני קיימתי הבטחתי."
הילד – לבית הסבא
באיזו קלות סיפר האיש את סיפורו. אך אין זה יוצא מן הכלל. שם מדברים על נושאים אלה בחופש גמור וילדים שנולדו מחוץ לנישואין אינם מהווים בעיה. נערה שנולד לה ילד, תשלח אותו לבית הוריה – ואלה לא ישאלו מניין הוא ויחנכו אותו וישמחו בו, ואבי הילד ישמור את תצלומיו ויציג אותם לפני מכריו. רוב הרווקים הגנאים הם אבות לילדים – והם גאים בעובדה זו. ונערה שהרתה וילדה אינה מופלית לרעה, כי שם שייכים הנכדים לכלל המשפחה ומתחנכים על ידי הסבא והסבתא.
פרשת יוסל'ה לא יכלה להיות קיימת בגאנה ולא בניגריה. ניסינו להסבירה לגאנאים ששאלו, כתוצאה מקריאת עיתונות אנגלית על פרשת יוסל'ה, והם בשום אופן לא הבינו כיצד אפשר להאשים סב בחטיפה. וכי מי צריך "לחטוף" מה ששיך לו בלאו הכי?
למרות זאת, נראה לי הסיפור תמוה וביקשתי לדעת אם לא קינא, אם לא כאב לבו, של איש שיחנו.
"בוודאי שכאב לבי. אבל מה אפשר לעשות נגד חוקי הטבע? הגאנאים מבינים את קולו של הדם. לעתים מתעוררת הקנאה בלבו של גבר והוא רץ להשיג את מתחרהו – ולעתים רחוקות-רחוקות, אנו קוראים על 'קרים פאסיונל' – אבל בדרך כלל, עד שהגאנאי המורתח מגיע למקום הנקמה, כעסו שכך והוא אינו יודע למה בא. אין אנו יודעים לנטור איבה.
"בעניין אשתי הראשונה כאב לבי שבעתיים. כי אחרי הגירושין נשאתי לי אישה צעירה – ומה את חושבת? היא ילדה לי אחרי חודשים אחדים – בן. ובכן, לשווא היו הגירושין מאשתי הראשונה.
איזה תום?! – איזה אנשים אחרים?!
כשיצאנו מן החווילה, כיסו מכוניות את השביל עד לשער – ובעליהן ישבו בניחותא על המרפסת, עמדו בקבוצות קבוצות, בשבילים ובאולמות, וגירשו יתושים, שאם אמנם אינם מרבים לעקוץ אפריקנים, הם מטרידים את המנוחה בזמזומם הבלתי פוסק, והם למעשה השליטים הבלעדיים באפריקה.
בתוך הארמון הקולוניאלי נראו הגאנאים כמעט שייכים לבית, אך בחוץ – בגן האנגלי שניטע בתוך הנוף האפריקני ושט בו כמו אי אירופי בים ירוק של צמחיה טרופית – נראו לבושי הצבעונין כאורחים מארץ רחוקה.