28.7.61
מחזה קטן במערכה ידועה. הנפשות הפועלות: "מבין באמנות," שייקרא להלן "בוהמיאן";
ב) אני או את או היא, היינו הך, להלן "קרבן".
הבוהמיאן: - איזו יצירה רצית להראות לי?
הקרבן: (מצביעה על תמונה מודרנית ביותר, סתם קשקושים בעיגולים ופסים.) – מה דעתך?
הבוהמיאן: - רגע. זה דורש התעמקות.
הקרבן: - (ביהירות) אתה מבין? צריכה הייתי תמונה של איזה קומפוזיטור לפינה המוסיקלית, אז בחרתי בקומפוזיציה.
הבוהמיאן: (מאשר את בחירתה בניד ראש של הסכמה) אני אוהב אמנות מתפשטת. סליחה – מופשטת. (מודד את התמונה בעזרת שתי כפות ידיו כבעין משקפת ומקרבן לעיניו.) קנית כבר? נו מילא, טוב מאוד. קצת חבל. לדעתי, חסר כאן עומק, וכאן הייתי מוסיף כתם, שזה יתנגן יותר, וכאן... אגב, זה איזה פרח-ציירים?
הקרבן: איני יורדת לסוף דעתך?
הבוהמיאן: (בסלחנות) אינך יכולה. זה איזה צייר מתחיל?
הקרבן: (נעלבת) מה אתך?! הלא זה אחד מעמודי-התווך של הציור הישראלי. גאון!
הבוהמיאן: באמת? מי אמר לך?
הקרבן: הוא בעצמו אמר לי.
הבוהמיאן: (פורץ בצחוק).
הקרבן: אל תצחק. כל העיתונות מלאה אותו. אתה יושב ב"כסית" כל הימים ואינך יכול לומר של מי התמונה הזו? ואתה קורא לעצמך "בוהמיאן".
הבוהמיאן: את אומרת שהוא יושב ב"כסית"?
הקרבן: מה אתה חושב, שאני בודה. שאני הייתי קונה תמונה סתם אצל פרחח?! מי אני, לדעתך? אמרתי לך שזה אחד מעמודי התווך של הציור המודרני הישראלי. אחד בעל שיטה. נחש מי הוא. תזכיר את השם הכי מפוצץ.
הבוהמיאן: את דורשת ממני יותר מדי. למרות העובדה, שלכל צייר אופי משלו ואני מסוגל להכיר אותו בעיניים עצומות, עליך להבין שהציור המודרני לובש צורה ופושט צורה, בייחוד פושט צורה במהירות מפתיעה. כמו במירוץ. כל תערוכה של כל צייר יותר מופשטת ופחות ממשית. אז איך אפשר לדעת. מבינה? בכל זאת, באיזה אות מתחיל שמו של אותו צייר מצליח? יש לי הרושם שאת בכל זאת קנית תמונה של מתחיל וכי כדאי להחליפה.
הקרבן: באמת? ואם אומר לך שזו תמונה של אבוט.
הבוהמיאן: מה. אבוט קוסטלו?! יכני הברק. איך לא הבינותי מייד שהוא רוצה למתוח אותי והתחפש. זו מין הלצה כזו בינינו. כל הכבוד, כל הכבוד. מייד ראיתי שזו תמונה בלתי-רגילה, כן, לוא הוסיף כאן כתם, היה הורס את שיווי המשקל והתמונה היתה נופלת. אני מתכוון – הבניין היה מתמוטט.
הקרבן: אלוהים! איזה בניין?
הבוהמיאן: (בסלחנות אין קץ) אלה ביטויים מקצועיים. את לא תביני. נפלא. מייד היית צריכה לומר לי של מי היא.
הקרבן: למה לא קראת את החתימה?
הבוהמיאן: חכמה. ניסיתי, אבל הוא חתם בערבית, הנוכל.